מדרש מאומה

עיון בפרשת העקידה, ובשלל המטענים והמתחים הגלומים בה, באמצעות מדרש ישן-חדש.

גבריאל באומן

דורות אין ספור ידעו בעל פה, מילה במילה את סיפור אברהם, ומי בתוכם נדדה שנתו?1

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,

כְּמוֹ שֶׁכָּבַשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת רַחֲמָיו

לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם,

כֵּן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ מֵעָלֵינוּ,

וְיָגֹלּוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיך…

יום טוב שני של ראש השנה. אדם יושב ומאזין לקריאת התורה. התורה מספרת לו את עקידת יצחק. עד רגע זה, הוא כבר הספיק לשיר אודותיה פיוטים: 'עת שערי רצון להפתח', 'אם אפס רובע הקן'. הוא מהורהר מזעקתם המאיימת של השופרות, מציפיית ההתחלה החדשה, מהנוסטלגיוּת שבנעימת החזן ובמידת־מה, מפשר מילות התפילה. ולראשונה, ככל הנראה, במהלך קריאת התורה, הוא באמת שומע את הסיפור שעליו גדל. בכיתה א' הוא לא הבין את הסיפור במלוא כובד משקלו. אם באשמת תודעתו הצעירה, או עקב תיווך שטחי ומותאם לגילו שבו נקטו מוריו וסביבתו בזמנם. הוא לא פגש – בזעזוע – את סיפורו של האב העוקד את בנו בשם האל, עד עכשיו. ולפתע, המילים עושות בו והוא נרעש. אדוות־מחשבות שלא מצליחות להִתמלל; תחושות חרדה על עצם החיים, על פשר האהבה והמוחלטות, על הקרבה ואובדן, על אשמה ובושה, על נפש וריפוי, על שתיקה, על קשרי בן ואביו ואֵל ומאמינו.

עקידת יצחק היא תורה מכוננת בעולם הדתי, הנושאת בתוכה מתח עז, שקשה לשאתו במילים פשוטות. העקידה מהדהדת את האפלות שבתקופות, את החריפות שבקללות ואת המצערות שבטרגדיות. במובן האישי יש בה את תודעת הילדות הבלתי־אמצעית וההתבגרות ממנה, את המסירות לקדושה הפוצעת ואת שבריהם של נפשות שלא יתאחו. איך מדובבים טקסט כזה?

ניסיתי לתקשר עם המילים במתודה חדשה־עתיקה; מדרש האגדה.

מדרש האגדה הוא ענף של ספרות יהודית העומד בפני עצמו. בעיניי הוא אחד התחומים המרתקים בתורה, המהווה דמות־אב לכתיבה הרהורית ומסאית, ובמקביל גם לסוגה מסוימת של ספרות פרוזה, מלאת משלים, שבחים, פנטזיה ורוח. משאינו מחויב לקוהרנטיות, התובנות נובעות מעצמן מהפסוקים ללא צורך בחיבור ביניהן. הטקסט המדרשי נועז ומרתק, חדשן ומלא יצירתיות חסרת־גבולות, בעל שפה נהדרת ודמיון מופרע. הוא מסוגל לגעת באזורי סְפר, בגבולות בית המדרש המנהלים דינמיקה מרובדת עם החוץ והפנים. עד כמה שניסיתי, לא הצלחתי להתעלות על הרדיקליות ומנעד־האופק של המקור.

במדרש האגדה ישנם חן ויופי נצחיים, כך שהוא האמצעי הטוב ביותר למסור דרכו רשמים ורעיונות. אפשר לקרוא אותו בבקיאות או בעיון, והוא נועד לשאת שלל איכויות. בתקווה להאזנה קשובה ומתונה לקולה של האגדה, שנותנת את השפה לעקידת יצחק.

א וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. רבי אנתרופא איש דאוס פתח: 'וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד' (בראשית כ"א, טז), לא עמד ישמעאל בטרואומטין שלו אלא דחק וכיזב במדווה נפשו וליסטם את הבריות. הה"ד [= הדא הוא דכתיב] 'וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת'. לא נתקיים הקריבו שליצחק בן אברהם קודם שזלגו ויבשו עיני ישמעאל. היאך? הה"ד: 'וַיְשַׁלְּחֶהָ וכו' וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד וגו" (בראשית כ"א, יד-טו) מה כתיב בתריה? 'וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי'. ועליהם הכתוב אומר 'מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה' (קהלת א', ט).

