להזמין את הבורא לעיר - צירופים חדשים

להזמין את הבורא לעיר

דני גוטנמכר

ח׳ בניסן ה׳תשפ״ג
זמן קריאה : 30 דקות

המנעול העומד בפני תפילותיהם של תושבי מעזיבוז לאורך חמישים שנה הוא האורבניות עצמה; העיר חוסמת את התפילות מלהגיע ליעדן.

התכנון והשליטה של בני האדם הם הם תמציתם של החיים האורבניים; יסודם בתרבות עירונית של אנונימיות וניכור, המחליפים את יסודות המסורת בחברה.

בהגבהת העיניים לשמים, אדם מביט בפלאי הבריאה. בכך הוא מחכים, ומשריש בלבו את יראת האלוקים.

האם העיר היא מקום שיש בו ממד רוחני? האם תפילה יכולה לצמוח מקרקעית בנייניה? פרק מתוך ספר שטרם ראה אור.

 

למה אנו מצפים מהעיר בה אנו גרים? באשר לי, כשם שאני מחפש את האיכות האורבנית של הרחובות, החנויות, האסתטיקה העירונית והחיוניות של הולכי הרגל, כך אני גם שואף למרחב עירוני המשדר רוח, מזמין תפילה, ומשקף את אורו של האלוקים. איכות חיים רוחנית – לצד איכות החיים הארצית.

זכיתי לגור בירושלים, אולם אינני בדעה שתפילה יכולה לשרות רק בעיר בה חוברו מזמורי תהלים לפני שלושת אלפים שנה. נדון כאן, אם כן, בכיוונים לעבודה שיאפשרו לנו לחוש נוכחות של שכינה בנוף העירוני המודרני ככלל. ציר אחד ייגע בהתעוררות האדם לתפילה מתוך הנוף האורבני: ביכולתם של דיירי העיר לראות בנוף זה את היופי ואת הנשגב, למרות שבמבט ראשון נראה שזו משימה לא פשוטה. הדיון בנושא זה יחייב אותנו גם להתייחס לאדריכלות בתי הכנסת, המתקשרת לניסיון להתחבר אל נוכחות השמים והבריאה אפילו מתוך השכונה ומבני התפילה שבני האדם בנו. הציר השני במאמר יתמקד בעיצוב הרוחני של המרחב האורבני – איך האדם יוצר משמעות וקדושה באמצעות פעילות של תפילה ורוח.

איך אנו מסתכלים על העיר שלנו כמכלול?

האם אנו רואים בעיר עצמה מקום שיש בו ממד רוחני? האם בתפישה שלנו היא מקום ראוי לתפילה? האם תפילה יכולה לצמוח מקרקעית בנייניה?

במבט ראשון, התשובה היא שלילית. בעקבות משה רבנו, שהיה מוכן לפרוש את כפיו אל ה' רק 'כצאתי את העיר', רובנו איננו מתעוררים לתפילה מהתמונות שעינינו פוגשות – לא בשדרה של רובע עסקים, ולא ברחובות המטופחים בפרוור. ואכן, צורת החיים העירונית לא קיבלה ציון מזהיר מהבורא, מאז היום ההוא בדור הפלגה, בו ראה האלוקים את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם.

ניכנס לעיון ברוחה של העיר מנקודת פתיחה זו, באמצעות סיפור על הבעל שם טוב, ולאחר מכן נציע מספר כיוונים לעבודה שיאפשרו לנו לאמץ נקודת מבט אחרת.

 

היער, העיר וה'בעל שם טוב'

ובשמונה עשרה [תפילת העמידה] של קול רם [חזרת השליח ציבור] הלכתי [בעליית הנשמה] גם כן עד שבאתי אל היכל אחד והיה לי עוד שער אחד ליכנוס שאבוא לפני ה' יתברך ב"ה. ובאותו היכל מצאתי תפילות של חמישים שנה שלא היתה להם עליה ועכשיו מפני שהתפללנו בזה יום הכיפורים בכוונה עלו כל התפילות. והיתה כל תפילה מאירה כשחר נכון.

ואמרתי לאותן התפילות למה לא עליתם קודם?

ואמרו כי כן נצטווינו להמתין על רום מעלתו שתוליך אותנו. ואמרתי להם "בואו עמי".

והשער היה פתוח

ואמר לאנשי עירו כי השער היה גדול ככל העולם.

וכאשר התחלנו לילך עם התפילות בא מלאך אחר וסגר הדלת ותלה מסגר אחד על השער,

וסיפר להם כי המסגר היה גדול כמלא מעזיבוז.1

סיפור זה, מספר שבחי הבעש"ט, מתאר את עלייתו ופעולתו של הבעל שם טוב בשמים בזמן תפילה. בפרשנותו המעניינת של רועי הורן, ה'מסגר' [המנעול] העומד בפני תפילותיהם של תושבי מעזיבוז לאורך חמישים שנה הוא האורבניות עצמה. תיאור גודלו של המנעול על פי הגודל של 'כמלא מעזיבוז' אומר שהעיר עצמה חוסמת את התפילות מלהגיע ליעדן.

מה יש במהותה של העיר המונע את עלייתה של התפילה?

אם, כמו הבעש"ט, מחוללה של תנועת החסידות, התפילה שאנו מחפשים בנויה על דיבור אמיתי, ועל התקרבות לאלוקים עד כדי חוויה של מגע עם שכינתו – נוכל להבין שמספר מאפיינים של האורבניות עשויים להיות רלוונטיים לנושא:

  • הרדיפה אחרי ממון ואחרי יעדים גשמיים בכלל, רדיפה האופיינית לחיים העירוניים, איבדה מזמן את מעמדה בתור אמצעי למטרה. יעדים אלה שודרגו למטרות בפני עצמן, והם מסיטים את אנרגיות החיים מהתמקדות בתפילה.
  • קיבועם של חיי החברה האורבנית בתוך מערכת חוקים, הלכות מפורטות בכרכי השלחן הערוך, וכללי התנהגות חברתית נוקשים (למרות היותם בלתי-מנוסחים), מדכא את התעוררות רוחו של האינדיבידואל המנסה לבטא את עצמו באותנטיות, לשבור סדרים מקובלים ולחפש את המסתורין שבחיים.2
  • הסדרים וההתנהגויות השולטים בעיר גם משקפים את השפה המודרנית השואפת למצב של שליטה אנושית מלאה במרחב. התכנון הרציונלי של החיים מפנה את שיח הבקשה וההודאה למישור של אדם מול חבירו, במקום לאפיק של פנייה למרומים.
  • קצב החיים של הנתיב המהיר האורבני יוצר רעש והמולה שבעצמם מורידים את היכולת להרפות, ולהתרכז בהתבוננות רוחנית.

הניגוד לעירוניות בהקשר זה הוא עולם היער – מי שמתבודד שם מסוגל לחוש ברוח האלוקים המתהלך בגן העדן האבוד. מי שמשתחרר שם מכבלי הציוויליזציה האורבנית יגלה את החופש הקדמון ויוכל לחפש את דרכו אל הנשגב.

יתרה מכך. מאפיינים אלה של העירוניות הם גם מרכיבים של הניכור, חוסר הפרסונליות והחילון – תהליכים בהם העיר נוטלת מקום של בכורה. נתאר את התופעות האלה בעזרת עבודת אמנות מארצות הברית של המאה העשרים.

George Tooker, Government Bureau, 1956. לחצו על התמונה להגדלה

בשנת 1956 צייר ג'ורג' טוקר את הציור 'לשכה ממשלתית', בעקבות ביקוריו במשרדי העירייה בברוקלין על מנת לקבל אישורים לשיפוצים בדירתו החדשה. בתוך מטריקס של תורים לתאי פקידים, מופיעות דמויות זהות של גברים ונשים מספר פעמים בתורים דומים. פקידי הממשל דחוסים לתוך תאים, וכל מה שנראה לעין הצופה הוא עיניים, ידיים, וחלקי אוזניים. כל עובד לופת את המחשבון שלו באהבה, הבעה המסמלת את חשיבותו ובו בזמן מעלה בדמיוננו את ההשוואה של האדם העובד למכונה אוטומטית בשירות השלטון. גם הפקידים חסרי הפורטרט הכולל, שגופם פורק לאברים, וגם האזרחים המוכפלים, מאבדים את זהותם האינדיבידואלית במנגנון לשכת הממשלה. כל זה קורה בתוך מבנה רשתי של עמודים ומחיצות המהווים את הגילום הפיזי של הפרדת היחידים מכל קשר אותנטי עם האחרים הנמצאים בחדר. הניכור הנוצר בין עובדי השלטון לאזרחים, מצמיח יחסים מקבילים בתוך ציבור התושבים עצמו.

