אומת הסטרט-אפ אינה זקוקה לשמרנות חדשה אלא לחדשנות ישנה

השיבה אל הארץ מחייבת התחדשות תורנית ורוחנית, לא שימור של המצב הגלותי הקיים.

חיים וידל

.

אִם יָבוֹא אָדָם לוֹמַר, שֶׁהוּא מוֹצֵא אֶת כָּל מִלּוּי הָאוֹרָה שֶׁל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת מִצַּד מַצַּב הַהוֶה לְבַדּוֹ, אַל תִּשְׁמַע לוֹ! סִימָן הוּא שֶׁלּא חָדַר לְתוֹךְ עמֶק הָעִנְיָן שֶׁל צְפִיַּת יְשׁוּעָה, שֶׁרַק בָּהּ תְּלוּיָה הִיא גַּם-כֵּן שְׁאֵלַת פִּלְפּוּל הַחָכְמָה.

הראי"ה קוק, אורות ישראל פרק ז, ו

'וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִיא טוֹב, אֵין תּוֹרָה כְּתוֹרַת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל' (מדרש רבה). בְּכָל דּוֹר הָיִינוּ צְרִיכִים לְחַבֵּב הַרְבֵּה תּוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבְיוֹתֵר אָנוּ צְרִיכִים לָזֶה בְּדוֹרֵנוּ, דּוֹר הַנְּבִילָה-וְהַתְּחִיָּה, בֶּן הַזְּמַן שֶׁל הָאֲפֵלָה-וְהָאוֹרָה, הַיֵּאוּשׁ-וְהַגְּבוּרָה. בִּשְׁבִילוֹ אָנוּ צְרִיכִים סַם חַיִּים – דַּוְקָא מִתּוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

הראי"ה קוק, אורות התורה פרק יג, ב

שמרנות חדשה באה למדינה

הטרנד החדש של הציבור הדתי לאומי – טרנד השמרנות שיובא אלינו מארצו של 'הדוד סם' ב'שביל הזהב' ה'טוב והישן' וה'עובד' תמיד – הולך ומתעצם. את הכיפה הגדולה, הזקן, או לכל הפחות השפם, הדובון והעוזי, מחליפים בהדרגה כיפה קטנטונת (רצוי שחורה), פנים חלקות למשעי (אפילו שפם הס מלהזכיר), חליפה מחויטת ותיק אלגנטי למחשב הנייד.

וכאן הבן שואל: הלא עם ישראל היה מאז ומעולם עם החדשנות ולא עם השמרנות? הרי מאז אברהם אבינו ועד 'startup nation' תמיד פרענו את הסדר הקיים, ניתצנו בצלילות מיתוסים, שברנו במרץ אלילים וצעדנו כאוונגרד לפני המחנה. מאז ומעולם כעם וגם כיחידים ניצבנו בלב ובחזית של כל מהפכה רוחנית-דתית, אתית ופוליטית, אך גם חברתית, מדעית או אמנותית. תמיד שילמנו את המחיר הכבד על הנונקונפורמיזם שלנו, אבל לא חשבנו אפילו לרגע להתכופף או לוותר, ליישר קו או להתנרמל.

לשאלה העכשווית הידועה 'מיהו יהודי?' ישנה תשובה עתיקה: 'כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי'. הכפירה היא המעשה הישראלי המובהק. אמונת ישראל אינה האמונה הדתית הבורגנית, אלא האמונה המשיחית הפורצת גדר וסוללת דרך חדשה. שם הא-ל הגבוה ביותר הוא 'אהיה אשר אהיה', לא 'הויה', שהוא שם פיקטיבי ל'שם המפורש' – שאף הוא נראה כפועָל ולא כשם עצם. אמונת ישראל היא הכפירה בכל עבודה זרה.

