מורשה קהילת יעקב: חיים יהודיים בשוליים

מה אפשר ללמוד מבתי הכנסת שלנו על עיצובם של מרחבים ציבוריים? קריאה לאדריכלות יהודית חדשה, מתוך פירוש תכנוני ותכנון פרשני של אדריכלות יהודית מסורתית.

יהונתן צחור

תפילה זכה

זכינו להיות חלק מתרבות אנושית עשירה ובעלת מורשת אדירה וענפה במסורות רוחניות שבכתב ושבעל פה, אך גם בעלת מסורת בנויה מגוונת ומושרשת. מורשת שאם רק נשכיל ללמוד ולעשות, לשמור ולקיים את דפוסי האדריכלות והתכנון הייחודיים שלה ככלי תכנון עכשוויים – נצא כולנו נשכרים. זוהי קריאה למתכננים ואדריכלים בני זמננו ללמוד, להבין ולהשכיל, לשמוע וללמד מתוך מורשתנו הבנויה, ולשאוב ולשאוף לאדריכלות יהודית – דורשת, שומרת ומקיימת, מתחדשת ומתקדשת.

אור זרוע

המחפש השראה, רעיונות ועקרונות לדפוסי תכנון יהודיים השואבים מפשוטו של מקרא, תלמודו ומדרשו, יוכל למצוא מבוקשו בקלות. כזאת היא מורשתנו היהודית: הפוך בה והפוך בה דכולה בה. דא עקא, לרוב גם ניתן יהיה למצוא פירוש או דרש המוליכים למסקנה או לעיקרון התכנוני ההפוכים בדיוק לאלו שזה עתה דלינו ושאבנו, לעתים אף מאותו מקור עצמו. הלימוד בדרך הקלה והפונדמנטליסטית, דרך של התחקות אחר פשט המקרא והבנת המדרשים והאמירות שבין ובתוך שורותיו, יעלה למשל בנקל עד כמה סדומית וחטאה היא העיר, וכמה המקרא מבקר את העירוניות ומבכר חיי רועים נוודים וחקלאים כפריים. או למשל היאך שימש מחנה בני ישראל שבמדבר מופת לארגון ריכוזי-מרכזני ותכנון איזורי (zonning) של הפרדת שימושים בין הקודש, מחנות הלויים והשבטים הפרוסים בארבע רוחות השמים. אפשר כמובן גם ללמוד מבניית המשכן וכליו לא רק אבות מלאכה לאיסורי השבת אלא גם אבות מלאכה ועקרונות לתכנון הכולל צניעות, פשטות, ארעיות וקומפקטיות, כתחליף מתריס למקדשי הקבע המפוארים ובתי המידות של העולם העתיק או של זה המודרני. בין אם אלו המדרשים המפורסמים על כמה טובו אהלי יעקב שפתחיהם שמרו על צנעת הפרט, בין אם אלו פשטי הכתובים כגון לפני עיוור לא תיתן מכשול, לא תחסום שור בדישו, הקצאת ערי הלויים והוצאת הטמאים מחוץ למחנה, ובין אם אלו מסכתות שלמות העוסקות במבנים, מבואות, קרפיפות, רשויות יחיד ורבים, סוכות וחצרות – נמצאנו למדים שכתרי"ג המצוות כך תרי"ג העקרונות לתכנון שנוכל ללמוד ממקורותינו. זהו עושר תרבותי רב, בוודאי, אך זהו מבוי סתום עבור המנסים לפתח תורת חיים עכשווית ויהודית.

על דעת המקום

מוצא מאותו מבוי סתום יכול להימצא לנו לו נתבונן דרך קוף המחט של תולדות המורשת היהודית הבנויה, ודרך פרוזדור צר זה נוכל לעבור לטרקלין גדול של פתרונות. האדריכלות היהודית המסורתית התפתחה במשך דורות רבים כצל לתרבויות בהן התקיימה, בהתאמה לקהילות היהודיות שהתקיימו בתרבויות עולמיות ומקומיות שונות. שלא כדימויה הרווח כיום, אופיה הברור של האדריכלות היהודית המסורתית עמד על פירוש, חידוש והתאמת הדפוסים האדריכליים של המבנים והמרחבים שנוצרו באותן מסגרות תרבותיות הגמוניות, במקביל, ובמובן מסוים בדומה, להתפתחותה של הפרשנות המדרשית היהודית המסורתית. כלומר, בעוד שההתפתחות התרבותית הרוחנית של הפרשנות היהודית פעלה להתאים רעיונות ומילים החקוקים בעבר למציאות ההווה, ההתפתחות התרבותית הפיזית של הפרשנות היהודית פעלה להתאים דפוסים אדריכליים של מבנים ומרחבים שנוצרו ונבנו בסביבה התרבותית ההגמונית לשימוש ולערכי היהודים וקהילותיהם. משכך, ברי כי גם אדריכלות יהודית היא תלמוד ומדרש, הדולים רעיונות וערכים ממקורות קיימים. לפיכך גם ברור כי הלימוד, דרך ההתבוננות במסורת האדריכלית היהודית עצמה, מהי אדריכלות יהודית ומהם עקרונות תכנון יהודיים, אינו מחליף או סותר את העיון בכתבים ובכתובים היהודיים הרבים אלא משלים אותם, ובעיקר מתווה את הכיוונים והפתרונות הממשיים בהם בחרו אבותנו לתכנן ולעצב את סביבת חייהם. דוגמאות ללימוד שכזה נציג מיד דרך פרשנותו של המבנה המייצג המובהק לאורך הדורות של אדריכלות יהודית והוא בית הכנסת, כנקודת מוצא מרכזית לקריאה הרמה בה פתחנו, אך אין זה פותר אותנו ואת יתר המתכננים היהודיים בהמשך גם לפרש וללמוד מהתפתחותם האדריכלית של מבני ייצוג פחות מובהקים כמו בתי המדרשות, המקוואות, ומבנים נוספים ששימשו את הקהילות היהודיות והחברים בהן.