למה לכלול את תופעת הניכור, ואת הפיכת האדם למכונה המבצעת תפקידים בלתי-פרסונליים, במושג האורבניות? הרווי קוקס עונה על כך בספרו העיר החילונית, שיצא לאור לראשונה ב-1965, ועורר פולמוס בעולם הנוצרי בעקבות קריאתו לבני דתו להסתגל ולקבל בברכה את חילון האדם והחברה. את התוכן ואורח החיים המודרני הוא ראה כצומח על מצע של צורת חיים אורבנית.

Urbanization means a structure of common life in which diversity and the disintegration of tradition are paramount. It means a type of impersonality in which functional relationships multiply. It means that a degree of tolerance and anonymity replace traditional moral sanctions and long-term acquaintanceships. The urban center is the place of human control, of rational planning, of bureaucratic organization…

עיור (אורבניזציה) פירושו צורה של חיים משותפים בה הרבגוניות והתפוררותה של המסורת הם בעלי חשיבות עליונה. פירושו סוג של אימפרסונליות שבמסגרתו יחסים פונקציונליים מתרבים. פירושו שמדה מסוימת של סובלנות ואנונימיות תופשים את מקומן של סנקציות מוסריות מסורתיות והיכרויות לטווח ארוך. המרכז האורבני הוא המקום של שליטה אנושית, של תכנון רציונלי, של ארגון ביורוקרטי…3

על פי הפרשנות החברתית של הרווי קוקס, התכנון והשליטה של בני האדם הם הם תמציתם של החיים האורבניים; יסודם בתרבות עירונית של אנונימיות וניכור, המחליפים את יסודות המסורת בחברה.

נתוני הפתיחה שלנו, אם כן, אינם מקילים על רצוננו להציג את העיר המודרנית בתור מקום שממנו תפילה צומחת בטבעיות – כל שכן, בתור מקום שמעורר את הרצון להלל לבורא. העבודה שלנו לא תהיה פשוטה, אולם נציע מספר דרכים להתקדם בהתייחסות שלנו לערים שלנו:

  • להתחיל לראות את העיר בתור חלק מהבריאה שמסביבה
  • לגלות בנופים אורבניים פשוטים יופי שיכול לעורר את הרצון ולרוממו
  • לשים לב לאור המגיע אלינו ממקור האור מלמעלה – גם בחללי דירותינו
  • להתחבר למשמעות הטמונה באבנים ובקירות המעידים על ההיסטוריה של הדורות שקדמו לנו
  • לחשוב מחדש על אדריכלות בתי הכנסת שלנו, כדי לקדם דרכה חיבור אל נופי השמים והבריאה גם בעיר.

כאמור, בסיום העבודה בציר זה של הנוף העירוני בכללו, נפנה לציר השני, ונדבר על היכולת של דיירי העיר ליצור רוח וקדושה בעירם.

 

נופים עירוניים והשראה לתפילה

ביחידה זאת נשים לב ל'תמונות' – נופים אורבניים שאנו פוגשים ביום יום שלנו, מתוך מטרה למצוא מראות המסוגלים לגרום לנו להתרגש ולהתעלות. האם התבוננות במה שאנו רואים יכולה להוליד בלב אנרגיה ורצון להתפלל, או לשיר?

 

א: עיר, שמים וארץ

Jacob van Ruisdael, View of Haarlem with Bleaching Grounds, Early 1670’s (Mauritshuis, The Hague). לחצו על התמונה להגדלה.

השנה נסעתי הרחק כדי
לראות את השקט של עירי.
תינוק נרגע בנענועים, עיר נרגעת במרחק.

יהודה עמיחי, 'ירושלים 1967'.4

אכן, עיר נחוית אחרת כאשר יוצאים ממרכז ההמולה ומתבוננים בה מרחוק. נתחיל, אם כן, לצפות על העיר בעיני יקוב ואן רויסדאל, גדול ציירי הנוף בהולנד של המאה השבע עשרה.

אחד מהדברים הראשונים שמשאירים רושם על הצופה בציור זה הוא העובדה הפשוטה שואן רויסדאל בחר להעניק לשמים בערך שני שליש משטח התמונה. עוד לפני שנתייחס לכוח ההשראה של השמים עצמם, חובה עלינו לשים לב לאפקט של הנוכחות הדומיננטית הזאת על האופן שבו אנו קולטים את העיר הארלם שבהולנד. מערכות העננים משרים על הנוף של הארלם תחושה של מרחב עצום, והאורבניות המקיפה כול למי שמסתובב בסימטאות העיר, מתחלפת עם תפישת העיר בתור חלק מארץ רחבה. יקוב ואן רויסדאל גם ניצל את השמים המעוננים חלקית כדי לתת לשמש להאיר גם את שדות הלבנת הפשתן שבחזית, גם את השדות שבמישור האמצעי וגם את בתי העיר עצמה.

יתרה מכך. ההשפעה של דומיננטיות השמים על הנוף העירוני מתעצמת על ידי העננים ה'ממשיכים' בדמיוננו מעבר לאופק, ועל ידי יצירת מעין קתדרלה של שמים וארץ, כאשר השמים מהווים תקרה (או קמר) למרחב הכולל חלל שמימי (עם ציפורים) מעל שדות ועיר גם יחד.5 בו בזמן, הצופה איננו נגרר לקלוט את הנוף הפנורמי שלנו בתור נוף טבע. אפילו השדות שבקדמת הציור פורשים בפני הצופה את אחד מענפי התעשייה המרכזיים של העיר.

ועתה, לשמים עצמם. מוטיב שני ולא פחות חשוב כאן הוא הנוכחות החזקה של שמים בעיר – לכל מי שרק רוצה לשים לב. ומהשמים, כבר מגיעים למקורות תורניים המנסחים את הקשר לתפילה.

האריז"ל כותב על החשיבות הכללית של צפיה בשמים בחיינו. הוא רואה בהבטה לשמים שתי תועליות:

טוב לאדם לדור בבית, שיש בו חלונות פתוחות נגד הרקיע, כדי שתמיד בכל עת ורגע, יגביה עיניו לשמים, ויביט בנפלאותיו יתברך, בבריאת שמים וארץ. וכענין מה שכתב דוד המלך עליו השלום, "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וכו' מה אנוש כי תזכרנו" כו'…. וענין זה מחכים האדם, ומכניס יראת ה' וטהרה בלבו, אם יתמיד וירגיל עצמו בזה.6

בהגבהת העיניים לשמים, אדם מביט בפלאי הבריאה. בכך הוא מחכים, ומשריש בלבו את יראת האלוקים. הרב יוסף דוב סולוביצ'יק מגיע לאותם הפסוקים שהביא האר"י; אולם בניסוח שלו, המוטיב הופך להיות ההתפעלות מיופי המעורר את הרצון לתפילה:

"הוד והדר לבשת" (תהלים קד,א). את חווית המפגש בא-להים ניתן למזג בתוך ההתלהבות האסתטית של האדם הניצב אל מול ההוד. "כי אראה שמיך מעשה אצבעתיך ירח וכוכבים אשר כוננתה" (שם ח,ד). "מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית" (שם קד,כד).7

עוד מעט נחזור להרחבת החוויה האסתטית בנופים פנים-עירוניים, אולם כבר כאן יש להפנים את הפוטנציאל במודעות לשמים שמעלינו בעיצוב המחשבות והרגשות – וגם במוטיבציה להתבטא במילים של תפילה.