המצב האנומלי של הגלות, שבו משימתנו האולטימטיבית הייתה הישרדות פיזית וזהותית, חייב אסטרטגיה שמרנית ובדלנית. זה היה ענין של חיים או מוות. ובכל זאת, גם במשך הגלות הארוכה למדנו והעמקנו, חידשנו ויצרנו. לצד שמירת ההיגיינה המוסרית והדתית, טיפחנו תרבות של אוריינות שחתרה לחידוש ויצירתיות והניבה פירות הנמצאים עד היום על מדפי ספריותינו, וממשיכים לאתגר אותנו. המפתיע בסיפור ההישרדות הארוך הזה הוא שעל גבי האפולוגטיקה והתשובות המתנצחות והניצחות ל'אפיקורסים' השונים, השכלנו תמיד להוציא יקר מזולל ומתוק מעז, ניצלנו את מלחמת הקיום להעמקת תודעתנו ותורתנו, ויצאנו בכך נשכרים כפליים. ההישרדות נעשתה תמיד בדרך של יצירתיות והתחדשות תורנית וקיומית, שהביאה לא רק להמשך הקיום אל מול המאיימים אלא גם להכלת והעלאת האמת והטוב שבהם, ולעתים אף להשפעה עליהם. משלב מסוים בשלהי הגלות (ואולי כהכנה לתחייה הלאומית והשיבה לארץ), החל הג'ניוס הישראלי להניב פירות גם בכל מרחבי התרבות האנושית הכללית. לא אטריח אתכם שוב בנתונים הידועים של אחוז מקבלי פרס הנובל מקרב העם הזעיר שלנו.1 ניתן לסכם זאת במשפט ששמעתי פעם מאיש חכם: 'הדבר הכי פרמננטי במסורת הישראלית הוא חוסר הנחת, התסיסה, השינוי וההתחדשות שלה'.

שמרנות חדשה אסורה מן התורה

והנה דווקא עתה כששבנו לארצנו, ומשימת הצמיחה והלבלוב, ההתחדשות והיצירה החליפה את משימת ההישרדות, החלו רוחות רעות, רוחות 'חדשות' של 'שמרנות חדשה' פולשות למחננו, מבטיחות מזור לכל תחלואינו הפנימיים והחיצוניים – הדתיים, החברתיים, הפוליטיים, הכלכליים ומה לא. שמרנות שאינה אלא מסווה לאורתודוקסיה פונדמנטליסטית, תערובת של פחד מפני ערעור הסדר הישן עם רדידות, חוסר מעוף, פשרנות וסתגלנות. מה שהופך את כל זה לקוקטייל קטלני ההולך ומתדרדר לבינוניות ותבוסתנות, ומביא בבטחה לסירוס ועיקור של היצריות והיצירתיות הישראלית, הוא העובדה שהכוחות המגויסים לאג'נדה הזו הם כשרוניים וחרוצים, ולא פחות חשוב מכך – שבעים ומדושנים.

כל מה שצריך לעשות כדי לזכות בחסדה של התקווה השמרנית הוא להוריד את הדגל לחצי התורן, ורצוי גם לצבוע אותו באפור; כחול לבן הם צבעים עזי מבע מדי, יצריים מדי, שאפתניים מדי (תכלת דומה לים, לרקיע, ל… ר"ל), לטעמם של השמרנים החדשים. אם רק נוותר על הקיצוניות והנוירוטיות שלנו, על האמביציוזיות והמסירות שלנו, על הדבקות והקדושה שלנו, על המשיחיות ועל האוטופיזם שלנו, וכך הלאה; כלומר, אם נוותר על עצמנו, על עברנו וההווה שלנו, ובעיקר על החלומות שלנו ועל חלום החלומות שלנו להיות חברת מופת ואור לגויים, ונהפוך לתרבות אנשים לאה ובינונית המסתפקת בקיים, ובייחוד אם הוא מקושט ב'זהבים' ו'נצנצים' תוצרת חוץ, שהלא מהי היצירתיות והתוצרת ה'כחול לבן' לעומתה – זה כל מה שנחוץ על מנת שיבוא לציון גואל.

למרבית הצער, נוהרים רבנים ואברכים אל קרני אור התקווה השמרנית שהפציעה בארצנו, נצמדים אל עטיניה השופעים חלב כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, ומיישרים קו עם הבשורה החדשה הבינונית והפשרנית, עם החזון החדש של שמרנות שאינו אלא 'עבודה זרה' ישנה-חדשה של אליל הבורגנות. וככל עבודה זרה, אף היא עלולה להפוך לתנועת שמד והתבוללות, ככל שיפוג קסם חידושה ותפוג אנרגיית ההתאהבות הרומנטית שלה.

האם השמרנות היא האג'נדה הפוליטית הפנימית והחיצונית הנכונה למדינת ישראל בעת הזאת? איני מומחה לפוליטיקה, ולכן אין לי דעה נחרצת. הרגשה יש לי – שמה שנכון הוא שילוב מושכל ומותאם למדינת ישראל של שמרנות וליברליות. כך או אחרת, יש להבדיל בין שמרנות במרחב הפוליטי לבין שמרנות במרחב התרבותי, הרוחני והדתי. החיבור ביניהם כלל אינו הכרחי. לטעמי, מי שעושה את החיבור הזה בהקשר הישראלי הנוכחי הוא טועה, מטעה ומזיק.