אמר' רחל ב"ר אליאור:2 'וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה' עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ' (שופטים י"א, לו). 'אֶת פִּיךָ' – 'וַיֹּאמֶר'. 'עֲשֵׂה לִי' – 'הִנֵּנִי'. 'כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ' – 'נִסָּה אֶת אַבְרָהָם'. שלא היית קרבה שאִילָה בת יפתח3 עד שנשבע אברהם הנני. 'הנני' – ענני, 'הנני' – הנאתי בעינויי. 'הנני' – הנהני. הדא הנהני בראשך בת יפתח והרפי מאביך ומררי בבכי. בכי שמשובח לבתולה ונאה לרעותיה וחן הוא להרים שנאמר: 'הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים, וְאֶבְכֶּה עַל-בְּתוּלַי, אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי' (שופטים י"א, לז). שלא הרי הבן כהרי הבת. שבתו שלאדם מכפרת עליו ובתוליה אובדים כקרבן עולה ודמה טהור. מעשה בריבה יוונית ואיפיגניא שמה, ולא היו רוחות מנשבות לספינות אביה. עמד אביה והקריבה לע"ז של בתולין. וכל כך למה? שבתולה הייתה ומיתתה מכמירה. מיד החלו רוחות מנשבות וספינות נוצחות ונערה נעשתה לאיילה שדמה טהור על גבי מזבח.

ד"א [= דבר אחר]: 'אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ' (קהלת ה', ה)  רבנן פתרו קרייא ביפתח דכתיב ביה 'פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ' (שופטים י"א, לו). 'וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ' (קהלת, שם), הדא אברהם שלא עמד ואמר וי לו לאותו אלוהים, חלילה לו לאותו מלאך, ששמא שגג והריני מפסיד בני. אין יקצף אלא אברהם שהוא קץ וצף, קץ שמשכים להקריב את יצחק, מאי צף? חסיד אחד מושלו לקפה שחור הנעשה על מנת להשחיר פני הכוס וסופו שנידון לשקוע למצולות, כך היה מעשהו של אברהם שהיה מתחסד ושש על ניסיונו שעלת בידו, סופו שיושב למקומו בשקיעה.

איפליג עלה על רחל אליאור ההוא בר בי רב דחד יומא דמן אתריה דהאי: מניין שמת הבן וגובר כח האב? שנא' 'וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה' (מלכים ב ג', כז). מעלהו ומיד נופלת החומה מכוחו. [כך אדם מוסר בנו לאנגרייא וגייסות ועבודת איפרכיא ולבו נוקבו וכל אימת שנידון לשבתות ונענש בנו, מתמלא געגועין ועצבות, הלא הדברים ק"ו: 'וּכְמִקְרְבֵהּ לְגֻבָּא לְדָנִיֵּאל, בְּקָל עֲצִיב זְעִק' (דניאל ה', כא), ומה דריווש דטריד אדניאל בגוב אריות, על אחת כמה וכמה אבי הבן על בנו].

ואידך, מניין דעדיפים חיי הבן ממות, ומות הבת מחיים?4 שנאמר לקמיה: 'אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר', הנער ולא נערה, וכתיב 'וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָה אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ' (דברים כ"ב, כא), הנערה דייקא ולא נער.

דרש ר' שלמה פרוייד זיגמונדאה: 'אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה'. לא נתאחרו דברים הללו אלא י"ג דורות מלמך בן מתושלח, שאין לך פטרונא שהחטיא עת צאצאיו וניסי צאצאי צאצאיו מלמך שהטביעו בנו במבול. כמה דאת אמר: 'זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה" (בראשית ה', כט), ואומר: 'וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה וגו" (בראשית ז', כג). מקיש 'האדמה' 'האדמה'. תבעה אדמה עלבונה מלמך שקראה ארורה. כל ימיו היה נח מצווח על שקטל אביו, והיה הקב"ה מחריש ומצפה לגואל הדם עד שבא אברהם, שצדיק היה ונאמן וראוי להשית עליו נקמת אבות על בנים. 'וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם', אין 'ניסה' אלא  'וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ' (במדבר ל"ה, יא), נס אברהם לגאול דמו של למך מאת יצחק. אמר לו ר' בצלאל המודעי, הגע עצמך זיגמונדאי, כּעוּרה זו שאמר הכתוב 'לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ וגו" (דברים כ"ד, טז)? יישרפו דברי תורה ואל ימסרו לדאקטירין שכמותך! ולא עוד אלא שמחלף שיטתייך, דכתיב: 'וַיְחִי לֶמֶךְ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נֹחַ חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וַחֲמֵשׁ מֵאֹת שָׁנָה' (בראשית ה', ל), ובתריה: 'וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ' (בראשית ז', ו).5

