עם קשה עורף בזמני משבר

דרשה על העוצמה שבעקשנות היהודית, בעקבות דברים של האדמו"ר מפיאסצנה המהדהדים בימי המלחמה שהתרגשו עלינו.

זכריה טרובוף

עליי להודות שבזמנים קשים במיוחד, אני לא מעוניין ללמוד מרוב הרבנים. הייתי רב בית כנסת בארה"ב הרבה שנים, ואני יודע מניסיון אישי שבזמן של משבר יש הרבה סיסמאות – ורק מעט תורה. בזמנים כאלה אני רוצה ללמוד רק מאנשים שמוכנים להסתכל על העולם בשתי עיניים פקוחות, גם כשהכאב גדול ממה שאדם יכול לשאת.

משום כך, מאז תחילת המלחמה, חזרתי כמה פעמים לכתביו של האדמו"ר מפיאסצנה, הרב קלונימוס קלמן שפירא, האדמו"ר בגטו ורשה. לא בגלל שהרגע שלנו הוא כמו השואה, אלא בגלל שהרבי מפיאסצנה סירב להציע סיסמאות לחסידים שלו אפילו בזמנים הכי קשים. הוא רק רצה לומר משהו אמיתי, כי הוא ידע שאין לנו תורה אלא תורת אמת.

בדרשה לפרשת נח שנת תש"ד הוא פותח בציטוט מרש"י על ההבדל בן נח לאברהם. התורה מתארת ש'את האלוהים התהלך נח', אבל לגבי אברהם כתוב 'אשר התהלכתי לפניו', ורש"י מסביר: 'נח היה צריך סעד לתמכו, אבל אברהם היה מתהלך ומתחזק בצדקו מאליו'.

לרוב, כאשר אנו מדברים על ההבדל בין נח ואברהם, אנו מדגישים שאברהם היה צדיק יותר. אם נח היה בדור של אברהם הוא לא היה כל כך צדיק. אברהם התווכח עם ה' כדי להציל את סדום ועמורה, אבל כשה' אמר לנח שהוא ישמיד את העולם – נח שתק. אולם כאן רש"י מדגיש משהו אחר. נח נזקק לסיוע מה', ואברהם הלך מעצמו. נח היה צריך הוראות מדויקות איך לבנות תיבה כדי להציל את משפחתו מהמבול, ואברהם לא – ה' לא אחז בידו, כביכול. אברהם תמיד הלך לבדו, בכוחות עצמו. אברהם תמיד היה עצמאי, וכשכל העולם עשה דבר אחד, הייתה לאברהם היכולת לפעול אחרת. נח היה צדיק וכולנו צאצאיו, אבל כיהודים, רק לאברהם אנחנו קוראים אבינו. למה? כי היהודים תמיד נדרשים להיות כמו אברהם שמתחזק ומהלך בצדקו מאליו.

איך בדיוק היהודי עושה את זה? עבור רבים התשובה פשוטה: אם אתה רוצה ללכת לבד אתה חייב להיות חזק, אולי הכי חזק בעולם. אתה חייב להיות כל כך חזק, שאף אחד לא יעז לפגוע בך. אבל יש בעיה עם הגישה הזאת, כי במשך אלפיים שנה היהודים לא היו כל כך חזקים, לא כמו עמים אחרים. ואם כן, כוח לבדו אינו עושה אותנו כמו אברהם, ומי מבין זאת יותר מהרבי מפיאסצנה, שהתגורר בתוך גטו ורשה.

עבור הרבי, הגדולה של עם ישראל שעושה אותנו כאברהם אבינו, עם שמתחזק ומהלך בצדקו מאליו, היא גם הגורם לכישלונותינו: אנחנו עם קשה עורף.

הרבי מפיאסצנה מסביר את עומק הביטוי 'עם קשה עורף' בוויכוח בין ה' למשה לאחר חטא העגל. ה' רוצה להשמיד את בני ישראל, אבל משה מצליח לשכנע אותו לוותר ולכבוש את כעסו. אך למרות זאת, ה' אומר למשה שהוא לא ישכון בתוך בני ישראל. במקום השכינה ה' רק ישלח מלאך, והוא נותן סיבה ברורה לכך: 'לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה' (שמות ל"ג, ג). בני ישראל נאחזים בעבודה זרה, והם אינם מוכנים להתחייב באופן מלא לברית עם ה'. בתגובה לכך, משה מגן על ישראל באופן מפתיע: הוא אומר שה' צריך לסלוח לבני ישראל כי הם עם קשה עורף: 'ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה ערף הוא, וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו' (שם ל"ד, ט). האדמו"ר מפיאסצנה טוען שזה לא הגיוני: כיצד הסיבה לחטא העגל יכולה להיות גם הסיבה לכך שה' צריך לסלוח לבני ישראל?

