תפילה בין קירות

על התפילות הנולדות מתוך ההסתגרות בבית, ועל התפילה נוכח הקיר, שגם מפריד אותנו מהעולם וגם קושר אותנו אליו.

יאיר ליפשיץ

ג

בשנת 1794, הוכנס איש הצבא הצרפתי גזביה דה מסטר להסגר בביתו לתקופה של שישה שבועות, בעקבות מעורבות בדו-קרב. בזמן השהות הכפויה הזו, כתב דה מסטר טקסט קצר בשם 'מסע סביב חדרי', שבו הוא יוצא למסעות שלמים בתוך החלל שבו מצא עצמו מסוגר: מהדלת לכורסה, מהשולחן אל אחת התמונות של הקיר. הבית הופך לעולם ומלואו, ובתוכו דה מסטר מוביל את הקוראים לשיטוטים.1 אני נזכר בספר הזה מדי פעם בימים האלה, כשאני משוטט הלוך ושוב בבית, ומדי פעם, במקומות לא מתוכננים, יוצאת ממני תפילה. בכורסה, מאחורי הדלתות של חדרי הילדים, במיטה, ליד החלון, אפילו ליד דלת האמבטיה – תפילות לא סדורות שמגיחות במקומות שונים בבית. מתוך המשבר העצום שמתרחש בחוץ, חפצים חומריים, כמו מדפי ספרים, כלי אוכל, רהיטים, הופכים פתאום לטעונים במשמעויות וזיכרונות ומטעינים מצדם את התפילות המתרחשות ביניהם. הבית הסגור הופך להיות עולם שלם של תפילה.

לרוב, מרחבים אחרים, חוץ-ביתיים בעליל, מוקדשים לפעולה הזו של התפילה – מבית הכנסת ועד יער ההתבודדות הברסלבי. אבל עיון בדיונים של הגמרא על אודות התפילה במסכת ברכות חושף כי לא רק שחז"ל היו רגישים מאוד לתפילה כהתרחשות המעוגנת בחלל חומרי ומתבצעת מתוכו, אלא שהם גם ראו במרחב הביתי חלל משמעותי של תפילה. היבט זה עולה מדרישות שונות לסידור החלל, כמו המיקום הפיזי של המתפלל ביחס למיטה, או הדרישה להתפלל בבית שיש בו חלונות.2 אולם הזיקות העמוקות ביותר בעיניי שנוצרות במסכת ברכות בין התפילה לחלל הביתי שבו היא מתקיימת, עולות מתוך אותו רכיב ביתי שסוגר עלינו כעת: הקיר.

אמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי יהושע בן לוי: מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר? שנאמר: 'ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל'.3

תפילת חזקיהו מתרחשת בתוך מרחב אינטימי שחזקיהו עצמו מייצר, בינו לבין הקיר. עבור הגמרא, שהופכת את חזקיהו למודל, החלל המצומצם שנוצר בין קיר לאדם הוא החלל המבוקש שבתוכו יכולה להתקיים התפילה. מקומה של התפילה הוא לאו דווקא אל מול המרחבים הפתוחים ('חציף עלי מאן דמצלי בבקתא', חצוף בעיניי מי שמתפלל בשדה, אומר רב כהנא בברכות לד ע"ב), אלא בסגירות שנוצרת כשאדם עומד מול כותל.

מאוחר יותר, בדף י ע"ב, הקיר הופך להיות המוטיב ששוזר בין חוויית התפילה לבין המרחב הביתי עצמו. ראשית שואלת הגמרא 'מאי קיר', ורבי שמעון בן לקיש עונה: 'מקירות לבו, שנאמר: "מעי מעי אוחילה קירות לבי וגו'"'. רבי לוי מציע תשובה אחרת, המקשרת את תפילת חזקיהו לעליית הקיר שבנתה האישה השונמית לאלישע, ומשם הסוגיה ממשיכה לדבר על עליית הקיר הזו במונחים ארכיטקטוניים וחומריים לגמרי – איזה סוג של מבנה זה היה, ומה היה תפקיד הקיר שם. פרטי הדיון שם פחות רלבנטיים כרגע, אבל המעבר עצמו – מקירות הלב אל קירות הבית – חשוב.