דבר אחר: אמרו בני קורח, פסוק זה אמרוֹ ישמעאל: 'בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתַי חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי בְּאָמְרָם אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ' (תהלים מ"ב, יא), שהרי יצחק היה מתסיס דמו שלישמעאל ומלגלג לו שבן ערלתו של אבא היה.6 אותה שעה עמד וענה ישמעאל, מריה דאברהם! כל אימת שחרפני מצחק זה החרשתי, השתא ד'בְּעַצְמוֹתַי חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי', שחרף זרעו שלעצמותי, אקללהו שאף אלוהיו ישכחו מאיתו. דכתיב: 'אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ' ואומר: 'אַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה'. והיה יצחק תועה ופועה וגועה ומבקש כשה אובד עד שבא יוחנן בן זכריה ודרש: 'הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים, הַנֹּשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם וגו" (הבשורה ע"פ יוחנן א', כט). אמר רבן אילפי, תיפח רוחו של ההוא גברא, דהא אנימאגוס של יצחק איל הווה ולא שה, ולא עוד אלא שתשובה ומעשים טובים נושאים חטאת העולם ואין השה נושא חטאת העולם.

ב וַיֹּאמֶר קַח נָא… קח את נא, הה"ד: 'אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ' (במדבר י"ב, יג). אין נא אלא לשון פארמאקין ורִפאות. משל למה הדבר דומה? למטרונה המחניפה את אוהבה ואוהבה מתייסר בחלאים ונטרד. ביקשה לגואלו מייסורי בשרו על ידי הילוך בפרדסין, הה"ד 'לֶךְ לְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ' (בראשית י"ב, א), ולא עלת בידה. ביקשה לגואלו על ידי פואמות ואפוסין של מלחמה, הה"ד 'וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו' (בראשית י"ד, יד), ולא עלת בידה. על ידי חזיונות חמדה ודמעה וצער, הה"ד 'יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וכו' וַעֲלָטָה הָיָה וגו" (בראשית ט"ו, יג), ולא עלת בידה. כיוון שנטלה סם של שחוק וזרקה בבנו וגמלתו, הביאתו לבית הספר ולמד – נטפלה לו רפואה. כך היה אברהם מתהלך בנסיונות, והשכינה לפניו טורדתו מהכא להתם כי נתאוותה לשמחתו. כיוון שנרפא מגלותו ונרפא עצבונו ונגמל בנו, נעשה יצחק כסמי שעשוע. אב אוהב את בנו לומד וסובל את בנו בטל. והוא שהעיד עליו הכתוב: 'אֲשֶׁר אָהַבְתָּ'.

אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק… אמרו בני בניו של המירס איש אליניקה: גדולה אהבת התפארה מאהבת קרוביו. אך קרובה תפארת אהבתו מאהבת גדולתו.

ד"א: מר אבוה דרבי אבא ומר בריה. חד אמר: ביקש הקב"ה לעשות אדם אברהם וקין יצחק. וחד אמר: ביקש הקב"ה לעשות דוד אברהם ואמנון יצחק. למאן דאמר אדם עוקד את קין, אמאי לא? קדמו הבל והחטיאו את אחיו ולא יכלה להתקיים בו עקידה שלמצווה, שנא' 'וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה' (בראשית ד', ח). שלא ענה לקין דבר ולא ניחמו בדברי אהבה, אלא הניף לו בידו והצעיק קולו שנא': 'קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ', כל כך עד שאמרה אדמה, נעקד זה, דיו בקוטלו ובצעקת אחיו מלפני שמיים שנאמ': 'וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה…וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה" (שם, יא-טז).

ולמאן דאמר דוד עוקד את אמנון, אמאי לא עקד? שקדמתו תמר ונעקדה לו לאמנון. ואין עוקד נעשה נעקד. ויעשה אמנון אברהם ותמר יצחק? אלא שאין עקידה בלא שמיעה, דביצחק כתיב: 'וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו' (בראשית כ"ב, ח), זה לעקוד וזה ליעקד, זה לשחוט וזה לישחט.7 משמע מרצון ולא מאונס. ואילו בתמר כתיב: 'וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה' (שמואל ב י"ג, יד). באברהם כתיב: 'אֲשֶׁר אָהַבְתָּ' (בראשית כ"ב, ב), ואילו באמנון כתיב: 'וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ' (שמואל ב י"ג, טו).

ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ. ביקש אברהם להקריב את ישמעאל, שגדול בשנים היה ופרא וסורו רע ולא היה סופו נידון לטוב אלא לריקן, והיה מכלה זמנו ומרקיב כאבן שאין לה הופכין. אמר אברהם: לפחות אעשהו שֹהידי ויהא עולם הבא עולמו. אמר לו הקב"ה: אברהם אברהם! בן שאין אתה מצטער בו לאו שמיה הקרבה! יש אומרים: נענה ישמעאל להיות צבור על גבי מזבח ולא נתן לו אלוהיו, אלא בישר לו גמולו כיאות.8

וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע… מקיש יצחק בנו לבקיעה. ב' רמיזות רמז אברהם ליצחק: א' דהכא מקיש יצחק בנו לבקיעה , ב' שנאמר: 'הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי' אין שה אלא בני. והדא הוא דכתיב: 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג' (שמות כ"ג, ז). אם מדבר שקר תרחק – צדיק אל תהרוג למה לי? אלא שלא ראה אברהם את יצחק בנו כבנו, אלא את איקונין עצמו. ולא ראה את עצמו כצדיק אלא היה בעיניו כרשע ח"ו. שאם לא כן, איך היה מקריבו? משל לעדין הנפש שהיה עצל, והיה מתענה ומתפלל וחוזר בתשובה וכל ימיו היה גוער בעצמו שלא יהא עצל עד שיצתה הימנו עצלות, אך לא היה גוער בבריה אחרת לעולם. אף על פי כן מצא בנו שהוא מתעצל, והיה מגדף וגוער בו. לא יקשה בעיניך היאך יגער והא נפשו מעודנת, אלא כיוון שלא אחר היה אלא בנו בצלמו, כאילו עצמו גופו היה גוער. כך אמר אברהם לקב"ה: רבש"ע! כל מה שאקריב עצמי יהא לי לקליות ואגוזין ולא אעכב. אמר לו הקדוש ברוך הוא, אברהם, אברהם! קַח נָא אֶת בִּנְךָ, ואם את מתנגד ומעכב הרי אינך שומר חוקותי בכל לבבך אלא עובד לאנשי העולם אתה. הלך ממנו אברהם ועינו במר בוכה ולבו שמח.9 עין במר בוכה, על תהומות שיחפרו דמעותיה של שרה ועל כאב לבם של אוהביו אנשי ביתו. לב שמח על שום שקשה הקרבה שאין בה מסירות עצמו מהקרבת עצמו, שאדם קרוּב אצל עצמו וכל היום חוזה באובדנו ובשוק הסופדים שאחר מותו, מי לברכה ומי לגידופין, אך אינו מצטער ממותו עצמו אלא מתאווה לו כאותו תאנטוס שמגרה הבריות להמית עצמן. וקרבן בנו אינו מקרבו לגן עדן אלא שיהו כל ימיו אבלות בעצמו וחי בהן במרירו.

ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק. 'וירא' – מלמד שעד כאן היו מהלכין ככבולין בשלשלאות שאינן מביטין לאופק, אדכתיב 'וירא', מכאן היו מביטין כאיש שאבדה לו דרכו.

ד"א: ביום השלישי, והרי מבאר שבע להר המוריה לא קפצה להן הדרך? אלא לאיטן הלכו, כאדם שאינו יודע כאי צד לחזר אחר אישה, והיא מבינה בו ומהססת, שלא יודעת מה כוונתו והיכן מצוי ליבו ולאן דעתו נטויה. כך עמד הקב"ה והתבונן באברהם והיה תמה, האם ייטוש אדם שבטו ואוהליו ואורחיו וימסור בנו לאלוהיו. והיתה הדרך נמחקת והולכת והרוח מציירתה, שמאותו היום שבו נאמר: 'וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ' (בראשית ח', א) לא פסקה הרוח מלהיסער ובאו כל קוסמים שבעולם ולא יכלו לה, הה"ד 'אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ' (קהלת ח', ח). עד שתבוא חנה ותעיד בעצמה שאין הרוח שולטת בה, ולא זו בלבד אלא שהיא נוקבת בה דכתיב 'אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ' (שמואל א א', טו). כך היה הקב"ה מהלך את רוחו של אברהם אוהבו, כמה דאת אמר: 'הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם' (יחזקאל ל"ז, ט). והייתה רוחו של הקב"ה מפעמתו ומגלגלת עיניים לעברו כנער פתי והיו כיליותיו של אברהם יועצות ומטלטלות אותו ורוחו נמשכת אחר המקום אשר אמר לו האלוהים ולא יכול לה שערמומית הייתה, הה"ד 'וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם אָבִינָה בַבָּנִים נַעַר חֲסַר לֵב' (משלי ז', ז).

ה וַיֹּאמֶר. . . אמר ר' שְֹרְן כּירכּגארד בשם עצמו, ויש אומרים אמר ר"מ בר בר רב שלמה בובער: שתק אביר האמונה אברהם ולא פירש מעשיו לא לאליעזר ולא לשרה ולא ליצחק בנו,10 שאם לא כן לא התקיים בו 'וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק' מתוך ספק, והיו כל מוסרין ואתיקאות שבעולם עטין עליו למונעו מן הדבר והיו פארדוקסין של גיבורי כפירה ואבסורדין סגיאין קשים לו מאוד והיה נותר במוסר, שנא': 'וְלֹֽא-יָמִית אֹתִי וְאֶת-עַמִּי' (שמואל א ה', יא), אל תקרי אֹתִי אלא אֶתִי. אין האתי ממית אלא מחיה, אך מלך מלכי המלכים  ממית שנאמ' 'וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם' (אסתר ג', ח).

ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ. והיה שותק יצחק והיתה נחרכת דעת אברהם משתיקתו יותר מחריכת צווחתו שצווח אברהם דכתיב 'חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק' (בראשית י"ח, כה). ולא כן צווח יצחק אלא אחז פלך של מיסטורין והשתיק נפשו מפחדת האש. הה"ד 'נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה וגו' תִבְעַר-אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי' (תהלים ל"ט, ד).

וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. אמר פסיכולוגוס להני אובדניי דהוו מתגודדי בבי עלמא: אש ומאכלת נבראו באותו בוקר ועמם רפואתם, שנא': 'בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ'. אין עולם בלא מאכלת ואש, ואין עולם בלא תחבושת. מכאן יצאת דרך ארץ שהוו מתונים עד שיגליד דמכם ודם נפשיותכם, כי אם נתקיימה נבואת האש והמאכלת, מובטחנו שתתקיים נבואתה של תחבושת.

שאל ההוא תביר-נפשא את רבו, ויש אומרים שמטיח דברים כלפי שמיא היה:
מה פשרא דפרשתא שכתיב ביה 'יחדיו'? יחדיו צוותא ואש דולקת ומאכלת חותכת?
אמר ליה, אכן קשיתיה כדברך, והייתי מתענה ימים רבים על דבר זה. אך פסוקא חדא מצאתי בתילים: 'תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא וגו" (תהלים מ"ב, ח), אתמהא, היך קראו יחדיו תהומות?! והא כל תהום לחודיה? אלא דרך לב האדם שקורא ומצלצל ללבו שלחבירו, וכל שכן שאהבה שביניהם מוליכה הקולות וההדים שגדולה אהבה שמקלקלת את השורה ומזכירה שזקוקים הם וכך מבינים, הה"ד 'וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ' (בראשית מ"ד, ל). איתקשיר כההוא ענן דקשיריה בקרני חמה, דמיחבר ולא מיחבר.

ד"א, 'וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו' זה יחידי וזה יחידי. במתניתא תנא:11 ר' חנינא בן חכינאי אומר, הניעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו. הניעור בלילה זה יצחק, שלא ראה שינה מרגע שנצטווה אביו. לא כן אביו שישן, מניין? הה"ד 'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם', השכים, מלמד שישן. והמהלך בדרך יחידי, שלא מצינו טיילין המהלכין בדרך בצוותא, אלא כשזה שקוע בשרעפיו וזה מלהג בעסקי הדרך, וכשזה מלהג בעסקי הדרך זה שקוע בשרעפים. כך היה אברהם מלהג ומבין במפה ובשיפולי ההרים עד שבאו למקום שעליו נאמר 'וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק'. מאותה שעה היה אברהם משתתק והרהורו תוקפו ויצחק מלהג שנאמר: 'וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וכו' וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וגו", ולא היה אוטם פיו ונוצר לשונו. וכל כך למה? שהיתה אימה מרטיטה לשונו והרהור ניתז מפיו. והמפנה לבו לבטלה, זה הקב"ה, שהיה ליבו נוקפו משחיטת הצדיק וכמעט וחזר בו מגזירתו. מיד ביטל ליבו והכבידו ועשאו לאבן, הה"ד 'וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב וכו' וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם' (שמות ט', יב), ואומר: 'כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ' (שם י', א). הרי זה מתחייב בנפשו, הרי זה חב חשבון נפשו ופעולותיו. משל לילד שהיה טובע בנהר, והיה מיטלטל אנה ואנה והיתה נפשו מבקשת לצאת ונהר תופשו ונושאו ממקומו והלאה. אמרה נפש לנהר שחררני כי עלת ברצונה לצאת, והיה נהר שומע ולא שם ליבו אלא נושאו. כשבאו לחוף, כבר היה הילד לנער והיה הנער מודה לנפשו ומודה לנהרו. מודה לנפשו על שריחמתו ולנהרו שהחזיקו. מכאן ואילך היה חב את נפשו לנהר. כך היה הקב"ה חב נפשו לנהרו שלאברהם, שנהר לעקוד את נפש בנו.

ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים. א"ר משורר לבר שתקי, מניין שצדיק גוזר והקב"ה מקיים? לא בער סנה שראה משה רבנו ע"ה עד שגזר עליו יצחק, שנאמר: 'הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים'. מאותה שעה ביקשו להחריב את העולם באש, עד ששאג האיל אל איפיגניא האיילה, ומערגה שהתגעגע אליה מיהר ונעץ קרניו בעציו של אברהם ועשאם סבך ונחה להבתם. ומניין שלא כבתה לעולם? דכתיב: 'אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ' (ויקרא ו', ו). מזבח הוא דתוקד, ולא מזבח של היכל, אלא מזבחו שליצחק שהיה תמיד מעלה גופו ועורו באש וצובר אפרו על גבי מזבחו.12 וכל כך למה? שאין אדם עוקד עצמו על גבי מזבח ונפשו יוצאת משם תמימה כשבאה. אלא שהיה גופו שלם ונפשותיו שרופים, וחלומותיו זועקים כל יום את היום ההוא וכל שלהבת הייתה מחרידתו, בכל ניצוץ היה נלפת ובכל שנה ושנה היה צועק צעקתו מסוף עולם ועד סופו והייתה נשמעת כשופר והייתה רבקה דוחקתו ואין יכולה לעוזרו. אין בא לידי תנחומין עד שבא עשיו וסיפר לו את אשר גזלו יעקב ברכה ועמד ובכה יצחק ועמד ובכה עשיו ומזעקת תהומותיהן חישבה אדמה להיקרע. עד שבאה לו שאלתו ששאל 'אַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה' וצחק ובכה ואמר לבנו: 'מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי' (בראשית כ"ז, לז), ושב וקרא 'מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי', וחזר ולחש 'מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי', ושתקו שניהם. ומניין שנדבקת דם נפשם בנפש אחרת? שמיד אמרה רבקה [שהייתה חיה מאוד]: 'לָמָּה לִּי חַיִּים' (בראשית כ"ז, מו).

וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה… אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, שנתן עקידתו שליצחק פתחא למשיח שקר ולעכו"ם. שהיו אומרים: יצחק נשא עציו13 ונעקד ולא נשחט, וכיפר איל שלו על חטאות בני ישראל בכל שנה ושנה עד סוף כל הדורות. ישוע בן יוסף שנשא צלבו ונעקד ואף נשחט לא כל שכן? על זה אמר דוד המלך ע"ה: 'אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם' (תהלים קט"ו, ב). אין נא אלא לשון מוקדם, כההוא בשר דלא נתבשל כל צרכו. כך היה אלהיהם של מינים מרעיש חסידותו והיה נשחט כשה והיו אומרים שכיפר על כל חטאות העולם. ולא היא, שאין העוון נסלח אלא בחסד ובריתו של אל, ואין אל-חסיד אלא בהלכה, כמו שאמר בנביא: 'גּוֹיִם וַיִּתְפֹּצְצוּ וכו'  הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ' (חבקוק ג', ו). שאף גויים אין מתפוצצין אם שומרים הלכה. ולא זו אלא אף זו, זה שאמר הכתוב: 'הָרִיעוּ לַה' כָּל-הָאָרֶץ' (תהלים ק', א) ראשי תיבות הלכ"ה.14 כדכתיב: 'וְנַפְשָׁם בַּשְּׁבִי הָלָֽכָה' (ישעיהו מ"ו, ב).

ח וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. אמרו בני מתיבתא: שפיר קאמר ליה! מה ענה לו יצחק? השיב לו במטבע שלו: 'חָלִילָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק' (בראשית י"ח, כה), ונשא קולו וקרא 'חָלִלָה לָּךְ' עד שהתעופפו ציפורין מאילנות שבדרכים. אותה שעה היו עצי העולם כולו יצחק, ואשי העולם כולו אברהם, והיו פורשים זה מזה עד שנתקרר העולם ונעשה שלגים. ולא מיחה יצחק אבינו עליו השלום על דינו אלא פשט צוואר מאליו וצייר לו את קו השחיטה.15 אי הכי, למה זעק 'חלילה לך'? כדי להביא שכר למביאו. אותה שעה שלגים שאדומין היו מדם הבל, הלבינו, זה שאמר הכתוב 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ' (ישעיהו א', יח). כההוא שלג משובח ונאה על ההרים שכל זמן שצונן, ניתן לפסול בו צורת אדם. כל אימת שכותשו ומסאבו – אינו פוסל בו צורות אלא מטנף את המבואות ומטרף את דעתן של הבריות הנקיות.

