דתיות הרצף – הזמנה לחיבור עומק אל ההלכה

מירב סויסה

י״ד בטבת ה׳תשפ״א
זמן קריאה : 13 דקות

ברצוני לבחון כיצד תפסו חז"ל נושאים עקרוניים הנוגעים לדתיות הרצף, כגון היחס למגמה להקל בהלכה, מקומה של הסמכות אל מול הבחירה והחופש ביחס להלכה, היחס למחלוקות, וכן הלאה.

בקרב חז"ל הייתה קיימת גישה הרואה בעולם ההלכתי עולם עשיר ומגוון, המציג פנים שונים של האמת האלוהית במגוון תפיסות ופסיקות הלכתיות. ביחס למגוון הלכתי זה ישנה הכוונה מעשית לבחירה מבין אפשרויות רבות.

הגמרא שוללת את המניעים החיצוניים לבחירה בדרך ההלכתית, דוגמת הרצון להקל או להחמיר בכל מקרה; מה אם כן מאפשרת הגמרא? בחירה על פי נטיית הלב, ו/או על פי ההבנה האישית.

העמדה המאפשרת, ואף מעודדת, בחירה חופשית של האדם ביחס להלכה – מבוססת על אמון, וזאת בשני מובנים: אמון בהלכה ואמון באדם.

בתופעת דתיות הרצף ניתן לראות תנועה המאתגרת את העולם הדתי והלכתי, קוראת לו להתחדשות ביחס להלכה ולמצוות, ותובעת להעמיק את החיבור להלכה – לחיבור של אהבה.

מה יכולים חז"ל ללמד אותנו על היחס לדתיות הרצף? על מחויבות ובחירה ביחס להלכה, ועל אמון בתורה ובאדם.

התפיסה ההלכתית הרווחת כיום בציבור, במודע או שלא במודע, רואה את ההלכה כמקשה אחת, כאשר השאלה הנבחנת ביחס אליה – בתפיסה העצמית, ביחס כלפי אדם אחר, או כתפיסה חברתית – היא האם אדם רואה את עצמו כמחויב להלכה או לא. תפיסה זו לא מניחה שההלכה מעוניינת בבחירה של האדם, אלא להפך – היא מקדשת את המעלה הרוחנית של שמירת הלכה מתוך 'קבלת עול מצוות', המוצבת כערך עליון בסולם הערכים הדתי, ולמעשה דורשת מהאדם לבטל את האינטואיציה הפנימית שלו השואפת להבנה ולחיבור – המצמיחים שיקול דעת ובחירה ביחס לשמירת המצוות.

מכאן נובעת הביקורת על דתיות הרצף, משום שתפיסה זו רואה בדתיות הרצף תופעה המבטאת חוסר מחויבות להלכה בלבד, ולא רואה בה איזושהי אמירה חיובית ביחס להלכה. במאמר זה ברצוני להציע נקודת מבט שונה על היחס של דתיות הרצף להלכה: לא רק נקודת מבט הרואה את מה שאין בה (מחויבות דתית), אלא נקודת מבט המציעה לבחון את הקריאה הפוזיטיבית שיש בדתיות הרצף ביחס לעולם הדתי וההלכתי בכלל.

לשם כך ברצוני לבחון את דתיות הרצף לאור עמדת חז"ל ביחס למחויבות להלכה. ברצוני לטעון כי חז"ל ראו את ההלכה כמרחב של אפשרויות מגוונות, ומכך נובעת תפיסה המטילה על האדם אחריות לבחירת הדרך האישית שלו בקיום המצוות, מתוך שיקול דעת אישי ופנימי.