נוסיף כאן עוד מוטיב שיכול לעורר רגש רוחני מתוך הבטה בשמים. אסוציאציה טבעית להרבה אנשים משקפת את הפסוק בספר מלכים, 'וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ' (מלכים א, ח', לט). תחושה זאת איננה תוצאת מחשבה עמוקה בלבד – בני אדם גם 'רואים' את השמים בתור מעונה א-להי קדם. אם ברצוננו להזמין את ההתרשמות הזאת בצורה מודעת, ניתן לשהות רגע באינסופיותם של השמים, וגם בצבע הכחול המזוהה בין בספרות חז"ל, בין בתולדות האמנות, בתור צבע רוחני.8

למרות שחלק מהכיוונים שעלו מהצגת העיר הארלם רלוונטיים גם למי שממוקם במרכז העיר, אינני יכול לברוח ממבקר שיתמה נגדי: מה נציע למי שבנייני הרחובות הסובבים אותו בשכונתו או באיזור עבודתו בסיטי, מגמדים בגובהם או בצפיפותם כל ירוק של צומח או כחול של שמים? איך הוא יכול לחוות את העיר בתור חלק מארץ-בריאה?

כדי להתמודד עם הקושי הזה, אגייס את גדול הציירים מאסכולת ה'פוטו-ריאליזם', ריצ'ארד אסטס (נולד 1932) לתרום את חלקו למערכה.

Richard Estes, The Plaza, 1991. להגדלה לחצו על התמונה.

הציור – כן, שמן על בד – של  הפינה הדרומית מזרחית של סנטרל פארק (שבעצמו לא כלול בתמונה) מול מלון פלאז'ה במנהטן, שני פנים יש לו (גם לפני שמגיעים לדיון על חלוקת התמונה לפנים האוטובוס מול המרחב שמבחוץ). מצד אחד, הדיוק בציור כולו עושה רושם של ריאליזם קיצוני, תכונה שזיכתה את אמני האסכולה לכינוי נוסף – היפר-ריאליזם. אולם כאשר מסתכלים על התמונה בתור מכלול, הרושם שמקבלים הוא שבכל זאת, הצייר לקח לעצמו את החופש האמנותי ליצור תמונה שעובר האורח לא בדיוק רואה. ואכן, פוטו-ריאליזם אין פירושו העתקה מדויקת של נוף מסוים או של כל סובייקט שיהיה, אלא ביסוס הציור על ראיית המציאות בעיניים של מצלמה. חברי האסכולה הזאת, כמו אסטס, ציירו מתוך מספר תמונות שצילמו, והרכיבו את עבודת האמנות במכחול.9

נפנה עתה לשני הצדדים של תמונת הפלאזה. באמצעות מתיחה מוגזמת של החלון הימני של האוטובוס, אסטס מצליח להכניס לחצי הימני של התמונה חתך מייצג של מרכז עיר. ואם משווים את צדדי התמונה אחד לשני, האווירה משתנה מאוד בין הפנים והחוץ. חלל האוטובוס אמנם אינו מוצג בתור מקום חשוך או מדכא, ובכל זאת, אופיו הסגור, הקווים הישרים הארוכים מניאון, עם הטקסטורות של מתכת ופלסטיק, יוצרים ניגוד חזק למרחב הפתוח מחוץ לחלון. השדרה החמישית היא מרחב פתוח, יש חיים ותנועה של אנשים; השמים ממעל מוארים והאור מאיר גם הוא על הבניינים, על העצים, על הצועדים ברחוב. פתאום, בזכות הניגוד בין צדדי הציור, אנו שמים לב לעובדה שאולי העיר שלנו היא מרחב 'טבעי' (בהשוואה לאוטובוס המלאכותי), חלק, סוף סוף, מהארץ הממשיכה מבנינים ורחובות, לשדות והרים מעבר לאופק. והיא – כמותם, מתחברת לתכלת שממעל.10

אינני מרגיש חובה להביא בטקסט תמונות המוכרות לכול של נוף הנצפה ממעלה הכרמל על חיפה והים, או מהקומות הגבוהות (ולא רק העליונות) של מגדלי תל-אביב. בקלות ניתן לחוש את ההימצאות במרחב שמימי וארצי יחד מנקודות תצפית אידיאליות. מטרתי בעיון הזה היא לציין איך ניתן 'לראות' אחרת ביום חולין, להצביע על מה כדאי לשים לב – ולהזמין כל אחד לחוות את הפוטנציאל בראייה רחבה עד רוחנית. לשם כך נצרף לשיחה וללימוד שלנו מציירים שקנו את מקומם בתולדות האמנות, עוד מאמני דורינו שעבודותיהם מקרבים אותנו לנופים ותמונות הקרובים לערינו היום, ובעזרתם  נבהיר למעשה חלק מהאופציות להסתכלות במרחב האורבני שאולי איננו מנצלים.

Lior Neiger, “Oh Brother where art thou”, 2004

ליאור נייגר, אמן ישראלי שהיגר לבוסטון, צייר שני משטחים – קיר בנין, ושמים. בזכות מצלמת האבטחה התלויה על הקיר, התמונה שומרת על שורשיה במציאות; בזכות הקדשת כל שטח הציור לשני מלבני צבע הכמעט מופשטים, אנחנו שמים לב לקיר האבן על טהרתו, ולשמים על טהרתם.

אלדר פרבר, מגרש כדורגל, צהריים, 2001.. להגדלה לחצו על התמונה.

הציור של אלדר פרבר אומר דרשני. הלא אין כאן תמונה מוכרת של מגדלי תל-אביב שצולמה מתוך פארק הירקון כדי לתת מסגרת ירוקה לעיר הבנויה. פרבר לכאורה מקיים את מה שהוא 'מבטיח' בכותרת: הוא מצייר מגרש כדורגל. אז מה התפקיד של קו האופק של מגדלי העיר באובך שבסוף שדה הראייה? אולי יש כאן בו בזמן ציור של תל-אביב, שנזכור שלפעמים רואים ואפילו לא שמים לב שהעיר פה, ושהיא חלק ממרחב שכולל ירוק. שוב, הנוף ההיברידי קיים, רק צריכים לגלות אותו.

 

רק הערה כללית על החוויה של נוף אורבני.

כאשר נפתחים למראות עיר בתור חלק ממרחב הבריאה, החויה מלווה בהרגשה מסוימת של יופי. כמובן, אין יופיו מרהיב ברמה של פלאי טבע עם עוצמת הרעננות שבהם. אולם אין זה מבטל את החשיבות בכך שנודה ונכיר בחוויית היופי שניתן לקבל מנוף היברידי – אם השכלנו לשלב בעולמו בנייה אסתטית ורחובות המוכנים לקבל את אור השמש, הלבנה והכוכבים.11 אחת מהתובנות שניתן לקבל מציורו של ריצ'ארד אסטס היא שאם אנו פתוחים לכך, קיימת גם במרכז העיר חוויית יופי מרעננת.

ביחידה הבאה, נתייחס ליכולת לראות יופי גם בפינות קטנות שבעיר .

 

ב: יופי במראות עירוניים פשוטים

בניגוד לחוויה אסתטית הנוצרת ממכלול הגורמים המרכיבים את המרחב האורבני, חוויה אסתטית צנועה יותר נולדת בפינות עירוניות רגילות, המצליחות ללכוד צבע ואור מרהיבי עין. למרות חשיבותו, אין לי מה לתרום לנושא האסתטיקה באדריכלות בתים; בחרתי פה להביא דוגמה של המדרכה ושל מה שסביבה.

Jennifer McChristian, Eagle Rock Sidewalk

פרוור דומה לזה שבו גדלתי בקווינס, מסוגל לעורר את תחושות היופי מתוך השילוב המוקפד בין בנייה לגינה, ועצים ודשא המצליחים להכיל אפילו את מראות המכוניות על הכביש. Jennifer McChristian גדלה במונטריאול, אבל עברה לדירת קבע בקליפורניה ב-1986. היא נהנית במיוחד, לדבריה, לצייר פינות אורבניות בנאליות, ולתרגם אותם ל'חגיגה חזותית' באמצעות שימוש בצבעים עזים המשדרים חיות.12 אולם בעבודה זאת, כמו בעבודות אחרות שלה, תכונות אלו אינן מורידות מתחושת הישירות והשיקוף האותנטי של היופי העולה מתוך הרקע האורבני של מדרכות ורחובות שגרתיים.