ועל דעת הקהל

תפיסת חיי היומיום של כל יהודי, מגדול לומדי התורה ועד לאחרון בעלי המלאכה, היא תפיסת חיים של קדושה. האידאה היהודית גורסת כי בעולמו של כל אחד ואחד מישראל אין חולין. בשכבו ובקומו, בתלמודו ובמעשיו הוא נמצא כל העת במסגרת חיים של קדושה. ההפרדה החדשה יחסית, שהפכה מקובלת למדי כיום, בין 'קודש' ל'חול' נוצרה מתוך תפיסת מציאות רציונלית שהחלה להתפתח מראשית ימי ההשכלה, ובהשפעה ניכרת מן העולם הנוצרי המערבי. ללא החלוקה המושגית המלאכותית הזו שבין הקודש לחול, מובן בנקל מדוע כל פעילות חיי היומיום היהודיים, של הפרט ובעיקר של הקהילה היהודית, הייתה מרוכזת בעבר במקום אחד – בית הכנסת, מקום ההתכנסות הקהילתית, ששימש גם כמבנה רב-תכליתי והיווה דוגמה מוקדמת ומופת לעיקרון התכנוני של 'ריבוי שימושים'. אמנם לא כל שימוש היה מותר או מקובל בבתי הכנסת, אך בוודאי היה מקום רב להשתמש בהם לשלל הפעילויות והשימושים השונים בחיי הקהילה, מתוך היותם של בתי הכנסת המוקד המרכזי של החיים היהודיים, ולמרות שחלק מפעילויות אלו לא עסק באופן ישיר בתפילה או בלימוד התורה, אלא בחיים עצמם.

בישיבה של מעלה

החלל הוורסטילי ורב השימושים, כעיקרון תכנוני ואדריכלי יהודי, מדגיש את העמדה הדתית היהודית הראשונית לגבי תפיסת הקדושה של מקומות, חללים ואתרים, ולגבי אופני השימוש הראויים למקום הקדוש. קדושתו של מקום, אליבא דעיקרון היסוד היהודי, תלויה בזמן ובמשתמשים בו, כך שהקדושה חלה על הפעילות האנושית במקום, ולא מעצם היותו מקום קדוש. קדושה זו נקבעת בהתאמה לזמני הפעילות ולאופי הפעילות של אנשי המקום – זוהי 'דעת המקום'. עיקרון עמוק זה לגבי מהו 'אתרא קדישא' שונה מהותית מתפיסת ההווה הרווחת של 'קדושת המקום', הלא היא תפיסת 'המקומות הקדושים', הנובעת כנראה מהשפעות אחרות וזרות ורואה מקום קדוש בעיקר כמקום 'אסור', מוחרם לאלוהים – מקום בו הפעילויות המותרות והראויות הן מצומצמות, ומתייחדות בעיקר לריטואל ופולחן.

התפילה בציבור, כפעילות קהילתית, מדגימה ומבהירה כיצד הפעילויות החברתיות והקהילתיות, שהן מוקד החיים היהודיים, מתקדשות ומתקיימות, לפיכך, בבתי הכנסת. עיקרון תכנוני מקומי זה, העוסק בשימושים ובפעילויות יהודיות במבנה אחד, ניתן אולי לניסוח כוללני ואורבני יותר: בתי הכנסת שלנו צריכים לחזור ולשמש כמוקדי הפעילויות החברתיות-קהילתיות. להחזיר עטרה ליושנה לא רק במובן הפרקטי של עירוב שימושים מכורח אילוצים נסיבתיים של צפיפות עירונית, אלא כעיקרון תכנון יהודי מסורתי ובסיסי של קדושת החיים היהודיים הקהילתיים.

