בחינה מחודשת של המרחב הציבורי

תהליך החילון רוקן את המרחבים הציבוריים שבעיר מקדושתם. איך אפשר להשיב את הקדושה לעיר, ומהו תפקידם של המתכננים ושל הציבור בכך?

טל דילר

המשנה במסכת מגילה, מונה שורה של טקסים שקיומם מחייב נוכחות של עשרה:

אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים, ואין מזמנין בשם פחות מעשרה.1

כפי שנראה מיד, הטקסים השונים המוזכרים במשנה קושרים בדרכים שונות בין קדושה והשראת שכינה לבין נוכחותו הפעילה של הציבור. בדברים שלהלן אבקש להעלות בעקבות העיון במשנה זו מחשבות אודות נוכחות הציבור, תכנון ציבורי, והאפשרות לקדושה הנוצרת מתוך החיבור ביניהם.

כבר בסקירה קצרה של הטקסים שמונה המשנה, נבחין כי הם מתחלקים לשתי קבוצות שונות באופיין. בתחילה מביאה המשנה מצוות החלות במעמד ציבורי, כגון פריסה על שמע וחזרת הש"ץ, ולאחר מכן היא מונה טקסים השייכים לתחום החברתי ולכן דורשים את נוכחות הציבור, כגון ניחום אבלים וברכת חתנים.

על השוני בין שני חלקי המשנה נעמוד דרך הנימוקים השונים שמביאה הגמרא לצורך בציבור.2 על המצוות שבחלק הראשון של המשנה לומד רבי יוחנן מהפסוק 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' (ויקרא כ"ב, לב) כי 'כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה'. לעומת זאת, את הצורך בציבור בחלק החברתי של המשנה מסבירה הגמרא באמצעות נימוק אחר: 'בציר מעשרה לאו אורח ארעא'. לפי הגמרא, אין זה מכובד לקיים טקסים כמו אלו בפחות מעשרה. כלומר, לצורך מעמד מיוחד נדרש ציבור, ובפחות מעשרה אין זה דרך ארץ.

במצוות המובאות בחלק השני של המשנה, שמשמעותן נובעת מהמעמד החברתי, הובהר לנו הצורך בציבור – שימור מעמדן של המצוות הללו דורש קהל, היינו עשרה. אך מדוע המצוות שבחלק הראשון של המשנה דורשות עשרה? מדוע היותן בבחינת 'דבר שבקדושה' הופכת אותן לתלויות במעמד הציבור?

אפשר לדמות זאת לאירוע בו אנו רוצים לכבד ולרומם אדם מסוים. באירוע כזה יהיו נוכחים מספר משתתפים החולקים את ההערכה והתודה לאותו אדם, והקהל יריע ויתרגש בשבילו. מעמד כזה מאחד את הציבור הנוכח בו, כשכולם שותפים ברגע אחד להתרגשות, לאהבה ולשמחה המתפרצת; לצד זאת, הציבור גם מעניק בנוכחות שלו את הכבוד לאותו האיש. במעמד בו אנו שותפים לרצון להתקרב ולקדש את הקב"ה אנו מורמים ומוארים מתוקף הנוכחות האחידה שלנו, ובכך אנו גם מעצימים ומרוממים את הקב"ה. המצוות הראשונות המוזכרות במשנה הן בבחינת מעמד של קידוש השם, אותו אי אפשר לעשות באופן פרטי. כאשר אנו חלק מציבור המאוחד בהאדרת האלוקים, המעמד המעצים הזה מאיר את הנוכחים, ובכך גם מקדש את שם ה'.

לאחר בירור השוני בין שתי קבוצות המצוות, ברצוני להתייחס למכלול. כמות המצוות המובאות במשנה, אופיין השונה והמגוון, מלמדים אותנו על החשיבות שהיהדות מעניקה למעמד המתקיים בציבור, אך גם על האחריות המוטלת על הציבור, שכן ללא התלכדות של הציבור יחד אי אפשר יהיה לקיים מצוות אלו. טענתי היא שהמשנה לא רק מטילה את האחריות לקיום המצוות הללו על הציבור, אלא שהיא גם מעגנת אירועים חברתיים כמו ברכת אבלים וברכת חתנים בנוכחות הציבור, ועל ידי כך מחנכת ומרגילה אותו ליצור קהילה, יחד.

דבר שבקדושה במרחב הציבורי

בנקודה זו אני מבקשת לקשור את ההבחנה העולה מהמשנה על חשיבות הציבור לעיצוב של המרחב הציבורי.

אנו חיים בתקופה מודרנית, חילונית. במקביל להשפעתו של החילון על אספקטים שונים בחיינו, גם העיר המודרנית חילנה את המקומות הקדושים בקרבה, ובתוך כך גם הותירה את המקומות הציבוריים בשיממונם. הפסקנו להשתמש באותם מקומות ציבוריים, פעם מכוח ההתפתחות הטכנולוגית ופעם עקב ירידה בחשיבותם הדתית והשפע הקיים בבתים הפרטיים שלנו, ובכך גם הפסקנו ליטול חסות על מקומות אלו. כך הותרנו את המרחבים הציבוריים – הבאר המקומית, הספריות, מבני הדת והכיכרות – חלולים ממטרתם.