לשם כך אדון בכמה מקורות חז"ליים המבטאים לדעתי תפיסת שונה מזו הרווחת כיום בעולם הדתי ביחס להלכה. מקורות אלו יידונו כאן בכדי לתת נקודת מבט שונה על ההלכה, לא כדי להתייחס באופן ישיר לתופעת דתיות הרצף. אין בכוונתי לבחון מקורות שבהם התייחסו חז"ל באופן ישיר לאנשים שמבחירה ובאופן מודע מקיימים חלק מתוך המערכת ההלכתית הכוללת. ברצוני לבחון כיצד תפסו חז"ל נושאים עקרוניים הנוגעים לדתיות הרצף, כגון היחס למגמה להקל בהלכה, מקומה של הסמכות אל מול הבחירה והחופש ביחס להלכה, היחס למחלוקות, וכן הלאה. מכיוון שאין המטרה במאמר זה להציג תיאור מקיף ומפורט של עמדת חז"ל ביחס לנושאים הללו, אלא רק לשמש את הדיון בתופעת דתיות הרצף – הדיון כאן יהיה כללי בלבד. בחלקו השני של המאמר אנסה להשליך את המסקנות העולות מן המקורות החז"ליים על תופעת דתיות הרצף. כאמור, לדעתי יש בנקודת המבט הזו בכדי לספק נקודת מבט משמעותית על דתיות הרצף, ולראות לא רק את מה שאין בה, אלא גם את מה שיש בה.1

 

על מגוון דעות ועל בחירה הלכתית בעולמם של חזל

אחד מן המאפיינים הבולטים ביותר ביחס למפעל ההלכתי של חז"ל, במשנה, בתלמודים ובספרות חז"ל בכלל, הוא המחלוקת. נראה שלא קיים נושא בספרות חז"ל, פרק במשנה ואולי אפילו עמוד בתלמוד, שלא מופיעה בו מחלוקת. זוהי תופעה שהיא מסימני ההיכר היסודיים של ספרות חז"ל. המחלוקת ביצירתם ההלכתית של חז"ל איננה רק תופעה של בדיעבד, הנובעת מטעות, משכחה, מבלבול, מקוצר השגה, מפערי הדורות וכן הלאה – כפי שלעיתים נוטים לראות אותה, אלא זוהי תופעה לכתחילאית שחז"ל ראו בה חלק אימננטי מן היצירה ההלכתית, ואשר על כן עצם קיומה הוא בעלת ערך כשלעצמו.

המימרא הידועה בנושא זה היא 'אלו ואלו דברי אלוהים הן', המובאת בעירובין דף יג ע"ב, אך תפיסה זו באה לידי ביטוי גם בדברי הגמרא בחגיגה דף ג ע"ב:

'בעלי אסופות' (קהלת יב) – אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה. הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין.

שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר 'כולם ניתנו מרועה אחד' (שם), אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב 'וידבר אלוהים את כל הדברים האלה' (שמות כ).

ואף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין.

חזל מעודדים למידה של ריבוי דעות, משום שהאמת האלוהית האינסופית באה לידי ביטוי במגוון של דרכים ודעות.2

עמדה זו עומדת בניגוד לתפיסה הרווחת היום, המכוונת את האדם לצמצום ובחירה בדרך אחידה ועקבית. תפיסה זו מקדשת את האמירה 'עשה לך רב' כהוראה הלכתית מחייבת, ודוגלת בבחירה של דרך אחת בלימוד התורה ובקיום המצוות.3 לעומת זאת, תפיסה הדוגלת בלימוד וחשיפה למגוון דעות מעודדת, למעשה, את הבחירה של האדם בדרך המעשית המועדפת עליו.

ואכן, עמדה המעודדת את האדם לבחור בדרך ההלכתית המועדפת עליו קיימת גם היא אצל חז"ל. מיד לאחר שהגמרא בעירובין אומרת 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן', היא מוסיפה 'והלכה כבית הלל'. על פניו, אמירה זו מצמצמת את הרוחב והמגוון שבמישור העיוני לדרך אחידה בקיום המעשי, ומצביעה על כך שריבוי האפשרויות קיים רק ברמה העיונית, של לימוד התורה, בעוד שברמה ההלכתית יש צורך בהכרעה חד משמעית. אלא שעל כך אומרת הגמרא:

והא תניא: לעולם הלכה כבית הלל, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי – עושה, כדברי בית הלל – עושה.4

כאן הגמרא מבטאת את הרעיון שהערך שבקיומו של מגוון דעות איננו ברמה התיאורטית בלבד, אלא הוא בא לידי ביטוי גם במישור המעשי, בקיום ההלכה עצמה – בכך שאדם יכול (ואולי אף נדרש) לבחור את דרכו מתוך המגוון.