איך כל זה קשור לתפילה?

הייתי רוצה להסתמך שוב על החוויה האסתטית המגיעה לחוויה דתית על פי דרכו של הרב סולוביצ'יק. דא עקא, גישתו – שאכן מגלה בבריאה כולה את הנשגב האלוקי – משאירה אותנו, שוכני העיר הנבנית בידי אדם, חסרים גשר לשמים ולתפילה. ואפילו אם ניזכר בדיון התלמודי על נוי העיר,13 וגם נלך עם הדעה שהמושג תקף בכל ערי העולם,14 איך נתרגם את ערך נויה של עיר לחוויה של נוכחות השכינה?

הפתרון נמצא בשפה שהרב קוק מביא לדיון על יופי בתחומים שונים של היצירה האנושית.

הצדיקים המופלאים

שאין עולם הזה תופס אצלם מקום מצד גבוליו שפלותו וצמצומיו,

דוקא הם מוקירים את העולם ומכבדים אותו, מפני שהם רואים בו עולם עליון…

וחושיהם הרוחניים אפילו ביחס להתוכן האסתתי הרגיל,

בהכרת היופי שבמראות, שבשירה, שבסדר, שבמדינה ובמוסר, ושבכל ערך,

מתכפלים בכפלים אדירים,
עד שהם הם הנם מקורות היופי והסידור בחיים.
והעולם מזדהר ביופיו ומתעלה בתפארתו על ידי השפעת זיו נשמתם,

וכל בעלי אומניות שבחכמות היפות מתעלים,
מתעדנים ומתברכים על ידי השפעתם.

כי הם בעצמם הנם שרויים בספירת התפארת האלקית,

הכוללת בחטיבה אחת כל הדרת שמים וארץ,

והתפארת הולכת ומתפשטת על כל היצור,
ועל כל מעשיהם, על כל רחשי לבם ונטיותיהם,

ואור מלך ביפיו הולך ומתגלה עליהם.15

הרב קוק איננו מתייחס כאן לבנייה, לאדריכלות או לתכנון עיר, אולם קביעתו ש'העולם מזדהר ביופיו' מתייחסת גם לנוף הבריאה וגם ליצירת האדם על הארץ. שירה וסדר, מדינה ומוסר נכללים ביחד ב'ספירת התפארת האלוקית'.

הצדיקים נחשבים לא רק קולטי 'היופי שבמראות' אלא גם 'מקורות היופי', בגלל הפוטנציאל של העולם הנברא לשקף 'עולם עליון', במקום להישאר שרוי בתוך גבולותיו וצמצומו – 'שפלותו'. לאדם נמסר הכוח להעלות את האסתטי מהמישור הארצי, על ידי היצירה האנושית המשתלבת עם הבריאה האלוהית. הצדיק משרה בתוצר האמנותי או המוסרי את ההכרה בטוב, בתפארת ובקדושה שבו, ו'אור מלך ביפיו הולך ומתגלה' על כל המעשה.

הרב יהודה שביב, בסגירת מאמרו על נוי בעיר ובמקדש, מחזק את הקשר בין יופיה של עיר לא לתפילה באופן ישיר – אלא לקדושת המקום:

אפשר לנו לסכם ולומר, שככל שרבה השראת שכינה במקום, כן רבה רמת הנוי והיופי הנדרשת לגביו. אשר על כן דרושה הקפדה על נוי העיר ותפארת של ארץ ישראל; יתרה עליה ההקפדה על נויין של ערי הלויים; מרובה יותר החרדה לנויה של ירושלים; ועל הכל – נויו ויופיו של בית מקדשנו ותפארתנו.16

הרב שביב התבסס, בין השאר, על דברי המהר"ל, שראה בפאר וביופי איכות רוחנית: 'דבר זה הוא מצד ענין אלוקי שיש בנבראים, שאין היופי מתייחס אל הגשמי כלל'.17 וכך ניסח ספר החינוך את החובה להשאיר את השטח למגרש מסביב לעריהם נקי ובלי בנייה, למצוות הנוי.

שלא לשנות מגרשי ערי הלוים ושדותיהם: משרשי המצוה, לפי שערי הלויים היו נכונים לצרכי כל שאר השבטים. כי הוא השבט הנבחר לעבודת השם, וכל עסקם היה בחכמה, שלא היו טרודים בעסקי עבודת האדמה כשאר שבטי ישראל, ועליהם נאמר (דברים ל"ג, י) 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'. ומתוך כך שהחכמה בתוכם היה עסק כל ישראל תמיד עמהם, מלבד שהיו בתוך עריהם ערי מקלט הרוצח, ומתוך כך גם כן היו עיני כל ישראל על עריהם כי לא ידע האדם מה ילד יום. ולכן היה בדין להיות אותן הערים אשר יד הכל שוה בהן ולב הכל עליהם, להיותן בתכלית היופי והחמדה, ושבח כל עם ישראל בכך…18

במקורות אלה מופיעים שני צדדים לקשר בין קדושה ליופי, ושניהם רלוונטיים לנושא שלנו. צד אחד הוא הדרישה שהאזרחים יקפידו על נוי העיר מצידם, והצד השני הוא שקיים קשר פנימי בין שתי האיכויות, בין הקדושה והיופי, כמו שראינו בדברי המהר"ל. הקשר הכפול הזה אומר לתושב העיר לדאוג לעיצוב מקומו. ואם נרשה לעצמנו להוסיף לתיזה זאת את המובאה מלמעלה מספר אורות הקודש, יוצא שביסוד יצירת הנוי שבעיר עומדת השראה אלוקית במעשי האדם: 'וכל בעלי אומניות שבחכמות היפות מתעלים', ומושפעים ממידת התפארת של הבורא.

ומכאן לתפילה.

תושב העיר המכין את עצמו לגלות את נקודות האור, את הזיו, את החיים ואת החיות במה שיש מסביבו, יוכל לראות את המדרכות המוארות ואת האמנות שלמעלה ושלמטה משתתפים יחד במידת התפארת. הוא יכול לחוות את ההתרגשות בהקשר אסתטי ודתי בו זמנית; משם מתעורר רצון לשבח.

רחוב יפה, רצועה צרה של נוף שהשתחרר מבין בנייני הדירות, שילוב מרגש בין פרחים באדניות למטפסים של השכן, ואבני בניין השוכנות בהרמוניה עם קירות הטיח שעל ידן. ותחושה שתושבי העיר יצרו שכונות המתכתבות עם ההרים מסביב שאינם אפילו בנראה, ועם הים שניתן לראות מרחוק מהמדרכה שממול. והסתכלות ושהייה המאפשרות חוויה של חומר ורוח.

תפילה עירונית.

 

ג: מגע האור

Colley Whisson, Morning Light, version 2

אין חידוש בכך שהאור קיים בתודעתנו במגוון של מישורים, מהמישור הכי יום יומי ובנאלי, לאור הפונקציונלי, ועד הרוחני הנשגב. תמונת אור הבוקר של קולי ויסון (נולד 1966) ממחישה לנו איפה עלינו לשים לב אל האור, ליהנות מקיומו ולחוות את מקורו. הצייר האוסטרלי, ההולך בעקבות הסגנון האימפרסיוניסטי, מכיר את סודו של הצגת האור בציור; הוא מעצים את נוכחותו במידה מסוימת של הפשטה, בלי לוותר על תוצאה ריאליסטית.19 בציור פשוט אבל קוסם, האור גם נכנס לבית להאיר (חלקית – והחלקיות רק תורמת להתרגשות!) על קיר החדר, גם מפיח רוח חיים בפרחים (ואפילו באגרטל הדומם), וגם קורא לנו להרגיש את המרחב של החוץ המתחבר לקטע קטן של שמים מבעד לחלון.20

יש שיבינו אינסטינקטיבית את הקשר בין אור להרגשת נוכחות של עולם שמעבר, של שכינה. אני מביא שני מקורות המקרבים את החוויה הזאת לכל אחד.