כאשר מקום מאפשר לציבור לשהות בקרבו, יכול להתקיים דבר המשותף לציבור (מסחר, תפילה, השתתפות בפעילות), ומתוך השימוש באותו מקום תעלה תפארתו. יש מקומות שהם בבחינת 'דבר שבקדושה', כאשר לרגע נוצר בהם משהו משותף המעלה את נוכחות המקום. אך המרחבים הציבוריים ומבני הציבור שלנו עומדים לא פעם בשיממונם. בהיותם ריקים הם אינם ממלאים את הפונקציה שלשמה נבנו, והטקס, האירוע המייחד אותם, לא מתקיים בהם במרחבי הזמן והמקום.

כיצד כל זה מתקשר לתכנון?

המרחב הציבורי בעת העתיקה היה רווי רבדים: מבני דת ובנייני ממשל, כיכרות ומרחבים הייחודיים למקום. אלו היו המקומות אליהם מגיעים, להם הקדישו כסף ומשאבים, והם ששימשו כמקום הכינוס לכלל התושבים. ללא תכנון המרחבים הללו, לא הייתה מתקיימת עיר. כיום, לא פעם אין לנו כיכר, בית כנסת או כנסייה. אנו מתפללים בבתי ספר ובגנים, ונראה שמשהו בפשטות הזו אפילו נוח לנו. כיכר העיר אינה בהכרח מקום כינוס לציבור; היום מתכנסים ברחבי האינטרנט, וגם השוק הוא לא המקום המרכזי למסחר בעידן האון ליין.

אך היהדות באה ומלמדת אותנו אודות החשיבות של המפגש והיחד. בריבוי המצוות המחייבות ציבור היא מייצרת סדרה של מפגשים, בעלי אופי וזמן שונים. אנו למדים על הליך מובנה של יצירת קהילתיות, המתכנסת לשם מספר מצוות שונות. בהקבלה לעולם התכנון: בעת העתיקה היה ברור מה עיר צריכה להכיל – אין דומה כיכר בית כנסת לכיכר בניין העירייה, ואין דומה בית ספר מקומי לאוניברסיטה לאומית. מקומות שונים אלו אפשרו כינוס, השימוש בהם הוליד את היחד, והקהל בנוכחותו האדיר את המקום. בעידן הנוכחי, האתגר מוצב לפתחנו: מה הם הרכיבים החשובים המרכיבים עיר? אם אנו מבקשים ללמוד מהאופן שבו המצוות הציבוריות יוצרות את הקהילה, אלו מרחבים עלינו לעצב כדי להשרות את הקדושה בעיר באמצעות נוכחותו של הציבור?

כיכר העיר כמקום קדוש – בין הציבור למתכננים

לשם הדגמה, אבקש להתבונן בעיצובה של כיכר עירונית.

כיכר הינה מקום ציבורי פתוח, המוגדר על ידי דפנות הבתים הסובבים אותה. בחיי השגרה היא משמשת כמקום למעבר ולשהייה של פרטים או לצורך בילוי בחוץ, אך ברגעים מסוימים בשנה היא עתידה לקבל על עצמה מעמד טקסי של התקהלות ציבורית פומבית. הכיכר היא 'הפרהסיה' האולטימטיבית, מקום להחצנת עמדות, הפגנת רגשות, זעקת חרדות ועידוד החלטות. באותה עת מתגלה הכיכר במלוא הדרה, והיחד של הציבור הוא במעמד של 'דבר שבקדושה' – מעמד בו הציבור המורכב מפרטים בודדים מתאסף ומרגיש יחד, ומתכנס להזדהות, שמחה, זעקה, מחאה.

בעת האחרונה ראינו איך מרחב ציבורי פיזי המשמש מעת לעת לצורך טקסי הפגנות משתנה, וכל המרחב הציבורי סביבו משתנה בהתאם. עם סגירת כיכר רבין לצורך עבודות ההקמה של הרכבת הקלה, חלקי העם המפגין בעת הזו מצאו עצמם תחילה בכיכר הבימה המצומצמת, ואחר כך זרמו ברחובה של עיר ואף ירדו לנתיבי איילון…

שימוש כזה בכיכר ממחיש את כוחה של הנוכחות הציבורית במרחבים המשותפים, ואת יכולתה להפוך את ההתרחשות המתקיימת בהם ל'דבר שבקדושה'. אך לצד האחריות המוטלת על הציבור, גם למתכננים העירוניים יש תפקיד ביצירת מרחב המאפשר התכנסויות כאלו.