עם זאת, בהמשך הדברים שם הגמרא מסייגת את פתיחת אפשרות הבחירה ההלכתית:

מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל – רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל – עליו הכתוב אומר 'הכסיל בחשך הולך' (קהלת ב). אלא אי כבית שמאי – כקוליהון וכחומריהון, אי כבית הלל – כקוליהון וכחומריהון.

אפשר להסביר את הסייג של הגמרא בדרישה לעקביות, אבל אפשר להסביר אותו גם בדרישה שלא להכניס לדיון שיקולים זרים, אינטרסים, שאינם נוגעים לבחירה ההלכתית העניינית, כגון הנטייה של אנשים מסוימים להקל, או של אנשים אחרים להחמיר – נטיות המצטיירות כאן שתיהן כשיקולים לא ענייניים, שאל להם להשפיע על הבחירה ההלכתית.

 

מקור נוסף שממנו עולה כי חז"ל ראו את האפשרות ההלכתית המעשית לקיים הלכה שונה מזו שנפסקה למעשה כאפשרות מקובלת, ואף ראויה לשבח, מצוי במסכת שבת דף קל ע"א:

תנו רבנן: במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת. במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב.

הברייתא מצביעה על מקומות שנהגו שלא לפי הפסיקה ההלכתית המקובלת, ללא נקיטת עמדה. בדיון על הברייתא הגמרא מצביעה על קיומה של התנגדות לפסיקה בדרכו של רבי יוסי הגלילי – אך היא דוחה אותה, ואף מצביעה על המעלה שבהליכה בדרכו ההלכתית של רבי אליעזר, למרות היותה דעת מיעוט, שלכאורה לא נפסקה להלכה. מכאן ניתן לראות שעל אף שישנה פסיקה הלכתית מקובלת, ניתן לנהוג גם אחרת מהפסיקה המרכזית – והדבר אף מצוין לשבח.5

מן האמור לעיל עולה כי בקרב חז"ל הייתה קיימת גישה הרואה בעולם ההלכתי עולם עשיר ומגוון, המציג פנים שונים של האמת האלוהית במגוון תפיסות ופסיקות הלכתיות. ביחס למגוון הלכתי זה ישנה הכוונה מעשית לבחירה מבין אפשרויות רבות, שכולן פנים שונים של האמת האלוהית.6

 

השלכות התפיסה ההלכתית של חז"ל על מציאות הרצף

התפיסה ההלכתית של חז"ל איננה מציבה בפני האדם דרישה בינרית: קיום הלכה – כן או לא, אלא פורסת בפניו מגוון אפשרויות הלכתיות, כאשר האדם יכול (ואפילו נדרש) לבחור את האפשרות המועדפת עליו. המחלוקת, למעשה, פותחת אפשרויות הלכתיות שונות, שביניהן יכול האדם לבחור מה לקיים. אל מול מה שמצטייר פעמים רבות כדרישה הלכתית לציות טוטאלי, נראה שעמדת חז"ל הינה לאפשר לאדם בחירה מתוך מגוון אפשרויות הלכתיות (שאינן בהכרח נבחנות במדדים של הקלה או החמרה).

תפיסה זו נותנת מקום מרכזי לבחירה של האדם. היא מניחה כי יש חשיבות וערך לכך שהאדם יבחר לא רק את הדרך הרוחנית והלימודית שבה הוא הולך אלא גם את דרכו המעשית-הלכתית, שכן הבחירה תוליך לחיבור שלו לדרך זו. האמירה כאן היא שלהלכה לא צריך רק 'לציית' אלא גם לבחור, להתחבר, לאהוב.

מילים אלו מצויות כיום בשיח ביחס לעולם הרוחני והפנימי של עבודת ה', אבל הן פחות נוכחות בשיח העוסק ביחס להלכה. בדרך כלל ההנחה היא שמידת החיבור והאהבה שחש האדם ביחס לקב"ה ולתורה אמורה להשפיע על עצם הבחירה שלו במחויבות להלכה, אבל לא על אופי החיבור שלו להלכה. הציפייה היא שאדם שמרגיש שהוא 'מתחבר' לתורה ולמצוות – יבטא את החיבור הזה בבחירה שלו לקבל על עצמו מחויבות מלאה למערכת ההלכתית. השיח של 'חיבור' או אהבה להלכה כזו או אחרת, כרגש שעשוי להניע את קיומה – שיח העומד למעשה ביסודה של דתיות הרצף – נתפס כחיסרון רוחני ודתי.