ובישיבה של מטה

מסורות העיצוב והאדריכלות של מבנה הציבור היהודי הייצוגי והמזוהה ביותר, בית-הכנסת, החלו כבר בעת העתיקה, עוד טרם לחורבן ירושלים, ונמשכים למעשה עד ימינו אלה. דפוסיו העיקריים של מבנה זה החלו להתעצב בעיקר מראשית ימי הביניים, במאות הראשונות לספירה, ועד לשיוויון הזכויות ליהודים בעת החדשה. בית הכנסת, שבאירופה נקרא גם 'שול' (school), בהיותו לרוב המבנה הקהילתי היהודי היחיד שהורשה מטעם השלטונות, היה בעיקר מבנה צנוע ופשוט יחסית מבחינה חיצונית, בשל האיסור על היהודים לבנות מבני ציבור מפוארים. לעומת זאת, עיצובו הפנימי של בית הכנסת היה מהודר ומושקע, ולרוב מושפע מהערכים האסתטיים שנהגו בסביבתו התרבותית. תבנית אולמו המרכזי, ששימש בעיקר אך לא רק לתפילות, התפתחה בהתאם להקשרו היהודי הגאוגרפי והאזורי, בחלוקה גסה בין אשכנזים מחד וספרדים מאידך, ובהמשך בין תתי-זרמים בתוך עדות אלו.

על אף פשטותו של המבנה, ה'שול' תפקד במגוון שימושים – העיקריים שבהם היו התפילה, הקריאה בתורה בציבור ובית-המדרש, אך הוא שימש גם כבית-ספר, כבית-דין, כאולם רב תכליתי לשמחות, אירועים, סעודות (מצווה), שיעורים והרצאות, כמקום לינה ואירוח לאורחים ונזקקים, ואפילו כתיאטרון. לאחר האמנציפציה באמצע המאה ה-19, ועם השינוי הרב במצב זכויות היהודים, נבנו והוקמו בתי-כנסת ומבני ציבור מפוארים רבים מתוך תפיסה של 'מקדש מעט' – תפיסה שככל שהלכה והשתרשה כך פחתו השימושים היומיומיים שאינם טקסיים במבנים אלו, בין היתר גם בשל התרחבותו של הפער ההלכתי בין מה שהותר ומה שנאסר לעשות בבתי הכנסת. תהליך זה הועצם במאה הקודמת, בפרט מאז הקמת מדינת ישראל ועם המודרניזם העירוני המואץ. כתוצאה מכך התרוקנו בתי הכנסת שבארץ משימושיהם המעורבים הרבים, והם החלו לשמש כמעט אך ורק כבתי-תפילה, חלקם מפוארים אמנם, אך ללא השימוש בהם לצרכים קהילתיים נוספים, אותם ממלאים כיום מבני ציבור אחרים – בתי ספר, ספריות, מתנ"סים ועוד. לעומת בתי הכנסת שבארץ, ברבים מבתי-הכנסיות שבחוצה לארץ נשמר תפקידו המסורתי וייעודו של בית הכנסת כמרכז קהילתי.

ראוי להתעכב מעט על העובדה כי המסורת האדריכלית היהודית שאבה השראה, השתמשה והתאימה עצמה למסורות תרבותיות אזוריות ולסגנונות הבניה התקופתיים. זוהי תופעה חריגה נוכח ההסתגרות התרבותית הגדולה שנכפתה במרבית התקופות על מרבית הקהילות היהודיות, מתוך אילוצים חיצוניים ופנימיים כאחד. מפתיע הדבר שהקהילות היהודיות, שנזהרו והקפידו שבעתיים לא להיות נתונות להשפעה או חלילה להיטמע תרבותית בסביבתן, לא דאגו לבדל עצמן גם באסתטיקה ובסגנון הבנייה, ולא יצרו סגנון אדריכלי ואסתטי מובהק משלהן. ההכרה בתהליך היסטורי-אדריכלי זה של אימוץ מסורות וסגנונות בנייה משלל התרבויות בהן ישבו קהילות היהודים, חשובה לניסיוננו כעת לנסח עקרונות לתכנון מתוך מסורת זו. אין זה משנה אם האדריכלות היהודית המסורתית התאימה עצמה לסגנונות ולערכים האסתטיים הסביבתיים השונים בדיעבד, מתוך אילוצי הזמן והמקום, או מלכתחילה, מתוך כוונה מודעת. העובדה היא כי כעת, כאשר אנו היהודים משמשים בעצמנו כסביבה התרבותית השלטת, עלינו לתת את הדעת, לדון ולמצוא מענה לשאלת מקורות ההשראה לתכנון ואדריכלות יהודית.

