רשימה על בדידות וברכה

James Jacques Joseph Tissot, The Death of Moses, Jewish Meuseum, New York

על סיום התורה במותו הבודד של משה, ועל הברכה שבהקשבה לבדידות.

שרגא ביק

וְזֹאת הַבְּרָכָה וגו', וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וגו' וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

משה מת לבד, כמ"ש 'ויקבור אותו בגיא, מלמד שהוא קבר את עצמו'. ואפילו אם אלוהים קבר אותו בידיו שלו, כמ"ש 'ויקבור אותו, שלא נתעסק בו אלא הקדוש ברוך הוא', זוהי זכות מפוקפקת מאוד, ועדיין משה לבד מת, לבד מבני אדם, מבני מינו. כי אפילו אם לפני מותו הפך לאיש-אלוהים [כמ"ש 'וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים וגו' לפני מותו, לפני מותו דייקא'], הוא עדיין היה איש, שהיו לו חיים, ואשה וילדים וחברים וכמה שונאים, ובכל זאת, משה מת לבד.

ובזה, דווקא בסיפור הזה, תמה התורה הקדושה שלנו, ומה הפלא שאנו מיד מזדרזים להתחיל מבראשית ברא, לעבור מהר מ'וזאת הברכה' ל'ויברך אלוהים', ולא לשים לב לאיש הזקן הזה שמת לבד. שנים שאני קורא את התורה הזו ורק עכשיו אני מבחין עד כמה האיש הזה היה בודד, וכמה לא ראינו את זה, כמה אפילו הוא לא ראה את זה [כדאיתא, ולא ידע איש מקום קבורתו, דאפילו הוא עצמו לא ידע, כמ"ש והנה משה האיש], ורק מפעם לפעם חומקות הבלחות קטנות של מצוקה לתוך הטקסט הקדוש. והבדידות המוכחשת הזו היא נוראה, היא מאיימת: 'זכרו תורת משה עבדי', ומשה הרי הוא בחינת התורה כולה, שעל כן נקראה על שמו, ואנחנו, בלהט לשמור את משפטיו ותורותיו מוכנים לשכוח את משה האיש, לא לראות את מצוקתו, לתת לו למות (האם זה הכרחי? ואולי נותן התורה חייב למות? אם תראה את הבודהה בדרך, נאמר פעם, הרוג אותו. השליח חייב למות. הוא חייב?).

ואמאי מית משה עבדא דאלהא, בן מאה ותרתין שנין, דכיוון דלא מיחטא בעגלא דדהבא לא נקנסה עליה מיתה, ואף אם נגזר דיניה דלאו יעול לארעא קדישא בעובדא דמי מריבה, אכתי אמאי נקנסה עליה מיתה, דהוה ליה לקב"ה לשבקיה בעבר הירדן?

[תרגום: ומדוע מת משה עבד אלוהים בן מאה ועשרים שנה, שהרי מכיוון שלא חטא בעגל הזהב לא נקנסה עליו מיתה, ואפילו אם נגזר דינו שלא יכנס לארץ הקדושה במעשה של מי מריבה, עדיין מדוע נקנסה עליו מיתה, שהיה לו לקדוש ברוך הוא לעוזבו בעבר הירדן].