עיקר בקורתי על השמרנות החדשה הישראלית היא באשר היא הופכת על ידי נושאי דגלה בארץ ללב העמדה הרוחנית והאמונית, התורנית והחינוכית שלהם. הדבקת הכיפה או שם שמים על השמרנות החדשה לא מיטיבה איתה אלא טוענת אותה באנרגיה האפלה של הפנטיות הדתית, גם אם היא 'פושטת לשונה ואומרת ראו כמה נאורה אני'. בכך הם מצטרפים (ובאופן מעניין פוסחים בין הודאה, גמגום והכחשה ביחס לכך) לעמדה החרדית המסורתית (שלכל הפחות לא נזקקה לסיפור כיסוי 'מודרני' לייפוי ושיווק עמדתה). אני חושב שמבחינה רוחנית, השמרנות כאסטרטגיה וכ'טייטל', היא שגיאה חמורה ומזיקה בעת הזאת, ולו בעצם הגדרתה כמבקשת לשמר את המצב הדתי הקיים במדינת ישראל, שרק קהות חושים יכולה להביא מישהו לשבוע ממנו נחת, קל וחומר לחשוב שהוא זה שאליו יתכנס כל עם ישראל. לאמיתו של דבר, ככזו השמרנות החדשה הינה סיפור כיסוי שקוף לאורתודוקסיה, ולא עוד אלא לאורתודוקסיה ואורתופרקסיה נוקשים ודלים, חסרי השראה וגם מפוחדים.

השמרנות החדשה כעבודה זרה

על הפסוק 'וסרתם ועבדתם אלהים אחרים', אומרים חכמים:

וכי אלהים הם, והלא כבר נאמר 'ונתון את אלהיהם באש כי לא אלהים המה' (ישעיה לז). ולמה נקרא שמם אלהים אחרים? שמאחרים את הטובה מלבא בעולם. דבר אחר, אלהים אחרים – שעושים את עובדיהם אחרים. דבר אחר, אלהים אחרים – שאחרים קורים אותם אלוהות. דבר אחר, אלהים אחרים – שאחרים הם לעובדיהם. וכן הוא אומר 'אף יצעק אליו ולא יענה, מצרתו לא יושיענו' (ישעיה מו).2

השמרנות החדשה, כשהיא מתיימרת להיות 'התורה הישנה', היא למעשה עבודה זרה – שאחרים קוראים אותה אלוהות, היא אחרה לעובדיה, מאחרת את הטובה מלבוא לישראל ולעולם, ועושה את עובדיה אחרים. אפרט:

שאחרים קוראים אותה אלוהות – השמרנות החדשה היא אידיאולוגיה שבית אִמה וחדר הורתה הם המציאות האמריקאית הנוצרית, ולא הישראלית. אין בכך שלילה של דיאלוג פורה עם תרבויות העולם, אלא של ייבוא לא מושכל של מוצר תרבותי-חברתי-פוליטי, תולדת נסיבות שונות לחלוטין, והחלתו על המרחב התרבותי-הרוחני המיוחד של עם ישראל בעת המיוחדת הזו.

אחֵרָה לעובדיה – השמרנות, גם החדשה, זרה ומנוכרת לעובדיה (הישראליים), כיוון שאינה מתאימה להם ואינה אותנטית להם; היא זרה לשאיפת הפריצה והחידוש, היצירה והתיקון הנטועה באופי הישראלי, כפי שמראה ההיסטוריה הישראלית כולה. לא רק שהיא אינה מגלה ומפתחת את עומק עצמיותם שכל כולו 'לך לך', אלא שהיא גם מדכאת וכובשת אותו. הזרות והניכור של העבודה הזרה לאדם, ומורשתה האלילית, באים לידי ביטוי גם בכך שהשמרנות מקדשת את הטבע הנוהג כמנהגו, את ההרגל והקבעון על כל חסרונותיו ופגמיו, באלף ואחת טיעונים מלאים ענווה, מפיקים תבונה ונוגהים באור יקרות של יראת שמים, והדברים ידועים.3 אחד החטאים הגדולים ביותר בעיני הנביא הוא: 'יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה', ולכן, מידה כנגד מידה – 'הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר' (ישעיה כ"ט ג-יד).

עושה את עובדיה אחרים – למרות חזותה הסולידית והמינורית, השמרנות החדשה הינה אידיאולוגיה טוטלית, לא פלורליסטית ואף לא סובלנית. היא מנכרת את חסידיה אל כל מי שאינו סבור כמוהם ונותר בו משהו מהאופטימיות והאמונה בכוחו של האדם לתקן ולהיטיב את מצבו ועולמו, ומציבה אותו אוטומטית במחנה היריב האנרכיסטי והניהיליסטי, חסר התבונה והאחריות. גם בינם לבין עצמם, השמרנים מחוברים בקשר המסורת הכללית והערכים הכלליים, ודלים באיכות ההקשבה למציאות הקונקרטית והקשר האישי והאינטימי של פנים אל פנים אל היחיד ביחידיותו הבלתי ניתנת להכללה או לרדוקציה.