לעומת זאת, העמדה שהוצגה בגמרא בעירובין, המאפשרת לאדם לבחור את דרכו ההלכתית, מציבה תפיסה הלכתית הגורסת שיש מקום לבחירה וחיבור גם ביחס לדרך ההלכתית הספציפית שאדם נוהג בה למעשה. כפי שראינו, הגמרא שם שוללת את המניעים החיצוניים לבחירה בדרך ההלכתית, דוגמת הרצון להקל או להחמיר בכל מקרה; מה אם כן מאפשרת הגמרא? בחירה על פי נטיית הלב, ו/או על פי ההבנה האישית. בחירה בדרך הלכתית כזו או אחרת הינה ביטוי לעולם פנימי – ערכי ורוחני. אדם עשוי לבחור בדרך הלכתית כזו או אחרת לא רק מתוך המדד של הקלה או החמרה, שלפיו מקובל פעמים רבות למדוד את היחס להלכה, אלא מתוך תפיסת המשמעות הערכית שלה.

תפיסה זו נשענת על הבנה אחרת של ההלכה: ההבנה הרווחת כיום מתייחסת להלכה כאוסף של מעשים שבמקרים רבים נראים חסרי מובן, משמעות ורלוונטיות, לכן המוטיבציה לקיומם נשענת פעמים רבות על מניע חיצוני כמו אמונה באלוקים, או החובה הדתית לקיים את כל מצוותיו הנגזרת מאמונה זו. לעומת זאת, מנקודת מבט המאפשרת בחירה ההלכה הופכת להיות 'מצווה', מושג הטומן בחובו, בצד הקיום המעשי של ההלכה, גם את המשמעות הערכית ואת הערך הרוחני של קיום ההלכה. תפיסה זו רואה בקיום המצוות את הכלים המעשיים שבאמצעותם אדם מגשים ערכים בתוך המציאות. במילים אחרות: לשמירת המצוות יש משמעות רליגיוזית, באשר היא הצינור להנכחת הקב"ה בתוך החיים, באשר היא הכלי לקבלת האור הרוחני בתוך החיים המעשיים.7 המוטיבציה לשמירת המצוות איננה רק קבלת 'עול מלכות שמים', 'כי כך ה' אמר' ומחובתי הדתית לציית לציוויו; המוטיבציה הופכת להיות פנימית ואימננטית להלכה עצמה: ההבנה כי ההלכה היא הדרך לממש את הערכים בהם אני בוחר, כי ההלכה טובה לי, רצויה לי, לא בגלל ש'צריך' אלא בגלל ש'טוב'.

 

העמדה המאפשרת, ואף מעודדת, בחירה חופשית של האדם ביחס להלכה – מבוססת על אמון, וזאת בשני מובנים: אמון בהלכה ואמון באדם.

ישנה תפיסה, שלהערכתי פעמים רבות היא לא מודעת,8 שבמידה ותינתן לאדם האפשרות לבחור – הוא יבחר בדרך הקלה והנוחה, דהיינו להקל בקיום המצוות, ואפילו (אם היה יכול, או אם ירשה לעצמו) – לעזוב את חלקן או את כולן. תפיסה זו מבטאת לדעתי חוסר אמון בהלכה, בערכה ובכוחה, ובכך שיש בה יותר מאשר צו דתי הדורש לקיים אותו. בנוסף לכך, תפיסה זו מבטאת גם חוסר אמון באדם עצמו, באשר היא מניחה שאדם יעדיף לבחור בדרך הקלה והנוחה על פני הדרך הנכונה, המשמעותית והערכית.

כמובן שתופעה זו מצויה. ישנם אנשים הבוחרים לקל על עצמם את קיום ההלכה, ועוזבים או מקלים בהלכה כזו או אחרת, משום שהם מעדיפים חיים נוחים וקלים על פני חיים משמעותיים וערכיים. כפי שראינו, עמדה זו באה לידי ביטוי בדברי הגמרא מעירובין שהובאו לעיל. אבל שם הגמרא מצביעה לא רק על האדם שמחפש את ההקלות, אותו היא מכנה 'רשע', אלא גם על ה'כסיל' המחפש את ההחמרות, ובכך שוללת את התפיסה הסבורה שהחמרה הלכתית עקרונית משקפת מעלה רוחנית ודתית.