ד"א: ארבע שהם שניים אמר הכתוב: 'אברהם', 'אלוהים', 'השה', 'בני'. שיו של מקום הוא הוא בנו של אברהם, ומקומו של יצחק הוא הוא "אלוהים", דאמר ריש לקיש: האבות הן הן המרכבה, שנאמר: 'ויעל אלהים מעל אברהם' (בראשית י"ז, כב), 'ויעל מעליו אלהים' (שם ל"ה, יג), 'והנה ה' נצב עליו' (שם כ"ח, יג).16

ד"א: 'לְעֹלָה בְּנִי', אין עקידה אלא לידה, הה"ד 'וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים' (בראשית ל', לט). שאין אדם בא לעולם בדרך שופי אלא בדרך קושי. משל למה הדבר דומה? למדורת גחלים. ככל שאדם מהלך בו יתר ורגלו יחפה, כך נעשית יפה יותר לאש. בא אדם שרגלו יפה לאש לילך על קוצים ולא יקשה עליו. ואחר שלא הלך בגחלים, יחרכו רגליו מהקוצים והמדבר. כך נולד אדם בדוחק ומיד למד שעולם עולם של דוחק הוא וצר ומצוק ירדפהו. מיד כדאי הוא להיות בוכה.

ט וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים. ויבואו… ויבן… ויערוך… ויעקוד… וישם – לשונות מרוצה. משל למה הדבר דומה, לתלמיד חכם שקם מאוחר לסדר בוקר, וכל אותו היום מתייגע ומנסה ורץ בתקווה שעוסק בתורה בחמימות שכל, סופו עוקד את עצמו וראשו וגופו כתושים מעמל. עליו אמרו: תפשת מרובה לא תפשת.

י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ. באותה שעה נדמה העולם כאמפיתיאטרון, וכל הגברים והנשים כשחקנים.

באותה שעה ירד דום לעולם,

הוא הדום שזכר אהרן בהקריבו את נדב ואביהוא, [הוא דום הצפירה בימי סבלם של ישראל, הוא דום האדם הממתין למותו, הוא דום האב בלוויית בנו, הוא דום המיתר המתוח המאיים להתפקע, הוא דום הסברא הנבוכה להיאמר, הוא דום שמתחנן ללחישה שתפיגו, הוא דום השדה שצועקת בו הנערה הנאחזת בכוח, הוא דום התינוק הישן,] הוא דום דק שמצא אליהו בהר האלוהים, הוא דום הרוח המרחפת על פני המים, הוא דום יהואש בבית ה', הה"ד: 'וַתִּקַּח יְהוֹשֶׁבַע בַּת-הַמֶּלֶךְ-יוֹרָם אֲחוֹת אֲחַזְיָהוּ אֶת-יוֹאָשׁ בֶּן-אֲחַזְיָה וַתִּגְנֹב אֹתוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי-הַמֶּלֶךְ הַמּוּמָתִים אֹתוֹ וְאֶת-מֵינִקְתּוֹ בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת וַיַּסְתִּרוּ אֹתוֹ מִפְּנֵי עֲתַלְיָהוּ וְלֹא הוּמָת. וַיְהִי אִתָּהּ בֵּית ה' מִתְחַבֵּא שֵׁשׁ שָׁנִים' (מלכים ב י"א, ב).

באותה שעה, כיוון שאחז במאכלת נעשה אברהם לעץ, הה"ד 'ויטע אשל' (בראשית כ"א, לג), וידו שלוחה כענף וקשה הייתה ונעשתה המאכלת למטה אלוהים וידיו ניצבות באמונה ויהי עומד ומתפלל. נמצא שהיה יצחק עקוד, אברהם עץ מתפלל והאש דולקת ומבעירה. לא עברה שעה ונשרפו עצי העולה, ונשרף יצחק ונשרף העץ שהוא אברהם וכולי עלמא דולקין ולא נעשה להן מופת אלא שאפרם נעשה תל, והתל היה לאד ועלה האד ונסע ימה והרוצה למצוא את יגונה יקשיב לקינת גלי אוקייאנוס המבכים על אברהם כל הימים.

ד"א, לא יכול היה לעצור הנף מאכלתו ונגע הלהב בצווארו שליצחק ויצא דמו. מיד נעשה יצחק לאיל שקרב על גבי מזבח, ונחה דעתו של אברהם והקריב את אילו יצחק והלך משם. ואלמלא הלך אברהם, לא הייתה נטרחת ומתענה רצפה בת איה על בניה. שנאמר: 'וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר' (שמואל ב כ"א, ט), אין הר אלא הר המוריה. וכתיב: 'וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה' (שם, י). עוף השמיים – כפשוטו. חית השדה – זה יצחק שנעשה לאיל ונשחט17 והיה עומד בלילה ובוכה על בני שאול שקטלו גבעונים.

יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. שנאמר: 'אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם' (יחזקאל ל"ג, כד), שאוטומאטון קלקולאטור יש לו לקב"ה ובו מחשב שכר ברייה כנגד פעולתה, ושכר בוראה כנגד תקוותה, ולא היתה מגיעה ברייה לכדי שלמות, עד שבא אברהם ומל את בשרו ועקד את בנו, משמיעט מגופו וריבה על עצמו, הכין ליבו לשמוע מלאך. אלמלא באותה עת היה אברהם מאזין לרחש ומתבונן במרוצת מחשבותיו, לא היה שומע את קול המלאך. מפה ילמד דרך ארץ, שאין לו לאדם להתעלם מקולות ומלאכים, שסופו לשחוט את בנו לבטלה, שנאמר  'שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים' (ישעיהו נ"ז, ה), אין נחלים אלא זה שמתעלם ממחשבותיו וזורמים כנחלים.

אמר רבי שמעון אמ' ר"ג איש רוזנברג: על מנת כן לא ידע אברהם מי הדובר בו, שנאמר: 'אחר הדברים האלה', שמא שטן דובר בו. אילו היה יוצא מדי ספקו לא היה עקידתו עקידה, ולא הייתה ניסיונו ניסיון. אלא מעתה שלא ידע אברהם, ואף על פי כן הניף מאכלתו – מאותה שעה 'כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה'. מכאן ק"ו לכל התורה, שעל דרך וודאי אינה מתקיימת אלא וודאיי על דרך ספק מתקיימת.18

ואמר ר' יהודאי בן נודד איש גלויות: אין ספק יוצא מספקו אלא על ידי מסירות נפש, כמה שמצינו באנגריא וחילות הצבא ועבודת המלך, שאין אדם זוכה בקופתו כפי שנתנה, אלא משיבין לו את קופת דעתו ומוחין שלו והיא חבוטה ומחוררת ושרוטה כבּרוֹס חבול במטווח מכונות ירייה שמורין בהן למטרא. כך נזרקה מאכלת מידו של אברהם וניקבה את ליבו של יצחק. ובזה התיר יצחק את חבליו, והדא נולדים צאצאיו עם מאכלת תחובה בליבם ודמם שורף.19

יב וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. 'ולא חשכת', לשון חשכה. באותה שעה חזר ירח למסלולו20 ושטן לשטנו, שאמרו, אל יהי עולם (לבד) [לבלי] יצחק. שבצחוקו פועמים הלבבות, ובעיניו בורקות השמיים. בזכותו נרטב העולם מדליי הומור שנא'  'וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק' (בראשית כ"ו, ח) ומכוחו באה חיבה בין איש ואשתו שבו נאמר תחילה 'וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ' (בראשית כ"ד, סז) ואחר כך 'וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ', מלמד שגילה יצחק את סוד התנחומים.

דרש ההוא גברא: מעקידה והלאה היו שיערות יצחק בהירות ועיניו כהות. בהירות שהלבינו מאימה, כהות שנמסר לקב"ה, הה"ד 'מִמֶּנִּי'. ולמה משנמסר לקב"ה עיניו כהו, שנאמר: 'יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ' (תהלים י"ח, יב). אדם מבקש לחסות בצל הקב"ה, יכחול עיניו בכהין וילבין שיערו בגיר, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

ד"א 'אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי, וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ' (שמואל א א', כז). לא ניתנה שיבה אלא שיפלאו הנעורים. אמר גבריאל: רוצה אדם בנעורים שלו מכל ימי חייו. שבנעוריו מִרצו עומד, וסקרנות שלו אינה פוקעת, ואין טורדין רצונו בהבלים. לעולם יתפלל אדם להיות נער כיצחק, מוחלט כאברהם והססן כקב"ה. ואל יבקש אדם להיות פגוע נפש כיצחק, מוחלט כאברהם ומנסה כקב"ה.

יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. שאלו למארי דאורייתא, מאי דרש 'נאחז בסבך'? לא הניחום עד שנענו מן הסערה: אין סבך אלא סבכם של חיים שבין שמיים וארץ, שנאמר באבשלום בן דוד: 'שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ' (שמואל ב י"ח, ט). משל למה הדבר דומה? לסומפוניה של מוזייקא, שיש בה שישים כלים וכולן של נגינה, ומתבונן בהם אדם ומסתבכות עיניו, אך סוגר עפעפיו ונפשו נשלכת השמיימה. זה שאמר הכתוב: 'וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים חַיִּים שָׁבוּ בְּנֵי יְהוּדָה וַיְבִיאוּם לְרֹאשׁ הַסָּלַע וַיַּשְׁלִיכוּם מֵרֹאשׁ הַסֶּלַע וְכֻלָּם נִבְקָעוּ' (דברי הימים ב כ"ה, יב), ואין בקיעה אלא חיים.

ברוך ה'
לעולם
אמן ואמן.