התשובה של ריש לקיש רואה בפנייה הפיזית של חזקיהו אל הקיר גם פנייה נפשית-פנימית יותר, תנועה אל עבר קירות הלב. הביטוי 'קירות הלב', ועצם הדימוי שללב יש קירות, מעוררים את המחשבה שבתפילה זו חזקיהו הגיע אל מקום קצה בפנימיות שלו, אל מקום שבו הוא כבר לא יכול להתקדם הלאה, שבו כבר אין לו עוד מרחב תנועה פנימי. הוא 'נתקע בקיר'. משם הוא מחלץ את התפילה. המעבר מהקיר הפיזי אל קירות הלב, ואז בחזרה לקיר הארכיטקטוני של השונמית, יכול אולי להציע שהדברים כרוכים זה בזה: העמידה אל מול הקיר הפיזי יכולה להפעיל גם את קירות הלב.

הסכנה בקיר, כמובן, היא שהוא גם עלול לסגור אותנו מהעולם שבחוץ, שזקוק כעת מאוד לתפילה. הדבר הנכון על קירות הבית כמו שהוא נכון על קירות הלב. ההתכנסות פנימה, פיזית ונפשית, היא הכרחית עבורנו, אולם בה בעת היא עשויה לנתק אותנו מהמציאות שסביבנו. כאן אני נזכר בסיפור אחר ממסכת ברכות:

אַבָּיֵי וְרָבָא הֲווֹ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרַבָּה (ישבו לפני רבה).

אֲמַר לְהוּ רַבָּה: לְמִי מְבָרְכִין?

אָמְרִי לֵיהּ: לְרַחֲמָנָא.

וְרַחֲמָנָא הֵיכָא יָתֵיב? (היכן הוא יושב?)

רָבָא אַחְוִי לִשְׁמֵי טְלָלָא. אַבָּיֵי נְפַק לְבַרָּא, אַחְוִי כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא (רבא החווה אל התקרה, אביי יצא לחוץ והחווה כלפי השמים).

אֲמַר לְהוּ רַבָּה: תַּרְוַיְיכוּ רַבָּנַן הָוֵיתו (שניכם תהיו רבנים).4

תשובתו של רבה לאביי ורבא הילדים היא וריאציה מוקדמת על דברי הרב בבדיחה: 'שניכם צודקים'. רבא מצביע לתקרה, אביי מצביע לשמיים הפתוחים, ורבה אומר להם שזה אותו דבר. התקרה כביכול חוסמת את השמים, אבל רבה מציע שהיא עצמה יכולה גם לסמן את מה שמעבר לה. כשרבא הקטן מצביע למעלה, הוא מן הסתם לא מתכוון שאלוהים יושב בתקרה עצמה אלא נמצא מעל לה, בדומה לאביי הקטן שמצביע על השמים. בתוך החלל הסגור, התקרה היא זו שרומזת על מה שמעליה. לא חייבים לצאת החוצה כדי שהחוץ ינכח בפנים.

אולי אפשר להפעיל בתפילה את הקירות באופן דומה: הם לא רק סוגרים עלינו מהעולם שבחוץ, אלא יכולים גם לשמש כסימן המנכיח את העולם שמעבר להם, שכרגע חסום בפנינו וסוער כעת מאוד. קירות, כמו תקרות, אמנם הוקמו על מנת לכונן את הגבול שבין פנים לחוץ, אבל דווקא בשל הימצאותם על קו הגבול הזה הם מסוגלים גם להזכיר לנו שיש חוץ, לתווך לנו את עצם קיומו. בזמן שנשענים על הקיר (או מהלכים בין הקירות) ומתפללים מקירות הלב, קיימת האפשרות להתפלל גם על מה שנמצא בצד השני.