יֵשׁ שָׁעָה שֶׁהָאוֹר

יֵשׁ שָׁעָה שֶׁהַכֹּל יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ
הָאוֹר
כְּמוֹ אֶבֶן חֵן בְּתוֹךְ עֲדִי זָהָב

אֶפְשָׁר לַחְפֹּן אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לִגְמֹעַ אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לַנוּעַ בּוֹ לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב
אֶפְשָׁר לִשְׁקֹל אוֹתוֹ בְּזָהָב
מָלֵא

רחל חלפי21

אדם שהוא מיסטיקאי חווה לעתים קרובות את המציאות כחלל שבו מתגלה אור מוחלט, פנימי או חיצוני. כתוצאה מכך הוא עשוי לתפוס את כל סוגי האורות המוחשיים כסמלים, כשפה, או ככלי עזר, להרגיש באמצעותם את האור המוחלט הזה.

חביבה פדיה 22

יש שעה שפתאום כל אחד ירגיש שהאור הוא מציאות הנוכחת. אפשר לגמעו ולאכלו ולשקול אותו בגלל שבדומה לזהב – גם אותו ניתן לתאר על ידי המונח 'מלא'. הוא ישות. האור ממלא את החלל ואנו יכולים לראות את עצמנו יושבים בתוכו. הכרה כזאת היא השלב הראשון שבו נעבור לקראת בניית הגשר מהבית שלנו פנימה או מקירות הבתים שבחוץ, לעולם רוחני, ולהתעלות הנפש לתפילה. הצעד הראשון, לפני שאני קופץ למישור גבוה יותר, הוא שאסתכל על האור הנוגע בשלחן או באדן החלון ואראה/אחוש אותו. הוא נמצא, והאנרגיה שלו מעוררת.

את השלב השני מתארת חביבה פדיה. היא מתייחסת למיסטיקאי – וברור שבחירתה באדם מסוג זה מוצדקת, אולם אם נניח שכל אדם מוכן לתת את הלב ולהרהר על כך שהאור 'מגיע מאיזשהו מקום', אז האסוציאציה של אור השמש עם אור אחר, נעלה, המאיר לנפש ולדעת, כבר לא תהיה זרה לרוחו של כל מי שנוטה לרוחניות או מאמין בקדושת תורה ומצוות.23

ויש רגעים כל יום בהם ניתן להתרגש מהאור שנכנס לחדר, להרגיש את האור הנבלע בעלים של העץ בגינה, וכן לגבי האור הנוגע באבני הבית ובמדרכה.

מי שיושב ליד חלונו בעיר כמו בכפר יכול לשהות בו, לנגוע בו, ולהגות במסעו של האור לעולמות הרוח, לעלות אתו למקורו… ולשבת בתוך תפילה.

 

בית הכנסת, היכל תפילה, והחיבור לנופי העיר

בחיפוש שלנו אחרי רוח ותפילה בעיר, התייחסנו עד כה למרחב העירוני הפתוח, המדרחוב וקירות הבתים.

אולם כאשר עוברים לתפילות הקבע, אנו חייבים להתמודד עם  הבית בו התפילה מתקיימת פנימה – בית הכנסת. שאיפתנו במאמר עד כה הייתה לאפשר לכל אדם המתגורר בעיר להתעורר, לפנות לבורא של הארץ הכפרית ואף גם הארץ שעברה תהליכי עיור, להביע במילים דברי שירה, בקשה או הודאה מתוך נופו הוא. לא באנו לחלוק על דרכו של הבעל שם טוב שחווה את היער כמצע מוצלח יותר מהעיר להצמיח תפילה. מטרתנו כאן היא להוסיף את העיר לרשימת המרחבים בהם נוכח הבורא; ועתה – גם מתוך בנייניה.

אני לא רוצה לוותר על דברי מו"ר הגרי"ד סולוביצ'יק, ש'התפילה, לאמיתו של דבר, חייבת להתבסס על האסתטיות', ועל 'אי-אמצעיות' של המפגש עם הבורא. 'יפי הבריאה נושא עליו את חותם הודו של הא-להים', ומתוך החוויה הזאת מתעורר האדם להלל.24 אולם אינני יכול להתכחש לעובדה שצורת התפילה היום בהיכלי התפילה מכוונת להתרכזות בסידור, בכוחו של הציבור המלוכד בתוך חלל האולם, ובנפשו של היחיד בד' אמותיו.

אם ארצה להתחבר בעיני החוצה, לנוף שמימי, ארצי או אורבני, אני מצווה בשלחן ערוך לעצום עיניים, להסתכל למטה, או לעשות פוקוס על דפי הסידור.25 אם אפנה לחלונות, פוסקי ההלכה הגבילו מאוד את תפקידם של החלונות של בית הכנסת (ותיכף נסביר איך).

בספר רחבה מצוותך דנתי במקורות ההלכתיים האלה שלכאורה שוללים את הכיוון של התעוררות לתפילה מתוך הנוף בשלושת התפילות הסדורות הלכה למעשה (יש לציין שההסתייגות מהתעוררות לתפילה מהסביבה בספרות ההלכתית איננה מוגבלת לנוף האורבני – גם להבטה בטבע לא נשאר כל כך מקום בהלכה למעשה). אביא כאן רק מספר נקודות שבכל זאת מאפשרות את המשך הדיון בהזמנה לחפש את ההזדמנויות לקבל השראה רוחנית מהתבוננות בבריאה, וכן מהאגף האורבני של היקום.

  • הדרישה ההלכתית לעצום עיניים או לפחות להסתכל בסידור בשעת תפילת שמונה עשרה אינה שוללת את החשיבות של עבודה על התעוררות בהשראת הנוף הנשקף למתפלל לפני התפילה, בתור 'הכנה' לתפילה. יש אפילו מקום לחלק בין תפילת שמונה עשרה לפסוקי דזמרה, ולטעון שבחלק השבח של תפילת שחרית מתאים לחפש שמים וחויה אסתטית-דתית מהעולם שמסביבנו.
  • בנושא חלונות בית הכנסת, מגמת פוסקי ההלכה היא לראות את תפקידם בכך שתתאפשר הבטה לשמים כאשר המתפלל איבד את ההתרכזות שלו, או ביצירת נקודה מוחשית לשליחת תפילותינו לירושלים. למרות זאת, הצעתי האישית היא לנצל את שקיפותה של הזכוכית בבית הכנסת גם לחבר את החוויה של היופי לנשגב ולהעלאת דברי השבח שבתפילתנו.26

ועתה, נעבור להתייחסות למבנה בית הכנסת עצמו.

אינני אדריכל. אני רק מתפלל, או, לצורך הדיון, צרכן התוצר הסופי של אדריכלי בתי כנסת. העמדה שלי, אם כן, אינה מאפשרת לי לנסח תיאוריות חדשות בארכיטקטורה, וגם לא להציע מהפכות. אני יכול להצביע על בתי כנסת שאני רואה בהם אפשרות לקבל השראה מהעיר שמסביבי – שהיא פיסת הבריאה אשר חנן האלוקים לתושביה. הדוגמאות בהן בחרתי משיגות את המטרה כל אחת במידתה, בלי לוותר על מטרת-העל של יצירת חלל קדוש, ושאיפה ליראת הרוממות.

 

א. בית הכנסת המרכזי, בית הכרם, ירושלים

צילום: ד. גוטנמכר. להגדלה לחצו על התמונה.

המבנה הנוכחי של בית הכנסת המרכזי בשכונת בית הכרם תוכנן בידי האדריכל מרדכי בן חורין, ונחנך בשנת 1980. בעיניי, בן חורין הצליח ליצור חלל מרשים להיכל התפילה, המורכב משתי כיפות המגדירות איזורים נפרדים לגברים ונשים. אולם בו בזמן, החלונות המקושתים בצדדים גם משתלבים בצורתם עם הכיפות, וגם מאפשרים הבטה לנופה של ירושלים. נוף זה איננו מוסתר על ידי שימוש בזכוכית חלבית או מקושטת. ובכל זאת, יחסי הגודל בין החלונות לבין החלל הגבוה מונעים מצב של הסחת הדעת על ידי משיכת תשומת ליבם של המתפללים החוצה.