מאחרת את הטובה מלבוא לישראל ולעולם – השמרנות מוותרת על החלום והחזון על הגאולה והתיקון, משלימה עם החסרונות והפגמים של הסדר הקיים, ומסתפקת בעצמות ופירורים משולחנה של המציאות ושל המצוי והאפשרי בהישג ידה ה'מקוצררת'.

לא יועילו כל הניסיונות להסביר למה זה טוב למרות שזה לא ממש טוב. לא נתפתה להתנחם בכך שזו רק מסגרת ורק פלטפורמה ולא הזהות, לא המה אלא האיך. כבר למדונו רבותינו ראשונים ואחרונים שהמדיום הוא התוכן והסגנון הוא האדם, ושהאיך חשוב לא פחות מהמה.

גם הטענה שאל מול הצונאמי של ערעור הזהות היהודית (כלומר הדתית-אורתודוקסית…) אין ברירה אלא להקים סביבנו חומה בצורה של אמונה פשטנית (תערובת של תמימות ילדותית ו'היתממות' ליבוביצ'יאנית) והלכה סדורה גמורה ואחידה, אינה נכונה. זו הייתה תגובתם של שלומי אמוני ישראל אל מול ההשכלה, הרפורמה והחילון, והיא כידוע לא צלחה. לא עושה רושם שזה מה שעם ישראל מצפה לו. למען האמת, זה (פחות או יותר) בדיוק מה שהוא עזב בטריקת דלת. האינטליגנטיות והאלגנטיות, החזות הנאורה ומתק השפתיים אינם אלא מיחזור מתוחכם של סחורה ישנה שאבד עליה הכלח.

אם יש צורך בטייטֶל, אני מעדיף את 'החדשנות הישנה' של עם ישראל (לך לך), על פני 'השמרנות החדשה' המהוללת על כל פה ולשון.

'כאדם האומר נחזור על הראשונות'

השאלה הבסיסית4 שאנו אמורים לשאול היום היא – האם התרחש בעם ישראל משהו בעל משמעות במאתיים השנים האחרונות? התשובה ברורה – כן רבתי! הציונות! עם ישראל קם לתחייה מתרדֶמֶת הגלות הארוכה, שב לארצו וכונן בה חיי חברה ומדינה. אין לזה שום הגדרה חוץ מ'תחית מתים' לאומית! זהו שינוי דרמטי ופרדיגמטי. מעבר מחיי קהילות פזורות בכל ארבע כנפות הארץ לחיי עם בארצו, מחיי מיעוט חסר אוטונומיה וריבונות, מושפל ונרדף, לחיי מדינה ריבונית. שינוי זה הציב בפני עם ישראל אתגרים חדשים-ישנים בכל תחומי החיים ההכרחיים לקיום לאומי מדיני – פוליטיקה, חקלאות, תעשיה, בטחון וכיו"ב, אתגרים שהציונות התמודדה איתם בהצלחה מעל ומעבר לכל הציפיות. במישור הריאלי החומרי מדינת ישראל היא (עם כל חסרונותיה ופגמיה) סיפור הצלחה מופלא וחסר כל תקדים. והדברים ארוכים וידועים…

השאלה הבאה שאנו אמורים לשאול בעקבות כך היא – האם שיבת עם ישראל לעצמו ולארצו, ותחייתו ותקומתו החברתית והמדינית בה, אינם אמורים לבוא לידי ביטוי בהתחדשות רוחנית? התחדשות שתולדתה תהיה תורה הנותנת מענה רוחני וערכי לכל האתגרים שהתחדשו לעם ישראל במעבר מחו"ל לארץ ישראל?

גם כאן התשובה פשוטה – ברור שכן! ברור שהתורה צריכה לתת תשובות הלכתיות הולמות לשאלות השעה שהתחדשו בעקבות המעבר לחיים מדיניים, כמו שנתנה תשובות לשאלות שהתחדשו כתוצאה של המהפכה המדעית, הטכנולוגית, הרפואית וכיו"ב.