עונה הרבי מפיאסצנה כך:

אבל ענין קשה עורף היא אחת המעלות הכי טובות, כי מי שאינו קשה עורף, הפכפך וקל הוא, פעם כך ופעם כך, אין יכולים להגמר עמו, בשעה זו רוצה כבר לעבוד את ה' ובשעה שאחריה כאילו איש אחר הוא, ובפרט כשצריך לעמוד בנסיון לא יוכל חס ושלום. מה שאין כן הקשה עורף, איש ישר כשמדברים עמו ופועלים בו שיחליט בדעתו לעבוד את ה' אז בטוחים בו שכן יעשה, וכל שיותר עורפו קשה יותר יעמוד בנסיון אם יבוא לידי נסיון. אך רע הוא עם הקשה עורף כשמשתמש עם מדתו זו לרע ומתעקש בדברים רעים.1

להיות קשה עורף זה להיות עקשן אבל גם להיות מחויב, מסור למשהו. להיות קשה עורף זה לעמוד בהתחייבויות אפילו כשזה נראה לאחרים בלתי אפשרי. כאשר הלחץ עולה, כאשר המשקל מתגבר, ניתן לסמוך על בן אדם שהוא קשה עורף. הוא יעשה את מה שהוא אמור לעשות.

לפי הרבי, מי שאינו קשה עורף הוא עלה נידף ברוח. היום הוא אומר שיעשה משהו, אבל מה יהיה מחר? היום הוא אומר שיהיה שם איתך, אבל מה יקרה מחר כשיהיה לו קשה? הטיעון של משה היה: 'כן, בני ישראל הם עם קשה עורף. הם נצמדים בעקשנות לעבודה זרה. אבל ה', אתה צריך לדעת שכשהם מתחייבים אליך באופן מלא הם לעולם לא יעזבו אותך. המחויבות שלהם לברית היא מוחלטת. לא משנה כמה הם סובלים, העקשנות שלהם פירושה שהם לעולם לא יוותרו על אהבתם אליך'.

לרוב אנו מבינים שאנו עם קשה עורף ברגעי משבר, והרבי מפיאסצנה מביא אגדתא מרתקת ממסכת סנהדרין כדי להראות זאת. מעשה בשני יהודים שנחטפו על ידי נכרי בהר הכרמל, והחוטף אמר להם ללכת מולו על הדרך. אחד היהודים הביט קדימה, הסיק כי לפניהם הולך גמל, ואמר ליהודי השני:

גמל שמהלכת לפנינו סומא באחת מעיניה וטעונה שתי נודות, אחת של יין ואחת של שמן. ושני בני אדם המנהיגים את הגמל אחד ישראל ואחד נכרי.

אמר להן שבאי: עם קשה עורף, מאין אתם יודעין?

אמרו לו: גמל מעשבים שלפניה ומצד שרואה אוכלת ומצד שאינה רואה אינה אוכלת. וטעונה שתי נודות אחת של יין ואחת של שמן, של יין מטפטף ושוקע ושל שמן מטפטף וצף. ושני בני אדם המנהיגים אותה אחד נכרי ואחד ישראל, נכרי נפנה לדרך וישראל נפנה לצדדין.

רדף אחריהם ומצא כדבריהם. בא ונשקן על ראשן והביאן לביתן ועשה להן סעודה גדולה והיה מרקד לפניהם ואמר: ברוך שבחר בזרעו של אברהם ונתן להם מחכמתו, ובכל מקום שהן הולכים נעשין שרים לאדוניהם. ופטרן והלכו לבתיהם לשלום.2

יש הרבה פרטים מעניינים בסיפור הזה, במיוחד בתקופה שבה אנו מודעים מאוד ליהודים חטופים. מה שחשוב לרבי מפיאסצנה הוא שהחוטף קורא לשני היהודים 'עם קשה עורף' כשהם מתארים לו את מה שהם יודעים. מהי המשמעות של השימוש בביטוי זה? הרבי מפיאסצנה מסביר משהו שכולנו מבינים: להיות חטוף זה לחוות פחד וסבל בלתי נתפסים. במילים של הרבי, זה ממעט את החכמה. במצב כזה אי אפשר לחשוב בבהירות, החרדה מתשלטת כמעט לחלוטין. אז למה החוטף קורא ליהודים קשי עורף? כי הם מתעקשים להאמין שהם עדיין יכולים להיות חכמים גם במצבים בלתי נתפסים. כאב, סבל ופחד לוקחים מאיתנו כל כך הרבה, שהם עלולים לגרום לנו להרגיש שאיבדנו את כל מי שאנחנו. להיות קשה עורף זה להיות עקשן מספיק כדי להישאר מי שאתה, ולעשות מה שאחרים חושבים שהוא בלתי אפשרי.