אנו מתירין להתפלל

העיקרון היהודי והדתי, המשלב בין פעילויות 'קודש' כתפילה ולימוד תורה לפעילויות 'חול' חברתיות אחרות, למעשה מאחד ומחבר בין האמונה (היחסים בין אדם למקום) לאמון (היחסים שבין אדם לסובבים אותו). שני אלמנטים בסיסיים אלו בחיי כל אדם באים לביטוי כמובן גם במבנה היהודי המוכר של בית הכנסת. שני בתי הכנסיות שכל יהודי מקים לעצמו גם אם הוא מגיע לאי בודד, כמאמר ההלצה היהודית הידועה, מדגימים יפה כפילות זו. 'בית הכנסת שאני מתפלל בו' הוא המקום בו האדם מקיים קשר עם אלוהיו, או לחילופין, המקום שבו האדם נמצא עם 'האנשים/הקהילה/העדה/הנוסח/הסגנון/המעמד שלנו', בעוד ש'בית הכנסת אליו אני לא נכנס', הוא זה שבו משתמשת קהילה 'אחרת', זרה, שיותר משאדם אינו רוצה להשתייך אליה, הוא מקיים עמה מערכת רגשות (שלילית במקרה זה) חברתית לגמרי.

החיים בקהילה הם מערכי היסוד באתוס היהודי, הבנוי על חוויות קולקטיביות המעצבות לא רק את זהותה של 'העדה', אלא גם את זהות הפרטים החברים בה. התפילה בציבור היא אירוע, מפגש, לא רק בין האדם ואלוהיו אלא גם עם קהילתו. אירועים אלו של תפילה בציבור הם החוויה הדתית היומיומית, הנפוצה והעיקרית של מרבית היהודים החיים באורח חיים דתי, ובהם משמשת, לעיתים בערבוביה, התפילה, כחוויה נפשית ורוחנית אישית, והמפגש, כחוויה חברתית ופוליטית. אך טבעי הוא שעם היווצרותו של ריטואל התפילה כמרכיב יסודי ומרכזי בחיי היהודים לאחר אובדן וחורבן המקדש ופולחן הקרבנות, יעלה ערכה של התפילה הציבורית על פני זו הפרטית. לא בכדי הרבו חכמינו ורבותינו לחזק את תפילת הציבור ולתנות לה תוקף יותר מלתפילתו של היחיד, בפסיקות הלכתיות, אמירות ומדרשים רבים אודות חשיבותו ועדיפותו של 'מניין' ושל ריטואלים הנעשים אך ורק ב'מניין' ובציבור. הקביעה המובהקת והעדפת התפילה בציבור נעשו למרות ההכרה והידיעה כי קהילתיות וציבוריות אין בהן בכדי לתרום או להעצים את החוויה הרוחנית האישית, לפחות כפי שזו נתפסת כיום, ואולי לעתים הן אף פוגעות ומערערות חוויה אישית כזו – בשל הרעש וההמולה, הרכילות והפטפטת, אובדן הפרטיות והצפיפות, הבלאגן ואי-הסדר, המאפיינים לרוב ציבור גדול הנקהל על זקניו, נשיו, אנשיו וטפו. הבחירה הגורפת של התפילה הסואנת בציבור על פני ההתבודדות הרוחנית הפרטית, מחזקת את התובנה כי עיקר חשיבותה של התפילה בציבור, יותר מן הקשר האישי לנשגב, היא בעצם המפגש עם החברה והאחרים-חברים בה. זהו מפגש-תפילה, מעודן ושונה ממפגשים ציבוריים אחרים. קל להבין כעת מדוע השימוש בבית-הכנסת כמקום תפילה או כתיאטרון (למשל) אינו צורם בסתירתו, כל עת שהמקום משמש מקום מפגש חברתי בעל אופי משתנה (תפילה, הצגה, דיון וכד') מדי פעם.

להתפלל עם העבריינין

השילוב, שבין הטקסיות, הריכוז והכוונה הנדרשים לצורך קיום התפילה, לבין היותה מפגש חברתי, מקור לשיחה, פטפוט והחלפת מידע, מתקיים באותו מבנה באופן מושלם וטבעי: ברובם המוחלט של בתי הכנסיות האולם המרכזי נועד לתפילה עצמה, ואילו הפעילות החברתית, הקהילתית והפוליטית מתרחשת בשוליו – באחורי האולם, במבואה, מתחת לגזוזטרה, סמוך לעזרת הנשים או בחדרי הספח והלימוד הסמוכים. כל יהודי יודע בדיוק היכן ובאיזה חלק של בית הכנסת עליו להיות כדי לקחת חלק בתפילה או חלק בקהילה. אין דבר יהודי יותר מן השילוב שבין ה'שול' לשוליו. ועל אף שלכאורה מדובר באילוץ חברתי בלבד (שהרי נוכח 'מה נורא המקום הזה' עומדת האמת הפשוטה ש'אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח'), הרי לפנינו עיקרון מהותי של שימוש ופרשנות יהודית קלאסית: מה במרכז, מה בשוליים, מה העיקר ומה הטפל לו במפגש זה – מחלוקת לשם שמים, שולי השול כשולי המעיל – פעמון ורימון.