זה מוביל אותנו לשאלה המכרעת – האם שיבת עם ישראל לארצו במסגרת המפעל הציוני והקמת מדינת ישראל היא התגשמות חזון הגאולה של הנביאים, והתממשות משאת נפשם ותפילותיהם של היהודים בכל הדורות? לתשובה על שאלה זו יש השלכות כבדות משקל על מכלול החיים ה'דתיים'. התשובה האחת (לגווניה השונים) לשאלה זו, היא לא רבתי! זוהי באופן כללי התשובה והעמדה הדתית והחרדית, ממנה נגזרת גישה שמרנית ואף מסתגרת ומתבדלת מההוויה הישראלית החברתית והפוליטית. העמדה השמרנית לא תימנע מהתמודדות הלכתית עם שאלות שהתחדשו, אך לא תעשה מאומה מעבר לזה, ואף תהדק היטב את חומת השמרנות התורנית והחברתית.

התשובה השנייה היא – כן רבתי! המפעל הציוני, שיבת ציון, מדינת ישראל הם שלבים בהתגשמות חזון הגאולה. מעמדה זו מתחייבת התחדשות תורנית כוללת, ולא רק תיקונים כירורגיים ושיפורים קוסמטיים. התחדשות פרדיגמטית שאפשר לנסח אותה כשיבה מתורת חו"ל לתורת ארץ ישראל , כמעבר מתורת הגלות לתורת הגאולה.

השיבה אל 'תורת ארץ ישראל' היא הבשורה הגדולה של הראי"ה קוק. היא זו שתשלים את המפעל הציוני החומרי בבניית הקומה הרוחנית הערכית של עם ישראל, שתוביל אותו אל הגשמת ייעודו הלאומי והאוניברסלי. תורת א"י כוללת גם דיאלוג עמוק, קשוב אך ביקורתי, עם תולדות המהפכה המודרנית. לכך הוא קרא שוב ושוב. מכלול תורתו ופרטיה, הם ביכורי תורת ארץ ישראל. כאן מתבקשת השאלה – מהי תורת ארץ ישראל? (או על דרך השלילה – במה היא שונה מתורת חו"ל שעל פיה חיינו אלפים שנות גלות?). ובכן, זהו נושא למאמר בפני עצמו.5 מה שחשוב לענייננו כאן הוא שקריאתו זו של הראי"ה הינה במובהק קריאה לחידוש, ולא לשימור.

שמרנות, מהפכנות וחדשנות

כאן המקום להבהיר ולדייק. חדשנות אינה ההיפך של שמרנות; מהפכנות היא ההיפך של שמרנות. חדשנות אינה רבולוציה, אך גם לא אבולוציה. היא שילוב של שתיהן. היא 'רנסנס' – תחייה מחדש. חדשנות היא ההתחדשות והחידוש של עץ החיים משורשיו העתיקים והעמוקים, בזיקה למרחב בו הוא נותן את צילו ופירותיו. מילת המפתח של החדשנות היא 'מדרש': מילת קסם זו היא סוד נעורי הנצח של עם ישראל ותורת ישראל. המדרש הוא המיומנות המאפשרת לקרוא קריאה הקשובה למקורות, ולמצוא בהם אוצרות חדשים של הלכה ואגדה. 'אם שמוע בישן – תשמע בחדש'. מהפכנות אנרכיסטית מבקשת להחריב הכול, על מנת שיהיה אפשר לבנות עולם חדש. חדשנות ישראלית תמיד יונקת מכל מקורות העבר, ומתוך כך היא צומחת ומתחדשת. אפשר גם לקרוא לה – מקוריות!

עם ישראל ידע תמיד את סוד החיבור בין רצף לדילוג, בין ישן לחדש, בין שימור ליצירה. בזכות זה אנחנו כאן. אבל זו אינה דרך אמצע בינונית ופשרנית. העיקר היה הווה ויהיה החידוש, והשמרנות טפלה לו. כל כולה לא באה אלא לשמור על החידוש מפני סכנותיו האינהרנטיות, כמו היראה שתכליתה לזכך את האהבה ולהגן עליה מפני עצמה.

קל וחומר כאן ועכשיו בארץ ישראל! עם ישראל לא שב להיסטוריה, לארצו ולעצמו, כדי לבנות גטו גלותי גדול ובכך לבגוד בעצמו, בבשורתו ובחזונו, ולהיות עוד אומה שמרנית בנוסח המערבי. כאן ועכשיו בארץ ישראל המשימה העיקרית שלנו אינה הישרדות אלא התפתחות, אינה שינון אלא חידוש, אינה העתקה אלא מקוריות. עם ישראל קם לתחייה כדי לבנות על גבי היסודות הקדומים קומה לאומית ורוחנית חדשה. הבית הלאומי של עם ישראל אמור להיות בית של אמונה ואהבה, של טוב ויושר, של נועם ועונג. אין שום סיבה המצדיקה את תחיית המתים הלאומית שלנו חוץ מהגשמת הבשורה והחזון הישראליים, הנאמרים בקצרה ובבהירות שאין כמוה בפסוקים הראשונים של פרשת לך לך:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה (בראשית י"ב, א-ג).