משה מת לבד. אבל זה לא לגמרי נכון, הוא לא רק מת לבד הוא גם חי לבד [וכדאיתא במדרש 'מאדם ועד נח וכו' ומנח ועד אברהם וכו' אילו במשה בלחודא איתא 'ממשה עד משה' ודוק]. בעצם, כבר כשנולד הוא היה לבד, זהו גורל ההצפנה, הברכה-גזרה שקיבל עם לידתו, בבחינת מגיד מראשית אחרית (ולא באו מלאכים, ולא אמגושים מן המזרח, ואפילו לא קלגסי פרעה, ורק הבדידות באה לבקרו), כמ"ש "וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים", ועוד יותר אחר כך, לבד בתיבה (וההשוואה לנח מדהימה, כי אצל נח אף על פי שחרב העולם, הוא בא אל התיבה עם אשתו ובניו וכלותיו ועם חיות טמאות וחיות טהורות, עולם שלם בתוך התיבה, ואצל משה בחוץ עולם שלם כמנהגו [האכזר] נוהג, ובתיבה רק הוא לבדו, וגודלה כגודלו). זה כמובן סיפור ניסי, ומה עוד יש לכתוב על משה בתיבה, ובכל זאת, עצם העובדה שהגואל האולטימטיבי שלנו עבר את החוויה המעצבת (תרתי משמע) הזו חומקת מאיתנו שוב ושוב. בתוך ההוד של הסיפור, בתוך הנס שתכף יבוא, מתקיים בכל אופן רגע איום ונורא, זהו רגע (ומהו אורכו של רגע ביחס לזעמו של הקב"ה שיערו כבר חכמים [בבלי ברכות ז ע"א], אך מה הָמֶשֶך של רגע בדידות ומצוקה אנושית לא מצינו) שבו תינוק קטן מיטלטל בין עליונים לתחתונים וזועק את נשמתו. ואיש אינו עונה, התיבה חתומה, בבחינת קול שאינו נשמע (למה אתה מגמגם צעקו עליו אחר-כך בכיתה, תדבר כבר). הבדידות האיומה של הרגע הזה, הרגע הקצר-ארוך הזה שבו אורו של עולם, כמ"ש 'שנתמלא הבית כולו אורה', נדחס לתוך תיבת הגמא, עטוף בזפת שחור משחור, תובעת שנשתהה ונתעכב עליה רגע, שנצפה בה, ולו מרחוק, ואז, אולי, גם נשלח אליה יד כבת פרעה בשעתו [היינו כמ"ש 'ותשלח את אמתה', היינו בחינת אמת שלה].

אין כאן מקריות. אדם הולך כשם שהוא בא, במיוחד אדם בעל מידות. סוקרטס, בדיאלוג קריטון, אדיש למותו הקרב כשם שהיה אדיש לחייו, וכך גם יוספוס, ברוח אותה פיידאה, מתאר את משה כמי שמבקש מהעם לתת לו ללכת אל מותו לבדו ובשקט, והעם באצילות עוצר את דמעותיו ונפרד ממנו בדממה. אכן, חייו של אדם מכשירים אותו כיצד למות, חזרו ואמרו הפילוסופים היוונים.

אבל משה לא תמיד היה לבד לגמרי, כמ"ש 'ותתצב אחתו מרחק לדעה מה יעשה לו', ודרשו חכמים 'ותתצב, ותתעצב', היינו שהייתה נעצבת עמו, ועוד דרשו 'היא מרים היא חנה, כמ"ש אני האשה הנצבת, אל תקרי נצבת אלא נעצבת, אל הנער הזה התפללתי וגו". ואולי בגלל זה מרים, יותר מאהרן, היא שליוותה את משה לאורך נתיבות חייו, ודווקא עם מותה מגיע גם רגע נפילתו של משה כמ"ש 'וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם וְלֹא-הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וגו". ועל חטא מי מריבה רבו הפירושים במה חטא משה, אבל בעצם זה לא מדי משנה, משה חטא במשהו כי אין אפשרות שלא לחטוא לפעמים במשהו, אבל בניגוד לבני ישראל, עליהם התפלל משה פעם אחר פעם, על משה אף אחד לא התפלל ולא הפציר [כמ"ש 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר', ואתחנן, אנא בלחוד]. הייחודיות של מי מריבה איננה שמשה חוטא, אלא שאין איש שיתייצב עבורו מלבד עצמו.

ברגע הזה, בפעם השנייה שנגזרה על משה גזרת מוות, לא היה איש שיתייצב מרחוק לדעת מה יעשה לו, ואף יד לא נשלחה אל התיבה, היינו אל התפילה [כדאמרינן משמיה דרבינו ישראל בעל שם, בבחינת 'בא אל התיבה'] למענו, ומרים, מרים הרי בדיוק מתה, ומזה התחיל כל החטא, מכך שיבשו המים.