כל נדרי

בטרם נדגים כיצד מסורת האדריכלות היהודית יכולה לשמש כמשאב וכעוגן תרבותי עבור מתכנני העתיד, נסכם בקצרה את ההיגדים ועקרונות התכנון היהודי המסורתי, שהעלינו מן המורשת האדריכלית היהודית עצמה. העיקרון הראשון והחשוב בעצם אומר – 'דכולה בה': תמיד אפשר למצוא השראה, עקרונות ודפוסי תכנון מתוך הרעיונות הנמצאים בפשוטו של מקרא, תלמודו ומדרשו. העיקרון השני הוא שיש ליצור 'בית מדרש לתכנון': להתמיד בתהליכים של פירוש, חידוש והתאמת דפוסים אדריכליים קיימים, אפילו מתרבויות אחרות, ולאמץ אותם לתוך ההקשר היהודי והקהילתי. זהו עיקרון של למדנות ואוריינות הלומד מכל אדם.

העיקרון השלישי הוא התובנה של 'מקדש ישראל': ההדגשה כי מקום ההתכנסות הוא מקום הקהילה והוא מוקדש ומקודש, מתוך תפיסת חיי קדושה וקהילה, ולכן עירוב השימושים ומגוון הפעילויות הקהילתיות המתרחשות בו, טקסיות ויומיומיות כאחד, ברוכים ומבורכים. מתוך עיקרון זה נובע העיקרון הרביעי – 'על דעת המקום': חיזוק התפיסה הרואה את בית הכנסת כמרכז קהילתי, ורסטילי ורב-שימושים, ולא כמקדש מעט בלבד. גם העיקרון החמישי – 'שומע תפילה', העוסק בעידוד ובתעדוף של חיי קהילה עשירים, הוא תולדה של העיקרון השלישי.

העיקרון השישי מדגיש דווקא את צדה השני של הסקאלה – אמנם חיי קהילה עדיפים, אך אין משמעם זכות לפגוע בצנעת הפרט. דווקא בשל מרכזיותם הרבה של הציבור והקהילה בחיי הפרט היהודי, יש לדאוג ולוודא היטב כי פרטיותו, וצנעתו, אינם מאבדים מכוחם. עיקרון נוסף, שביעי, הקשור בעירוב השימושים הללו בחלל אחד, הוא דווקא זה המאפשר להם באמת לשכון בכפיפה אחת: החלוקה הפנימית, לא בין מה ש'בפנים' לזה ש'בחוץ' אלא בין מה שבמוקד הליטורגי לבין מה שבמוקד הסוציולוגי – בין ה'שול' לשוליו, בין תפילת האדם למקום לבין קהילת האדם לחברו.

עיקרון אחרון וחשוב, הוא שהלימוד אותו אנו מבקשים איננו נועד רק 'לשמה', כמחקר אקדמי גרידא, אלא  כדי לעשות ולקיים. הרחבת והעמקת הלימוד של התכנון היהודי המסורתי, כפי שנדגים ונציג זאת מיד, תוכל לשמש לנו כמשאב תכנוני וכעוגן תרבותי גם כלפי העתיד.

כנסיי וכינויי

הדגמת העיקרון האחרון תהיה באמצעות שימוש בדפוסים מגוונים של סגנונות וחללי תפילה קיימים, ישנים גם חדשים, היכולים לשמש מקור השראה ובסיס לתכנון מגוון מבני קהילה וחללי מפגש והתכנסות, בעיקר במקומות בהם משאבי השטח מוגבלים וצרכי הציפוף גדולים, כמו בקהילות העירוניות. ריבוי השימושים להם נדרשים מבני הציבור ובתי-הכנסת של קהילות אלו ייתכן ואינו רק אילוץ בדיעבד, אלא ראוי להיות אף לכתחילה – כחלק מעיצוב המרחב הציבורי העירוני כולו. הרחבת היריעה וראיית מבנה בית הכנסת כבית מפגש ולא רק כבית תפילה, יכולה לאפשר ולייצר מנעד מגוון של דפוסי חללים מקודשים ודגמים אדריכליים הנובעים מסוגי בתי-הכנסת השונים וסגנונות התפילה הרבים שהתפתחו בקהילות ישראל השונות. העתקה כזו של דפוסי מפגש-תפילה שונים לתכנון, יצירה ועיצוב חללי מפגש בהקשרים קהילתיים אחרים, לא רק שתעניק משמעויות, הזדמנויות וחיבורים אנושיים נוספים, אלא היא גם עשויה לשפר את הקשרים וההקשרים החברתיים, ליצור לכידות ושותפות קהילתית עירונית אחת, ולהעשיר את העיר כולה. ארבע הדוגמאות אותן נציג מיד שואבות מדפוסי וסגנונות תפילה שונים מצפן תכנוני לעיצוב ותכנון חללי התקשרות, מפגש וכינוס שונים.

דפוס התפילה הראשון – בית הכנסת הספרדי כתיאטרון, מקום לתקשורת בין אישית

טיפוס מבנה בית-הכנסת הספרדי הוא כזה שבו כל הציבור מרוכז סביב מוקד עיקרי במרכז החלל – הבימה.

בית כנסת ספרדי, ירושלים. בית כנסת 'עדס' בשכונת נחלאות. צילום: משרד מורשת וירושלים.