זהו כל הסיפור הישראלי על רגל אחת: יחיד – לאומיות – אוניברסליות. יחיד ההולך ונעשה לעם, שיהיה לברכה לכל האנושות כולה. אנחנו מחדשים היום את החיים הלאומיים שלנו כדי להגיע לפרק האחרון של הסיפור: 'וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה'. בפחות מזה לא נסתפק. בפחות מזה לא נצליח!

חלוצי השמרנות החדשה שכחו כנראה את אברהם הראשון, אך מתנכרים בכוונת מכוון ל'אברהם השני' – רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שכל תורתו הייתה קריאת תגר כנגד שמרנות בינונית ופשרנית. חזון תורת ארץ ישראל של הראי"ה, זו שתשלים את המהלך של ריב"ז ותשיב את התורה מחו"ל ליבנה (יפו), וממנה לירושלים וממנה אל כל ארץ ישראל, אינו לוקח את לבבם. כדי לתרץ זאת לפני הערכאה הדתית-לאומית שלהם הם מקפידים לא ללמוד את תורתו במלא היקפה, אלא להתייחס אל הגילויים הפחות מוצלחים שלה.

קריאות לא ממש חדשות ליצירה וחדשנות

אסיים במעט מובאות מקריאותיו הרבות של הראי"ה קוק אל תלמידי החכמים שבדורו, שלעניות דעתי תקפות ואקטואליות גם לנו, היום. הדברים מדברים בעד עצמם!

אַחֲרֵי הַמִּגְרָעוֹת הָרַבּוֹת, שֶׁאָנוּ רוֹאִים בְּדַרְכֵי חַיֵּינוּ הַכְּלָלִיִּים בְּדוֹרֵנוּ בִּכְלָל וּבְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל בִּפְרָט, הִנְנוּ מֻכְרָחִים לְהַרְגִּישׁ שֶׁאָנוּ נוֹלָדִים מֵחָדָשׁ, מִתַּחְתִּית הַמַּדְרֵגָה הִנְנוּ הוֹלְכִים וְנוֹצָרִים עוֹד הַפַּעַם כְּיָמִים מִקֶּדֶם.

כָּל הָרְכוּשׁ הָרוּחָנִי שֶׁל הֶעָבָר הוֹלֵךְ וְנִבְלָע לִכְאוֹרָה בִּמְקוֹרוֹ, וְיוֹצֵא הוּא בְּפָנִים חֲדָשׁוֹת, מְקֻטָּנוֹת הַרְבֵּה בְּכַמּוּתָן, אֲבָל רַעֲנַנּוֹת מְאד וַעֲלוּלוֹת לִצְמִיחָה גְּדוֹלָה, מְלֵאָה חַיִּים עַזִּיזִים, בְּאֵיכוּתָן.

הִנְנוּ קְרוּאִים לְעוֹלָם חָדָשׁ מְלֵא זהַר עֶלְיוֹן, לִתְקוּפָה חֲדָשָׁה שֶׁתַּעֲלֶה בְּחָסְנָהּ עַל כָּל הַתְּקוּפוֹת גְּדוֹלוֹת-הָעֵרֶךְ שֶׁקָּדְמוּ לָהּ.6

אם התחיה הלאומית לא תחדש לנו הארה בתפלה, הארה בתורה, הארה בדרכי המוסר ובהקשבת האמונה, היא איננה עדיין תחיה אמתית. […] אבל ברור הוא שתחייתנו הלאומית תחיה שלמה היא, ברור הוא שניצניה הראשונים, כבר הם, באים מתוך הלשד היותר רטוב שבחיי עולמים. על כן ברור הוא שתחדור התחיה לכל הלבבות. ברור הוא שתחדש הארה בכל החוגים הרוחניים. בכל ערכי הקודש, בכל הגיוני הנשמה.7

חיי כנסת ישראל ההולכים ומתחדשים בארץ ישראל מביאים אותנו לחדש ולרומם את מהלך ההגיון והמחשבה שלנו.

הצורה המיוחדת של חדוש זה צריך שתורגש בכל המקצועות כולם, בין בהלכה בין באגדה, בין בכל ערכי המדע והמוסר, בין בתפישת החיים והשקפת העולם.