ובאמת, את זה שאי אפשר להבין מדוע לא קיבל הקב"ה את תפילתו הנואשת של משה עוד אפשר להבין, דבהדי כבשי דרחמנא למה לי, אבל איך אפשר להבין את זה שאף אחד מבני ישראל לא התפלל עליו, ואיך היו נותנים לו למשה שהיה נושא אותם כאשר ישא האומן את היונק למות ולא להיכנס לארץ אחר כל מה שהיה עושה בעבורם. אי אפשר להבין את זה, ואין מילים לתאר את זה – 'ועל דא מצינן דאמר ליה אלוה "שתוק, אל תוסף דבר אלי", והדא היא שתיקותא קשוטא ועמיקא דלא מצי בר-אנשי למיבן' [תרגום: ועל זה מצינו שאמר לו האל שתוק אל תוסף דבר אלי, וזו היא שתיקה אמיתית ועמוקה, שאין יכולים בני אדם להבין], ולא כמו שמצינו בגמרא שתוק וכו' על מיתתו של רבי עקיבא וכדומה, שאלו שתיקות שלא ניתן אך גם לא צריך להבין, שהן שייכות לחשבונו של עולם, אבל בתורה הקדושה עצמה כתוב שתוק וכו' כאן דווקא בעובדא דמשה, בתפילתו הכושלת של משה על עצמו, שאיזה זכות יכול משה ללמד עכשיו על בני ישראל ועל אלוהים ועל העולם כולו, כאשר ברגע העצוב ביותר אין איש שדואג לו, אף אדם שיראה את הפחד שלו, את הכאב, את ההתרסקות של כל החלומות ושל כל המאווים הכמוסים. ולכן זו הבגידה והחטא הגדול ביותר בתורה, ואולי גם הניסיון האמיתי היחיד שיש בתורה, כי להרוג את הבן בשביל אלוהים זה משהו שכבר יותר מדי אנשים עשו, אבל להיות נאמן וקשוב, ולראות את מי שתמיד היה נאמן עבורך, שנשא אותך כאשר וכו' דווקא למרות שלא הרה ולא יָלָד, לראות את זה שהתמסר ולא לתת לו להישאר מאחור ברגע החגיגה, זה ניסיון גדול, וחטא כל כך עמוק שאפילו משה, שלא קם בישראל כמותו עוד, לא היה יכול לתקן את החטא הנ"ל של בני ישראל, והיה צריך למות במדבר, לבד. ובמובן הזה המוות של משה איננו עונש אלא תוצאה, תוצאת ההפקרה והבדידות: 'ולא שמע אלי, בשבילכם נעשה לי כך'.

***

מה עושים עם הבדידות הנוראה הזו, שהיא נחלתם של רבים ואולי של כל היהודים, עַם משה, אולי של כל הנפלטים מבתיהם, המושלכים למי סערה?

התשובה הדידקטית שמספקת לנו המסורת היא כמובן פשוט להתחיל מבראשית, אף פעם לא לעצור, מיד אחרי בדידותו של משה ורגעי התוהו שאחריהם יגיע ויהי אור, ויום אחד, ותוצא הארץ דשא, והיו לבשר אחד, אחרי כל ערב בא בוקר, וטוב, טוב מאוד.

אבל אולי אפשר גם לנהוג אחרת, לתת לפרשת וזאת הברכה את המקום שלה כפרשה בפני עצמה. כפרשה, מבלי לחזור אחורה או להמשיך קדימה, מבלי להפוך את הכאב רק לנקודה חטופה במעגל. לתת פעם אחת לתורה להסתיים, הנה, התורה נגמרת, יש כאן סוף, סוף למילים, סוף לברכות, סוף לחייו הארוכים של משה, להיות נכונים להבחין שהפעם הגענו באמת לקצה. ואולי בכך טמונה גם כן ברכה, אולי גם להקשבה עמוקה למשמעות הבדידות יש חשיבות, בבחינת 'וזאת הברכה', זאת דייקא, 'אשר ברך משה איש האלוקים לפני מותו', לפני מותו דייקא.