 

ב. Temple Sinai, Rochester, New York

טמפל סיני, רוצ'סטר, ניו-יורק.

לא הייתי אף פעם בעיר רוצ'סטר במדינת ניו-יורק, ואינני מכיר אישית את יצירתו של האדריכל ג'יימס ג'ונסון. אולם התמונות מהאינטרנט פשוט מדהימות.
מי שנכנס לאולם מרגיש בו-זמנית בתוך מבנה ובחוץ. הקיר מאחורי ארון הקודש והתקרה עשויים זכוכית; ומבפנים כמו מבחוץ צומחים עצים. אולם אין זה כל הסיפור. כתלי בית הכנסת בנויים מלוחות בטון בצורת אוהל, וה'עצים' העומדים במרכז בחוץ, שעיני כל הקהל לכיוונם, הם שני עמודים בצורת שני לוחות הברית, מחופים בירק. הסמליות הקונקרטית שבמרכיבי המבנה לכאורה שומרת על תחושת המיוחדות של בית כנסת למרות הפתיחות הרדיקלית לשמים ולטבע הפרברי שמעבר לחלונות.27

 

ג. Lincoln Square Synagogue, Manhattan, בית כנסת לינקולן סקוייר, מנהטן

להגדה לחצו על התמונה.

התמונות שצילמתי בבית כנסת לינקולן סקוייר אינן מההיכל המרכזי, אלא מבית המדרש בקומה השנייה.

במספר ביקורים בניו-יורק אהבתי להתפלל בחדר זה בגלל קיר המזרח שצילמתי כאן: בנוסף ליופיו הנקי, הוילון החצי-שקוף מצליח במשימה הבלתי אפשרית: הוא מסנן את הרעש ואת ההמולה של הרחוב מלמטה, אבל גם משקף לחלל ההיכל נוף של מגדלים הסופגים את אור הבוקר ושואפים בגובהם לשמים.

 

ד. שטיבלך, קטמון

להגדה לחצו על התמונה.

והנה חזרתי למגרש הביתי שלי. לחדרים הפנימיים של ה'שטיבלך' יש לי חיבה, והיא קשורה למיזוג המיוחד של קדושה וביתיות יחד. אולם אני מביא כאן דווקא תמונה מהחצר שמתפללים לא מעטים מעדיפים לתפילתם בימים שמזג האוויר מרשה.28 התפילה נהנית מתפארתו הצנועה של הנוף השכונתי –  רחובות ירושלים.

ותפילת חצרות מגשרת בין חדרי תפילה לרשות הרבים, ובכך היא גם מעצבת את המרחב השכונתי.

כאן הגשר לנושא הסוגר את פרקנו…

 

תפילת האדם המעצבת עיר

עד עתה התייחסנו להסתכלות חדשה על המרחב העירוני, בחיפוש אחר השראה לתפילה מתוך נופה.

נעבור כאן להיפוך הכיוון: עיצוב העיר על ידי תפילה המתקיימת במרחבה. בעצם, הנושא הוא תפישת המרחב האורבני כמקום שמילות תפילה צפות באווירו ומעצבות אותו; נספגות בבניניו ובאבניו.

במאמר שהתפרסם במקור ראשון לפני עשר שנים, הזמין אותנו איתן אברמוביץ להיפתח למשמעותן של תפילות המתרחשות 'שלא במקומן'.

היכן מתרחשת התפילה שאינה במקומה? לרוב בצדי הדרכים, בחצרות האחוריות, בשולי המרחבים הייעודיים…

היום אפשר למצוא עשרה יהודים מתפללים בשולי פקק בכביש המהיר; מתקבצים על אי תנועה בתחנת דלק, לצד האוטובוס הממתין, או בקצה מגרש החניה…. האם ניתן למצוא כאן פוטנציאל לתפילה אחרת, תפילה המתעצמת מתוך קיומה השולי?

… תנועה כזו יכולה גם לעצב את המרחב שסביבה, לא רק לחמוק ממנו אלא גם לגרור אותו אחריה. התפילה שאינה במקומה מערבת את יעדה הנסתר בנוכחות של הכאן-ועכשיו, מנכיחה בתוך המקום את מה שמעבר לו. תפילה כזו יכולה להפוך לנגינת חליל המושכת את הרחוב אחריה.29

ניבא ולא ידע שבשנת 2020  סמטאות שכונתי קטמון, כמו רחובות וחצרות ברחבי הארץ כולה, הפכו למרחבי תפילה בשביל מניינים של יהודים שהקורונה פלטה אותם מבתי הכנסת ובתי המדרש. והחוויה באמת הייתה חזקה. לא הרגשתי כאילו אני נמצא בתוך חללים מקודשים של בית הכנסת או השטיבלך. להיפך: חוויתי פתאום את ההשפעה של תפילתי ושל תפילת השכנים שלי מרחובות יורדי הסירה וביל"ו על הרחוב עצמו. רצוני לומר: על הבניינים, על הדקלים, על הברושים ועל האספלט דייקא. אותם הבתים והחצרות ופנסי רחוב שעברתי על ידם אלף פעמים ברכב או בצעידה מהירה ברגל נהפכו למקום; מקום שבו שהינו ואמרנו  מילים של תפילה. למרות שהתפילות שודרו לכיוון השמים, אותיותיהן חדרו גם לאבני המקום ולזכוכית של החלונות. אני חייב לצטט שוב את אברמוביץ:

הרחוב משתנה כשמתפללים דרכו, ומשפיע בחזרה על התפילה. העצמים הסתמיים, היומיומיים, עוברי האורח הזרים, יכולים לקבל פתאום משמעות אחרת, להתמקם מחדש במרחב שונה, ברחוב המטאפורי שנוצר עם זרימת מילות התפילה.

לפני שאתרגם את התפישה הזאת לעבודה מעשית, אוסיף לשכנע את עצמי שעיצוב המרחב על ידי דיבורי תפילה אכן יש לו משמעות במציאות.

Jean Leon Gerome, Prayer in Cairo, 1865. להגדלה לחצו על התמונה.

הצייר הצרפתי ז'אן ליאון ז'רום ביקר במצרים בשנת 1856; משם המשיך לארץ הקדושה ולדמשק. בעקבות ביקורו נכנסו ליצירה שלו הרבה תמונות נוף, ז'אנר ודת עם רקע אוריינטלי. תפילה בקהיר מעניין במיוחד בזכות הצגת האקט של תפילה – צורות עמידתם של המתפללים, הכריעה, העיניים והידיים – ביחד עם הנוף העירוני. אולם ההצלחה המיוחדת של ז'רום בעיני היא חדירתו של המוטיב הראשון לתוך השני: מעשה התפילה מעצב את העיר עצמה. בחירתו של האמן למקם את הציור על גגות העיר מאפשרת לשטיחי התפילה לכבוש את הגגות, או, למעשה, את כל קרקעית הנוף. הצריחים אינם משמשים בתור תפאורה אקזוטית בלבד; הם משתלבים עם העמודים-בני אדם שעל ידם. אלה גם אלה עטופים בתפילה שבאוויר – שהוא עצמו נהפך לאור מוחשי באמצעות השימוש בצהוב האביך על ידי הצייר.

Constant Moyaux, Rome from the Artist’s Room at the Villa Medici, 1863. להגדלה לחצו על התמונה.

אני מוסיף את הציור השני בגלל שהוא מעביר את המסר של העיר שעוצבה על ידי רוחות התפילה של דייריה – לכל יחיד ויחיד.