חלל כזה, בו כל הנוכחים מקורים במבט ונמצאים בקשר בין אישי תמידי הינו חלל תיאטרלי-חזותי, המתאים הן להצגות תיאטרון והן כמליאה לדיונים וקונגרסים. התאמה זו לא מפתיעה, שהרי מקורו של טיפוס זה הוא במבנה הבולטריון היווני, מקום אספת הסנט והפרלמנט – מושב הזקנים. בכך משמש בית הכנסת הספרדי גם דוגמא טובה לעיקרון אותו ציינו קודם, המראה כיצד אומץ דפוס אדריכלי קיים ופורש באופן יהודי מאד. שימוש עכשווי בטיפוס חלל זה הוא אולם המליאה של כנסת ישראל, הפרלמנט הישראלי. זוהי דוגמא חיה, טובה ומובהקת לשימוש עכשווי בטיפוס חלל כזה השואב דמותו מבית-כנסת 'ספרדי'. בנוסף, חלל מעין זה, ממלא תפקיד משפחתי במהותו, מפגש אישי 'עין בעין', ולכן יכול לתפקד גם כתיאטרון, מקום אסיפה וכינוס ('בולטריון'), וגם כמקום למפגשים 'משפחתיים' ולהיכרויות קבוצתיות. כמובן וברור שניתן להשתמש בחלל זה גם בייעודו המקורי – לתפילה בנוסח עדות יוצאי ספרד. גם עיצובו האדריכלי של חלל זה ברור, וכולל טריבונות שונות הסובבות סביב מרכז החלל.

דפוס התפילה השני – בית הכנסת האשכנזי כאודיטוריום, מקום לתקשורת אישית-ציבורית

תקשורת ציבורית אחרת מתרחשת כאשר ציבור רב מתכנס לצפייה או שמיעת הרצאה, שיעור, סרט, הופעה וכד'. הצפייה והשמיעה הן פעולות אישיות, שמהותן קליטת מסר העובר ממקור אחד – מרצה או מסך למשל, הנמצא במוקד החלל באופן נגיש בו כולם יכולים לשמוע אותו או לצפות בו. זהו למעשה תיאורו של אודיטוריום, הזהה במאפייניו לחלל אולם התפילה בבית-כנסת אשכנזי.

בית כנסת אשכנזי, נס ציונה. צילום: דור נבו לאתר Xnet.

מיותר לציין כי גם מבנה זה הוא תולדה פרשנית לטיפוס הבסיליקה היווני-רומי, או מבנה הכנסייה הנוצרית, כפי שהתפתחה במקביל, שבקצה צירו האורכי נמצא המוקד הראשי – ארון הקודש. חללים כאלו אינם חדשניים כלל, ואנו מכירים ומשתמשים ברבים מהם כאולמות להרצאות, שיעורים, מופעים וסרטים, כמו גם לתפילה בנוסח עדות אשכנז.

שני דפוסי תפילה נוספים שאותם נדגים כעת, אינם כה ברורים לעין כמו הדוגמאות הקלאסיות שהבאנו, ועלינו לפענח מה מהותם האדריכלית, כדי שנוכל ללמוד מהם גם עקרונות לתכנון ועיצוב חללי מפגש. דפוסי תפילה אלו הם סגנונות תפילה עכשוויים, ולכן נתונים לפרשנות אדריכלית רבה יותר. חדשנותם של סגנונות התפילה שנוצרו בעשורים האחרונים הוא בדרישתם ובהיותם מרחב לתקשורת חושית, היוצרת חוויה פרטית פנימית, על אף שזו מתרחשת במסגרת קבוצתית רחבה. זאת בניגוד לחללים הקלאסיים של התיאטרון והאודיטוריום שהוצגו לעיל, המהווים מקום לתקשורת מילולית בעיקרה.

דפוס תפילה שלישי – מנין התפילה החסידי המודרני (דוגמת ברסלב, קרליבך) כרחבת תנועה, מרחב לתקשורת חושית חוויתית