להיות קשה עורף פירושו לרוץ לעבר המחבלים כשאתה שומע שיש נפשות בסכנה, למרות שזה אומר לסכן את חייך. להיות קשה עורף פירושו להישאר במקלט שתים עשרה שעות עם ילדים קטנים, ולעשות כל מה שאתה יכול כדי להרגיע אותם. להיות קשה עורף פירושו לבקר בהלוויה אחרי הלוויה ושבעה אחרי שבעה, כי יהודי לעולם לא מתאבל לבד. שמענו הרבה סיפורים על העם קשה העורף בימים האחרונים, ואני בטוח שיש עוד הרבה שעדיין לא שמענו.

עבור הרבי מפיאסצנה, העובדה שעם ישראל הוא עם קשה עורף הופכת אותם לגדולים מהמלאכים. למה? כי כשהמלאכים יורדים לעולם הזה, הם לא יכולים לחזור מיד לשמים. העולם הזה משפיע עליהם. הוא משנה אותם. עליהם להכין את עצמם, לנקות את עצמם לפני שהם חוזרים לשמים לעבוד את ה'. אבל היהודים הם שונים. העולם לוחץ עלינו ומנסה אותנו, אבל גם בזמנים של כאב וסבל, אנחנו ממשיכים לשרת את ה'. אנחנו ממשיכים להתפלל. אנחנו ממשיכים לעשות מצוות. אפילו בגטו ורשה ואפילו ביום הנורא בנחל עוז, כפר עזה, בארי ובכל היישובים שהותקפו.

כדברי האדמו"ר מפיאסצנה,

[יהודים] יש להם מן בחינת עמידה זו שלא להשתנות על ידי העולם, לעמוד בנסיונות, ולא עוד אלא שגם בעולם הזה יעשו השראת שכינה. והיא הבחינת קשה עורף הומשכה מן הבחינה 'אני ה' לא שָניתי', שהיא למעלה מבחינת המלאכים.

אם היהודים מייצגים את ה' בעולם הזה, זה בגלל שהם בלתי משתנים ובלתי נכנעים, כמו שה' אמר על עצמו 'אני ה' לא שניתי'. העולם תמיד משתנה, אבל אחרי הכל היהודים עדיין כאן. עלינו להבין את המשמעות של עובדה זו. מאז תחילת המלחמה אנחנו שומעים את הסיסמה 'יחד ננצח'. כולנו יודעים שלא נוכל להביס את האויב אם העם מפוצל, אבל עלינו לדעת שאחדות היא לא משהו מיוחד ליהודים; כל העמים מתאחדים בזמן של מלחמה, וכדאי לזכור שהיהודים הם לא ככל העמים. לדעתי, ליהודים יש ניצחון מסוג אחר. ניצחון שבא לא מהאחדות, אלא מהעקשנות של עם קשה עורף.

אנחנו העם הנבחר, עם הנבחר על ידי ה' שאומר 'אני ה' לא שניתי', והמשך הפסוק הוא 'ואתם בני יעקב לא כליתם'. אנחנו קרואים עם הנצח לא בגלל שאנחנו חזקים יותר מכל העמים, כי עם הנצח אינו מביס את אויביו באקדח או באגרוף. אנחנו מביסים אותם כי אנחנו נשארים אפילו כשאחרים חושבים שזה בלתי אפשרי. בהיסטוריה היהודית נלחמנו לא כדי להרוס את האחר, אלא כדי להישאר. המצרים, הבבלים, הרומאים אינם כאן. רק היהודים נשארו, כי אנו עם קשה עורף ובנים של אברהם אבינו, ואפילו אם כל העולם כולו בעבר האחד, אברהם ובניו נשארים בעבר האחר.

כפי שרש"י הסביר, 'נח היה צריך סעד לתמכו', אבל אברהם, האב לעם קשה העורף, 'היה מתחזק והולך בצדקו מאליו'.