ציורו של האדריכל קונסטאנט מואיו ירוויח מניתוח דומה לזה של שני המוקדים שגילינו בז'רום. רצוני לומר: ברור שניתן להתרכז במבטנו על חדר עבודה של צייר שיש לו נוף לעיר רומא דרך החלון. אולם באותה מידה נראה לי שקל לצופה לתפוש ממד נוסף. לעיר עצמה צורפה הצגה אמנותית של אדם הנמצא בה, קולט אותה ומביע את מה שהוא רואה מנופה על הבד. קירות בניינים, גגות וכיפות נהפכו בידי מואיו למציאות מורכבת של הקונקרטי המתאחד עם הדימוי האמנותי. ומה מאחד אותם? האזרח-הצופה שקלט את התמונה הזאת מהציור בתודעתו, מסוגל מעתה לראות את נוף עירו ביחד עם הדימוי הזה שהתנחל בזכרון עינו.

אם אני פתוח לקבל את אופן ההסתכלות הזה על העיר, אוכל להזדהות עם תיאורי אבני ירושלים של מרדכי ארדון, שמתוך אמנותו, ממחיש לנו את הנטייה האנושית לצפות בעולם הדומם, ולחוש בו חיים והיסטוריה.

מרדכי ארדון אבני החומה העתיקה, 1962. להגדלה לחצו על התמונה.

האבנים בתמונה מצוירות כך שנראה לנו שיש לכל אחת מהן 'אופי', גם בגלל חקיקת האותיות המסתוריות על חלקן, וגם בגלל הזוויות המסקרנות של עמידתן. באמת, אפילו לרציונליסט לא יהיה שום קושי להזדהות עם 'אבני החומה העתיקה'. גישה מטפורית – לפיה ההיסטוריה של עם נספגת באבנים או באדמה, בחורבה או מצבה – נוכחת עד מאוד בשירה, ומקובלת אוניברסלית.

ובכל זאת, מאוד מסקרנות המילים של הצייר על ציורו אבנים עתיקות (1965): 'לאבני ירושלים יש שפה משלהן, שפת השתיקה – הן ראו הרבה מדי… … הרבה שמחה, והרבה, הרבה יותר מדי סבל… והן מתבוננות בך אילמות, עם חוריהן העמוקים, המכורסמים… אוראקל מחריש! קמטיהן, סדקיהן, גבנוניותיהן הם כתב קדום דומם…'.30 ארדון, אם כן, פותח שאלות השוכנות בעומק החוויה האנושית: האם אבנים מדברות? מהי משמעותה של שפת הדומם?

גם בלי להיכנס לשערי הרוחניות המיסטית, החיים המטפוריים של סלעי הארץ, העיר והמולדת מולידים אצל ילידי המקום תחושות אמיתיות של אישיות שכמעט נוכחת. החוויה של האנשת הדומם נובעת ממקום עמוק בנפש ובזהות. בשירתו של יהודה עמיחי, 'ירושלים 1967, יב',31

האבן הירושלמית היא האבן היחידה

שכואבת. יש בה רשת עצבים.

שורשים לכתיבה כזאת אנו מכירים בפסוקי התנ"ך, המייחסים לארץ ולאדמה רגשות של שמחה ואבל.

 

אז איך ניתן 'לקנות' מחדש את ערינו, לעצב את המרחב גם בתוך התודעה שלנו וגם במציאות על ידי דיבורינו? איך ניתן להיכנס לחוויה שבה המילים שלי נוכחות ברחובות שכונתי?

העבודה שאציע קשורה למושג התלמודי של קביעת מקום לתפילה.

אגש לעבודה דרך עיון קל באמצעות הרחבתו של המהר"ל מפראג על מושג זה. השאלה שאפילו אינה נשאלת בחיבורו נתיב העבודה היא פשוטה: מה התועלת לעומקה של התפילה בכך שהמתפלל דואג להתפלל תמיד באותו המקום שהוא קבע לתפילתו? אביא רק מספר שורות הרלבנטיות ביותר לעניננו.

… קביעות המקום מורה שאין התפילה שלו במקרה כי המקרה אין לו קביעות, ואם יושב פעם אחד במקום זה ופעם במקום אחר דבר זה אינו קביעות כלל ואין זה דביקות בעצם רק במקרה קרה…

… כאשר הוא קובע מקום לתפלתו יש לך לדעת ולהבין דברי חז"ל העמוקים, כי מצד המקום שהוא קובע מקום מיוחד לתפלתו מורה שיש לו מקום אצל השם יתברך.32

המהר"ל מאריך בנושא זה, אולם ברצוני להדגיש שתי נקודות מתוך דבריו; ואני מקבל את האחריות על ניסוח הדברים על פי קריאה אישית שלי בטקסט.

  • המושג של קביעת מקום בעיני המהר"ל דורש מנפשו של האדם מוכנות 'להיות' במקום שהוא נמצא בו – וגם להיות שם במצב של תפילה. יש קשר בין מוכנותו הפנימית של האדם להיות פיזית במצב של תפילה, לעמידה שלו במקום במצב 'קבוע', שאינו מקרי.33
  • היכולת שלי להיות שלם עם כך שאני נמצא במקום מסוים, במקום קבוע שהוא עתה מקום מפגש שלי עם אלוקי, מתחזקת כל עוד אני מאמין שכאן 'יש לו [לי] מקום אצל השם יתברך'. הכוונה היא, שאם אני באמת מרגיש שהשם הנחה אותי במסלול חיי להגיע למקום הזה, או שהוא שלם עם כך שבחרתי במקום הזה, או אז תפילתי במקום תזכה למעמד של דבקות אתו יתברך.

בעיניי, אם עושים עבודה נפשית כזאת, כבר השגנו את המטרה. הלא אם אני מסתכל סביבי ואני מאמין שאני שייך למרחב זה, ובוראי הקב"ה כביכול מהנהן בראשו לומר 'נכון, זה מקומך' – כבר זכיתי לחוות את רחובי ועירי ברובד עמוק. התייחסותי לקשר שהאלוקים יצר בין מקום עמידתי לביני בכך שאני פונה אליו עתה בתפילה, משרה את דברי במקום.

ואם נזכה להתעורר מהמקום עצמו, ותפילתי תהא נובעת מהימצאותי כאן, חווייתי תהיה דומה לזאת של משורר המקבל השראה ממקומו ומביע אותה בבתי שירתו. ברוח ניסוחה של אגי משעול 'השדה הזה הוא שטיח התפילה שלי',34 אולי גם בעיר נרגיש שאנו עומדים בחצר או על אספלט בבחינת משטח לשירה או תפילה.

הארכתי קצת בתיאור העבודה שאנו יכולים לעשות, בגלל שאני שותף לשאיפתו של איתן אברמוביץ, ש'תפילה כזו יכולה לגאול את הרחוב משממונו'. אולי הייתי מעדיף לנסח בשפה רכה יותר: ששאיפתי היא שנזכה לראות את הרחוב ואת השכונה לאור המשמעות שאנו מקנים למרחב על ידי התפילה, שנגאל את העיר מסתמיותה.

ההלכה התלמודית גם מוכנה להכיר במציאות רוחנית כזאת. המשנה במסכת מגילה (דף כ"ה עמ' ב') קובעת שאם בני העיר מוכרים את 'רחובה של עיר', הם חייבים להשתמש בכסף שהכניסו מהמכירה למטרה קדושה, כמו רכישת בית כנסת, אם לא משהו קדוש יותר. הגמרא מפרשת:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי מנחם בר יוסי סתומתאה, אבל חכמים אומרים: הרחוב אין בו משום קדושה. ורבי מנחם בר יוסי מאי טעמיה? הואיל והעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות. ורבנן: ההוא אקראי בעלמא.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: משנתנו זו כדברי ר' מנחם בר יוסי סתומתאה הסותם,  שכמה מהלכותיו נכתבו במשנה כסתם, ללא שם אומרן, ואף הוא אמר כהלכה זו בתוספתא, אבל חכמים אומרים: הרחוב אין בו כלל משום קדושה,  ואם מוכרים אותו, אפשר לעשות בדמיו מה שרוצים. ושואלים: ור' מנחם בר יוסי מאי טעמיה מהו טעמו? ומשיבים: הואיל והעם מתפללים בו בתעניות ובמעמדות35 לכן יש בו מקצת קדושה. ורבנן וחכמים מה הם אומרים — לדעתם הדבר ההוא, תפילת הרבים ברחובה של עיר הוא אירוע אקראי בעלמא מקרי בלבד ולא בקביעות, ואין שימוש ארעי במקום מסויים לצורך דבר שבקדושה, עושהו למקום מקודש. (מתוך הביאור של הרב שטיינזלץ).