הריקוד ותנועת הגוף, כדרך להתעלות נפשית-רוחנית, מוכרים כפרקטיקות מכובדות ומוערכות בציוויליזציות ותרבויות רבות. התנועה והריקוד, המאפיינים סגנון תפילה יהודי זה, שואבים השראתם מן העולם החסידי (כתנועה של יהדות רגשית ומתפרצת ששורשיה בראשית עידן ההשכלה) מחד, ומאידך מתרבות מועדוני הקצב והריקוד של העולם המערבי – 'הדיסקוטק'. סגנון התפילה הידוע יותר בשמו 'קרליבך', כולל תפילה שמחה בשירה ובריקודים. מחול הריקוד מחולל מפגשים אקראיים לרוב (ולכן גם נתון לביקורת מתמדת), ויכול להתרחש בכל מקום בו ניתן לכנס אנשים לכך. זהו מוקד של תנועה, ריקוד, שירה, נגינה, הופעות וכד'. קוים לדמותו ולעיצובו הפיסי של חלל מפגש-תפילה כזה הם לכאורה קשים להגדרה (תרתי משמע), משום שמפגש ריקודים בהגדרתו מתרחש ב'לא-מקום' – רחבה נטולת גדרות והגדרות, שדי לה בשטח שטוח ופתוח ובקו תוחם סמלי. אולם ניתן בהחלט לרדת לעומק ההגדרה האדריכלית של מקום כזה, באמצעות שני ביטויי הקצה שלה: הראשון נמצא בדימוי החסידי-קבלי של 'המלך בשדה' הפתוח, בחוץ תחת כיפת השמיים, והשני נמצא בדימוי 'המערה' ככוך החשוך המאפיין את מרבית מועדוני הריקוד. למרות ההבדלים הברורים בין שני דימויי קצה אלו, מטרתם אחת – להוליך את האדם 'לאיבוד'. במקום אחד באופן פיזי ממש, כפשוטו – לצאת למרחב וללכת לאיבוד, ובמקום השני באמצעות בלבול חושי הראייה, השמיעה וההתמצאות. ההליכה 'לאיבוד' משמעה לצאת מגבולות העצמי והמוכר, והיא מאפשרת את חוויות השחרור הנפשי, כפי שאנו חווים בטיול ובמסע. השדה והמערה, כשני דימויים למקומות וחללים המאפשרים טיול ושיחרור נפשי, ניתנים בקלות לתרגום אדריכלי קונקרטי – כמשמעם ממש, השדה והמערה אשר בו, או כתרגום עיצובי בדמות רחבה, טראסה, מקום תצפית ונוף רחב (שדה), או מקלט, מועדון אטום, אולם ספורט ואפילו מועדון כושר, בהם התנועה הופכת ספורטיבית ומקבלת משמעות נוספת.

דפוס תפילה רביעי – מנין תפילה לנשים כ'אופן-ספייס', מרחב לתקשורת אישית פנימית

בעשורים האחרונים, עם התקדמות והתפתחות מעמד הנשים בעולם המערבי, עלו כוחן ועוצמת השתתפותן של הנשים בחיים היהודיים-דתיים. על אף שעל פי ההלכה האורתודוקסית נשים עדיין אינן יכולות לקיים 'מניין', ולמרות שהרצון לשוויון מלא בין המינים בעניין זה נראה כיום כרחוק מלהתממש, ישנן כבר לא מעט מסגרות והתארגנויות המאפשרות לנשים לבוא לידי ביטוי דתי ראוי בחווית התפילה הדתית. בין אם זה במסגרת ההלכה האורתודוקסית (ממש או בתחומיה האפורים), או כבחירה והשתייכות לזרמים שיוויונים יותר ביהדות, כבר ניתן להגדיר תופעה זו כסגנון תפילה קיים ומגובש.

הביטוי הפיזי של תפילת נשים נראה ציבורי לכאורה – קבוצת נשים מתפללת יחדיו, אך למעשה זוהי קבוצה של פרטים בודדים; האשה מצויה בתוך קבוצה, אך עומדת בפני עצמה מול אלוהיה בחווייתה האישית. ביטוי אדריכלי מובהק לדיכוטומיה זו הוא חללי העבודה וסביבות המשרדים המעוצבים המוכרים לנו כאופן-ספייס (open-spaces), הכוללים אולם גדול ומרכזי המחולק במחיצות נמוכות או ניידות לחללים קטנים ופרטיים. מקום מפגש שכזה יכול להתאים לפעילויות מתאימות הנדרשות לפעילות פרטנית במסגרת קבוצתית או קהילתית, למשל פעילויות יצירה, אמנות ואומנות, חוגים, פעילויות קריאה והגות, ספרייה וכמובן פעילויות קבוצתיות מול מחשבים ומסכים.

ונסלח

סגנונות תפילה נוספים פרוסים אף הם לפנינו, וקוראים להעמקה ולפרשנות עיצובית אדריכלית. נציג אותם רק על קצה המזלג. סגנון אחד, שאף הוא התעצב והתעצם בעשרות השנים האחרונות, הוא תפילת הציונים, 'תפילת קברי הצדיקים'. על רגל אחת ניתן לזהות בקלות כי מדובר בסכימת תפילה המתאימה לטיפוס החלל בעל המוקד המרכזני, לכאורה 'בית הכנסת הספרדי' כפי שהוצג קודם, אבל בהבדל מהותי בולט – בעוד שהציון הוא עצמו המוקד הקדוש, ואליו נשואות הפנים המתפללות, בבית הכנסת הספרדי המוקד במרכז הוא הרִיק, המאפשר את הקשר והיחס האישיים-משפחתיים המאפיינים בית כנסת זה כל-כך. המוקד של החלל אכן נמצא במרכזו, אבל עיקרו נמצא בהיקפו ובשוליו.