התוכן הכללי של חדוש זה צריך שיהיה: [א] ביסוס כל הרוחניות כולה על יסוד החיים הכלליים של האומה [ב] וביסוס כל חיי האומה על היסוד הרוחני העליון שלה [ג] וההתאמה הגמורה של חיי החול עם חיי הקודש ושל החיים הגשמיים עם החיים הרוחניים בכלל.8

אין כאן מקום לטעות: הראי"ה מזהה את גודל החידוש שהתרחש בעולם ובישראל, וקורא להתחדשות רוחנית תורנית עוצמתית וכוללת שתצטרף אליו ותעמיק-תרומם אותו.

אם בפסקאות דלעיל הדברים נוסחו בפאתוס נבואי כללי, הפסקאות הבאות (כמו רבות נוספות) מביאות זאת לידי ביטוי אישי נוקב:

מה יש עכשיו בעולם? וכי מפני שאין שום איש, ושום למדן ביחוד, רוצה להביט מה שיש עתה בעולם, וכי בשביל כך, גם אנכי לא אביט? לא! אני אינני משועבד להרבים. הנני הולך במסילתי, בדרך הישרה, ישר אביט. על מה שצריך להשקיף עליו, אשקיף בלא שום נדנוד של רפיון, מפני ההמון הרב החושב לו לתמימות לאטום את עיניו מכל מה שמתהוה.

תמה אני על האזנים האטומות, שאינן שומעות את קול הרעש הגדול של העולם, רעש המביא חיים חדשים, רעש של תחיה, רעש של גאולה, רעש של חידוש עולם.9

כשם שאינו מסתיר את כאבו על היותו קולו 'קול קורא במדבר' ואת בדידותו בין ה'תמימים' האטומים, כך הוא אינו עיוור מלראות את העדר כוח היצירה בבית המדרש ולהביע את תיסכולו על כך. הוא רואה נכוחה ואינו מכחיש את עוצמת היצירה הבאה לידי ביטוי מחוץ לבית המדרש, מתפעל ממנה ומודה שהוא 'אכול קנאה' (!) בה.

אכול קנאה אני הולך. קנאת החול תאכלני. היתכן להיות שכבר פס כח היצירה מן הקודש ומכל המחזיקים בכנף מעילו והלך כולו אל החול וכל מחזיקיו, היתכן? אמנם, אנחנו צריכים לפתור את החידה הזאת מצדדיה השונים, בפשפוש של מעשים ושל דעות מצדנו, ובביקורת נאמנה, חיובית ושלילית, על כל חוגי המפעל והחיים הרוחניים שלנו.10

יחד עם זאת הוא אינו מתייאש, ושב וקורא לביקורת נאמנה של המצב הדתי, ביקורת שרק היא תחשוף את שורשי העקרות היצירתית ותפתח שער לדופקים בתשובה אל התשובה, אל ההתחדשות, אל היצירתיות.

אַחַי הָאֲהוּבִים תּוֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה בְּעִיר הַקּדֶשׁ וּבְאַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה כֻּלָּהּ, לְחַיִּים שֶׁל יְצִירָה הִנְנִי קוֹרֵא אֶתְכֶם. זאת הִיא הַנְּקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁאֲנַחְנוּ חַיָּבִים לִשְׁאף אֵלֶיהָ.11

חתימה – קריאה לחדשנות ישנה

לא נותר לי אלא לנקוט בשיפולי גלימתו של הראי"ה, ולהעיר ולעורר את האהבה עד שתחפץ. כולנו יודעים היטב שהמצב הנוכחי של עם ישראל מבחינה רוחנית וערכית, ואם למקד יותר – מבחינת הזהות שלו, הוא קשה, מורכב ומסובך, ונמצא בדינמיקה עזה. אור וחושך משמשים בערבוביה. מצד אחד, רוב עם ישראל רחוק להיות מחובר באופן משמעותי למורשתו ומסורתו. אחוזי ה'נשירה' מהמגזרים הדתיים למיניהם (בלי לדבר על ההתבוללות) גדולים וגדלים, ובכלל ישנו קיטוב הולך וגובר בין דתיים לחילוניים, ושיח ציבורי מתלהם של 'הדתה' לעומת 'חילון'. מצד שני, ישנה תופעה הולכת וגדלה של התחברות למקורות ולמסורת בציבור החילוני לגווניו (ששניים מזרמיו העיקריים הם 'יהדות כתרבות' ו'מסורתיות חדשה'). בציבור הדתי יש פריחה של לימוד תורה של גברים ונשים, ויצירות מעניינות מופיעות מדי פעם. גם ציבור הדתל"שים והדתיים על הרצף לוקח חלק משמעותי ב'חגיגה'. בקיצור, 'עין במר בוכה ולב שמח'… כדי שהסיפור הזה ילך קדימה ולא ייתקע ולא יתקבע ולא יתדרדר וישקע, יש מקום לרגל שמרנית על הקרקע, אך כל כולה לא באה אלא לשמש כבסיס מוצק לתנועת הרגל שבאוויר הפורצת קדימה.