ההקשר של מחלוקת התנאים הוא החלת הגבלות על אופן מכירתו של רחובה של עיר, ולכן השיח על קדושה ברחוב שמתפללים בו מתנהל במישור של הגדרות הלכתיות פורמליות. כאן מעניינת אותי רק ההנחה התיאורטית של כל התנאים, ששייך להתייחס גם לרחוב בתור מקום שיש בו קדושה.36 רבי מנחם בר יוסי – שסתם משנתנו מבטאת את עמדתו – טוען שאפילו תפילה לעתים רחוקות משרה קדושה ברחוב. החכמים חולקים, אבל כנראה תיאורטית מוכנים לקבל את התפישה אם הייתה ברחוב תפילה קבועה.

לא נכסה את עירנו בשטיחי תפילה כמו גגות קהיר של ז'רום, אולם אנחנו עדיין יכולים לראות את המרחב כשטיח תפילה של המשוררת אגי משעול. גישה זאת גם  מתאימה למשורר של מזמור מח בתהלים. המזמור מהלל את גדולת הא-ל בירושלים, 'קרית מלך רב', ואז המשורר מעתיק את הדיבור של אלה שישובו לירושלים לעתיד לבא:

דִּמִּינוּ אֱלֹהִים חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ.

כְּשִׁמְךָ אֱלֹהִים כֵּן תְּהִלָּתְךָ עַל קַצְוֵי אֶרֶץ צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ (תהלים מ"ח, י–יא).

עולי הרגל לירושלים 'מדמים – כלומר: הוגים ומתבוננים, מהרהרים ומכירים – כי חסדך שרוי בתוך היכלך'.37

זה המזמור שאנו אומרים בסוף תפילת שחרית של יום שני בשבוע, ואולי על ידי אמירת המזמור,

ומעשים קטנים – לדמות, להגות, להתבונן…

להסתובב ולשהות ברחובות, לשים לב למספר הבניינים –

אנחנו מגדלים את שמו ואת נוכחותו בהר קדשו, ויוצרים את המקום שיהיה ל'עיר אלוקינו'.

 

לסיום ולהתחלה – תמונות ושאלות: 'הזמנה לפתוח את כוח הדמיון'

אם נדמיין לעצמנו את הקדושה, את הנשגב של ירושלים – איך הוא ייראה?

דוד רקיע, ירושלים בתפילה. להגדלה לחצו על התמונה.

האם הצורות המופשטות של האמן דוד רקיע, יכולות להוות בשבילי פתח לעלות מצפייה בבתי ירושלים לעולם רוחני? האם ניתן לדמיין צורות בתוך החומר?

 

James Abbott McNeill Whistler, Nocturne: Blue and Silver – Chelsea, 1871. להגדה לחצו על התמונה.

האם הצבע של האור מסוגל להשרות אוירה של קדושה?

המלה 'נוקטורנו' בכותרת מעלה אסוציאציות של מוזיקה, מובילה אותנו להתבוננות במופשט, בצבע ובצורה.

האם האור של ויסלר – שכמעט ניתן לנגוע בו – יקרב אותי לחוויה של אור רוחני?

תרצה וולף, נוף תל-אביב עם זריחה, 2016. בדברי ההסבר: ’ממלון בקומה 16 ברחוב בן- יהודה’. להגדלה לחצו על התמונה.

האם יש לירושלים מונופול על נוף של אור ורוח?

האם לעתים לא נחפש ממד של התעלות בנופה של תל-אביב?

דניאל גוטנמכר, סחנין, בשעת מנחה. להגדלה לחצו על התמונה.

האם צפיתי בתכונה אוניברסלית של אור זהב של לקראת שקיעה בנופה של סחנין?

אם אני מזמין תמונה של עירי לדמיון שלי – האם היא תהיה דומה יותר ללוס אנג'לס האפורה והצפופה, או ללוס אנג'לס המוארת באור הבריאה, וממוסגרת בנוף הרים ושמים? האם תמונת עירי – בעצם, תלויה בי?

Alfred Twu, South Los Angeles, Freeways 110 and 105, Aerial View from North, August 2014. להגדלה לחצו על התמונה.

Alek Leckszsas, Los Angeles with Mount Baldy, 2019. מהתיאור באתר: February shot of downtown Los Angeles sunset with Mount Baldy in the background after a large snow storm. להגדלה לחצו על התמונה.

 

 

הכרת טובה: אישורי שימוש בתמונות

האישורים מופיעים ברשימה לפי סדר הופעתם במאמר.

  1. George Tooker, Government Bureau, 1956: הדימוי לשימוש ציבורי על פי התכנית של Metropolitan Museum of Art, New York – Met collection open access program. לציור באתר המוזיאון.
  2. Jacob van Ruisdael, View of Haarlem with Bleaching Grounds, Early 1670’s (Mauritshuis, The Hague). השתמשנו בגרסת הציור הנמצא במוזיאון מאוריצהאוס, הדימוי מאתר ויקיפדיה, public domain.
  3. Richard Estes, The Plaza, 1991: באדיבות גלריית לואיס מייסל, The Plaza 1991, Copyright Richard Estes. Courtesy Louis K. Meisel Gallery.
  4. Lior Neiger, “Oh Brother where art thou”, 2004: באדיבות האמן.
  5. אלדר פרבר, מגרש כדורגל, צהריים, 2001: הדימוי באדיבות האמן, וגלריית אלון שגב, תל-אביב.
  6. Jennifer McChristian, Eagle Rock Sidewalk: באדיבות האמנית.
  7. Colley Whisson, Morning Light, version 2, Victoria Australia: באדיבות האמן.
  8. Temple Sinai, Rochester, New York: ניסיתי ולא הצלחתי לאתר את בעלי הזכויות על תמונה זאת. אם יתברר, אשמח ליצור קשר לגבי אישור.
  9. Jean Leon Gerome, Prayer in Cairo, 1865: הציור במוזיאון Hamburger Kunsthalle. הדימוי מאתר ויקיפדיה, public domain.
  10. Constant Moyaux, Rome from the Artist’s Room at the Villa Medici, 1863: הציור מאתר ויקיפדיה, public domain.
  11. מרדכי ארדון, אבני החומה העתיקה, 1962: דימוי הציור באדיבות © עיזבון ארדון.
  12. דוד רקיע, ירושלים בתפילה, באדיבות קרין רקיע, גלריית רקיע, ירושלים.
  13. James Abbott McNeill Whistler, Nocturne: Blue and Silver – Chelsea, 1871: הציור במוזיאון טייט בריטניה, הדימוי מאתר ויקיפדיה, public domain.
  14. תרצה וולף, נוף תל-אביב עם זריחה, 2016: מאושר לשימוש ציבורי via Wikimedia Commons, הדימוי באתר ויקיפדיה.
  15. Alek Leckszsas, Los Angeles with Mount Baldy, 2019: מאושר לשימוש ציבורי via Wikimedia Commons. התמונה באתר ויקיפדיה.

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
לתור את העיר: שוטטות כחוויה דתית

איתן אברמוביץ •

20 דק' קריאה

התנועה בין היישוב הקהילתי לבין העיר הגדולה משקפת מתח פנימי בקיום הדתי, אותו מממשת חווית השוטטות.

article
ניסיון ראשוני בתיאולוגיה אורבנית

בנימין זינגר •

22 דק' קריאה

העיר מנתקת אותנו מהטבע ומפנה אותנו אל המפגש האנושי, אבל דווקא בכך היא פותחת בפנינו אופק דתי ייחודי.

article
פנים בפנים: מקין לירושלים

הודיה סמט הר שפי ונעמה סדן •

20 דק' קריאה

החוויה העירונית מציעה שילוב פרדוקסלי בין נוודות וקבע, המאפשר את ראיית פני הא-ל דרך המפגש האנושי.