סגנון תפילה אחר לגמרי ניתן להגדיר כ'תפילת החג' במשמעותו הבסיסית של ה'חג' – תפילה הנעשית בתהלוכה סמלית, לרוב בחוג מעגלי סביב לבימה, עם ארבעת המינים בחג הסוכות, או עם ספרי תורה בשמיני עצרת. זהו סגנון של חגיגה ממש, שהתפילה בה מועטת או לכל הפחות משרתת את ההליכה עצמה. אפשר אף להרחיב את פרשנות סגנון התהלוכה ולהכליל בו גם טקסים מקומיים כמו תהלוכת 'הכנסת ספר-תורה' או הקפות, תהלוכה לכותל בשמחת תורה, ואפילו הקפות שניות. תפילת התהלוכה משותפת לתרבויות קדומות רבות, כמו התהלוכות שהיו בבסיס הפולחן היווני הקלאסי, או תהלוכות עכשוויות כמו הקפת הכעבה במכה או ההליכה החוויתית הנוצרית ב'ויה דולורוזה'.

הדוגמאות האחרונות, יחד עם הדוגמאות שכבר פורטו קודם לכן, הן רק מראה כיוון לצעד ראשון בדרך פרשנית אפשרית המוצעת בקריאה זו. אנו תקווה כי קריאתנו תיענה במתכננים-פרשנים נוספים ורבים, שייכנסו בשער שפתחנו, ירחיבו ויעמיקו את פרשנויותיהם לחללים ולסגנונות תפילה נוספים, ויעשירו את סל הכלים התכנוני והיהודי בטיפוסים ובפרשנויות מרעננות השואבות ומקיימות 'אדריכלות יהודית'.

הלימוד העיצובי של בית הכנסת ממחיש את התועלת שבמסורת האדריכלית היהודית כמשאב תכנוני. אמנם הדוגמאות לעיל עוסקות בעיצוב חללים ובאדריכלות מבנים, אבל את עקרונותיהם ניתן, אפשר ורצוי להשליך וליישם גם על מבנים והקשרים אדריכליים שונים ורחבים יותר, ובכך ליישם אותם גם ברמת התכנון והעיצוב העירוני. למשל – שטחים פתוחים השואבים השראה מסגנון התפילה החסידי המודרני או מסגנונות אחרים נוספים, ארגון ותכנון פרצלציה ועיצוב עירוני סביב לכיכר מרכזית השואב השראה מסגנון בית הכנסת הספרדי, ועוד ועוד.

האתגר התכנוני הגדול העומד בבסיס קריאה זו הוא להמשיך ולהעמיק את משמעותם, היהודית מחד והתכנונית מאידך של כל אחד מהדגמים והטיפוסים הללו, אף מעבר למאפיינים הבסיסיים של רמת התקשורתיות שבהם (אישית-ציבורית), תוך קיום דיון מתמיד בשאלות היסוד – אילו סוגים של מפגשים קהילתיים מייצר כל מרחב שכזה? מהו דימוי ותפיסת הקדושה של כל חלל או מרחב עירוני? איך אפשר להמשיך ולהשליך תובנות אלו להקשרים אדריכליים ותכנוניים נוספים? דיון מתמיד זה בולט בכל הדוגמאות שהוצגו, אבל נוכח באופן ברור בעיקר בשתי הדוגמאות האחרונות, בהן הוצגו סגנונות תפילה ותפיסות חדשות יחסית של קדושה וקהילה, שאין להם עדיין מסורת תכנונית וזהות אדריכלית ברורה.

לכל עדת

זכינו להיות חלק מתרבות אנושית עשירה ובעלת מורשת אדירה וענפה במסורות רוחניות בכתב ובעל פה, אך גם בעלת מסורת בנויה מגוונת ומושרשת. תורה היא וללמוד אנו צריכים – ניסינו ללמוד ממופעיה הפיזיים של יהדות זמננו עקרונות אדריכליים, כתוצר של מורשת ומסורות תרבותיות שעברו אלינו מדור לדור. מופעי האדריכלות היהודית המסורתית השונים – מבתי הכנסת האשכנזיים והספרדיים הידועים ונפוצים דרך מופעים רגיונליים של אדריכלות יהודית זו, כבתי הכנסת הייחודיים – האיטלקיים, הפורטוגזיים, הקאריביים וההודיים, ועד למופעים רליגיוזיים ביסודם כמו המניין החסידי המודרני, ומנייני תפילה נשיים, יכולים כל אחד במקומו ובאופיו ללמדנו אפשרויות חדשות להעשרת המפגשים האישיים והבינאישיים בקהילות חיינו. אנו נושאים תפילה ותקווה שהקריאה המונחת כאן תוביל בעתיד לפרשנויות ולחללי מפגש נוספים המתאימים לסגנונות תפילה נוספים שהתחדשו בעת האחרונה, כמו המניינים המשתפים, המשלבים והשיוויוניים.

זוהי קריאה למתכננים ואדריכלים בני זמננו ללמוד, להבין ולהשכיל, לשמוע וללמד מתוך מורשתנו הבנויה ולשאוב ולשאוף לאדריכלות יהודית – דורשת, שומרת ומקיימת, מתחדשת ומתקדשת.