אני לא חושב שיש תועלת מרובה בדיון מהותני – האם עם ישראל הוא שמרן, חדשן, מהפכן, אנרכיסט או אוטופיסט. כנסת ישראל היא הכלה הכלולה מכל הגוונים… עם ישראל הוא 'עם חכם ונבון', והוא ידע לאמץ את כל העמדות הללו לפי הצורך לאורך ההיסטוריה הארוכה והמפותלת שלו. זה עצמו ההוכחה לכך שהוא אינו שמרן…

אולי ה'הגדרה' הטובה למהותו של עם ישראל היא ה'דיאלוגיות', אולי אף עם הטייה ברורה לקוטב ההקשבה (כחוק כנסת ישראל הנמשלת ללבנה דלית לה מגרמא כלום, והיא מקבלת מכל ההוויה העליונה והתחתונה). לכן, מה שחשוב הרבה יותר הוא הדיון האקטואלי – מה נכון עכשיו לעם ישראל, מה יבריא ויקדם את החברה הישראלית בפרט, ואת עם ישראל בכללו. אני סבור שמבחינה תרבותית-רוחנית-דתית עם ישראל זקוק לחדשנות / התחדשות / חידוש / רנסנס רוחני-תורני-דתי דרמטי כאוויר לנשימה, כתנאי הכרחי להמשך שגשוגו של המפעל הציוני. אני מדבר על חידוש פרדיגמטי ולא קוסמטי או כירורגי. חידוש שראשו בשמים – באמונה ודעת אלוקים, ורגליו מוצבות ארצה – במישור ההלכתי. זה כאמור לעיל מתחייב מהדרמה הכבירה של המהפכה המודרנית, ובעיקר מזו הציונית. לא ייתכן שהעולם נחרב ונברא מחדש והכל השתנה, ואילו התורה קופאת על שמריה ואנו ממשיכים להעלות גרה ולהפטיר כאשתקד. ה'מביך' הוא שכבר לפני כמאה הדהדה הקריאה למעבר מתורת הגלות וחו"ל לתורת ארץ ישראל, והגרעין של 'התורה החדשה' ניתן אף הוא, אך הקול לא העיר ועורר דיו, והתורה החדשה התקבלה רק באופן חלקי ושטחי. אני כמובן מדבר על קולו של הראי"ה קוק ותורתו, כאמור לעיל.

החיים בבית הלאומי שלנו, לאור 'תורת ארץ ישראל', חייבים להיות חיי איכות, מופת ואור. עיקר האיכות הייחודית שלהם אינו התוכן, אלא דווקא המדיום:

• 'לך לך' (במובן כפול): לך לך מעצמך – כתנועה מתמדת של חידוש ויצירה ולעתים אף מרד ומהפכה, שבירת כלים ופריצת גבולות, שיפור וחידוש, תשובה וגאולה. ועם זאת, הליכה הנעשית תמיד מתוך דבקות ויניקה מן המסורת הישראלית – 'חדשנות שמרנית' אם תרצו, או 'העוז והענווה' – לך לך לעצמך!
• 'איך' ולא 'מה': האיכות המיוחדת של הקדושה הישראלית, היא האיכות! הקדושה אינה רק וגם לא בעיקר ה'מה', אלא ה'איך'. כל 'מה' יכול להתקדש על ידי ה'איך' הנכון.
• 'זהות של שיח': השיח הישראלי אינו 'שיח של זהות' או זהויות, אלא זהות של שיח, של דיאלוג, של מחלוקת לשם שמים (בתוכנו ועם התרבויות שמסביבנו), המרבה שלמות ואמת בעולם.
• ברית: 'ברית הגורל' היא הראשית, 'ברית הייעוד' היא האחרית, ואליהן מצטרפת 'ברית הדרך',12 האופן בו נשכיל ללכת ביחד למרות השוני והניגוד בדעות ובתקוות שלנו.

עלינו לפרוץ את גבולות הלאומיות, הדתיות והמוסריות שלנו, להאיר את האופק האנושי מחדש בייעוד הנבואי, ובעיקר לעשות זאת, להוציא את העגלה שלנו מבוץ הסכסוכים והמלחמות, האינטרסים והחומרנות ולהוביל את האנושות אל התגשמותו של חזון הנביאים. משימה זו תצלח בידינו רק אם נשכיל להמשיך בדרך הישראלית העתיקה של 'חדשנות שמרנית'.