בנקודה זו אבקש לטעון כי תכנון מרחב פיזי ציבורי הינו ביטוי לשלטון החל באותה מדינה. יש מנעד עדין בין כיכר חסרת פרופורציה בה האדם אובד בקנה מידה ענק, כיכר הצרה מלהכיל את המבקרים בה, וכיכר שהינה מרחב ציבורי טוב וראוי, המתאים להכיל כמות גדולה של אנשים הנאספים לכדי מחאה. הכיכר אינה המצאה של העיר המודרנית; כבר בתקופת מצרים, יוון ורומא אנו עדים לכיכרות המהוות את מרכז העיר בענייני הממשל והכלכלה. אולם קיומה של כיכר לא בהכרח מעיד על ריבון השש לאפשר לציבור להביע את מחאותיו.

הכיכר הגדולה של בייג'ין היא דוגמא טובה לכך. לכאורה כיכר בלב העיר, גדולה ומרשימה. אך ב-1958 הורחבה הכיכר פי 4 מגודלה המקורי, והפכה לכיכר חסרת פרופורציות ששטחה כ-440 דונם (לשם השוואה, שטחה של כיכר רבין הוא כ–17 דונם). כיכר זו מעוררת תחושה של מעין מדבר לאדם היחיד. לא בכדי פעמיים דוכאו בה הפגנות, ונרצחו בה מאות ואלפים של אנשים.

נגלית בפנינו מערכת יחסים עדינה בין המרחב הציבורי לבין הריבון המאפשר אותו, בין המתכנן המעצב את המרחב ובין הציבור המשתמש בו כפרט בשגרה, וכקולקטיב ברגעים בהם הכיכר מאפשרת קיומו של טקס בקרבה. מרחבים ציבוריים בלב העיר, וכיכר העיר בפרט, אינם מותרות; במרחב ציבורי צריכה להיות אפשרות לציבור להביע את אשר על לבו. דרך תכנון מתאים אנו נותנים לגיטימציה לביטוי עמדות הציבור בפרהסיה, ובכך מחנכים לחשיבותו של המעמד הציבורי.

הקדושה כקסם העירוני

המקומות שיכולים להיכנס תחת הכותרת של 'דבר שבקדושה' הם המקומות שאנו אוהבים לצאת אליהם ולתייר בהם, אלו שיש בהם קסם שלא מתקיים במקום אחר בעיר. מעבר ל'קסם' התיירותי, הרגעי, מקומות כאלו יכולים להיות לרגעים זיקוק של חיי עיר היכולים להתקיים בזכות תכנון נכון, וציבור השוכן בקרבם.

כמתכננת, עמדתי היא כי התכנון העירוני צריך לדעת לאפשר מקום ליצירת התקהלות, ולטעת עוגנים במרחב הציבורי שיתנו אפשרות ליחד. על אף ההתפתחויות הטכנולוגיות, אל לנו לנטוש את תכנון המרחבים הציבוריים. עלינו לתכנן מקומות עם חשיבה והתבוננות בצרכי העיר והאנשים שבה. ככל הנראה לא כל המקומות שנתכנן יצליחו ולא כולם יהיו למקומות קסומים, אך חלקם כן. כמו שהמשנה מייצרת סדרה של מצוות ומעמדים הגורמים לציבור לחבור יחד, ובדרכה מחנכת את הציבור ליצירת התאספות ציבורית, כך גם התכנון מייצר עוגנים בדמות מקומות ציבוריים שיאפשרו את היחד. וכמו במשנה, גם כאן נדרש שיתוף פעולה של הציבור, הנקרא ליטול חסות על עירו. רק כאשר ייטול הציבור את האחריות הזו על המרחב הציבורי, באמצעות שימוש תדיר במרחב, היחד הציבורי יוכל להצמיח מעט מ'דבר שבקדושה'.

לסיכום, אני מבקשת להביא פרספקטיבה אחרת על המרחב ציבורי, ולקרוא לעיצוב של מרחב שהוא בבחינת 'דבר שבקדושה' – כזה המייצר עוגנים ומאפשר את היחד, אך גם כזה שהציבור מרגיש חלק ממנו וחש אחריות כלפיו.

בתחילת המאמר למדנו מתוך המשנה על העוגנים המייצרים קהילה, דרך יצירת מעמדות הדורשים ציבור. ישנן מצוות שלכאורה לא נדרש בהן מניין, אולם על מנת לתת להן מעמד מכובד נקבע כי יש צורך לקיים אותן בעשרה. טענתי היא שבכך המשנה לא רק משיגה את חשיבותן של המצוות הללו אלא גם מקבעת עוד מצוות הדורשות את הציבור, ובכך מחנכת ליחד. היחד הזה הוא המייצר את ה'דבר שבקדושה'. הקריאה שלי למתכננים היא לתכנן מרחבים ציבוריים טובים ואנושיים, על מנת לאפשר לציבור להשתמש בהם מעת לעת, ולהגיע למעמד שיש בו 'דבר שבקדושה'.