העמדה הביקורתית כלפי דתיי הרצף רואה בהם את ה'רשע' מן הגמרא בעירובין, דהיינו את מי שעוזבים את המעלה הערכית הטמונה בקבלת מחויבות מלאה למערכת ההלכה. בוודאי ישנם לא מעט האוחזים בתפיסה כזו, מי יותר ומי פחות (וכי מי יכול להעיד על עצמו שהוא מקיים 100% מן המצוות שהוא מחויב בהן ברמת ההקפדה הנדרשת לדעתו?). אולם אני סבורה שניתן לראות בדתיות הרצף גם ביטוי לאמירה עמוקה יותר. עזיבת חלקים נרחבים יותר או פחות של ההלכה איננה נובעת רק מחיפוש אחרי 'חיים קלים', אלא גם נעשית כחלק מחיפוש ערכי, ואפילו דתי, שההלכה איננה מהווה מענה מספק עבורו, משום שהיא איננה מספיק משמעותית ורלוונטית.

לכן, לדעתי, ניתן לראות בתופעת דתיות הרצף ביטוי לחיפוש אחר חיבור פנימי ועמוק להלכה, חיפוש המצוי גם ביחס לתחומים אחרים של החיים בדור הזה, כגון זוגיות, עבודה ועוד (ותעיד על כך תופעת הניו-אייג'יות על היבטיה ופניה השונים). דתיות הרצף בעומקה הינה הקריאה הפנימית למצוא בהלכה רלוונטיות ומשמעות, 'להתחבר אל ההלכה'. הדרישה למחויבות הלכתית הנשענת על מוטיבציה חיצונית להלכה עצמה, מחויבות 'כי צריך', נכונה כערך דתי בפני עצמו, אבל עבור רבים מבני הדור הזה היא אינה מהווה מוטיבציה מספקת לקיום המצוות.9 בתופעת דתיות הרצף ניתן לראות תנועה המאתגרת את העולם הדתי והלכתי, קוראת לו להתחדשות ביחס להלכה ולמצוות, ותובעת להעמיק את החיבור להלכה – לחיבור של אהבה. תנועה כזו עשויה להצמיח את הקומה הרוחנית והדתית לקיום מצוות עמוק יותר, מלא חיים.

נקודת מבט זו מבוססת על אמון: אמון באדם, שנשמתו אכן מחפשת אחר אלוהים ואחר חיים של משמעות, ולא רק אחרי חיים קלים ונוחים, ואמון בהלכה, שאכן מכילה עומקים של משמעות וטוב שיכולים להתגלות בפשטות ובאופן ישיר בחיים.

 

בתפיסה הלכתית זו קיימת גם תפיסה של מחויבות, אבל היא צומחת לא ככורח חיצוני הנכפה על העולם הפנימי של האדם, כפייה שפעמים רבות מעוררת התנגדות, אלא כבחירה של האדם שנחשף לכל היופי והטוב שמביאה ההלכה אל החיים, ומתוך כך בוחר לתת אמון במערכת, ובתוכה גם בחלקים שהוא אינו מבין את המשמעות שלהם באופן ישיר. זוהי מחויבות שנובעת מאהבה, והיא תוצאה של תהליך המבוסס על חופש ובחירה. ניתן להקביל זאת למערכת יחסים זוגית, הנשענת בוודאי גם על תודעת מחויבות, אבל ליבה הוא בבחירה ההדדית, ברצון, באהבה.

הטענה כאן אינה שלקיים הלכה זה קל ונוח ונעים. פעמים רבות הקפדה הלכתית דורשת מהאדם מחירים, כגון וויתור על נוחות, ויתורים חברתיים, כלכליים ועוד. אבל כאשר אדם בוחר בהלכה כי הוא מבין את הטוב שהיא מביאה אל חייו, כאשר הוא רואה את היתרונות שבקיום ההלכה – זה עשוי לספק עוצמה למוטיבציה וליכולת המעשית שלו לשלם את המחירים ששמירת מצוות לעתים דורשת ממנו.

 

לנקודת מבט זו על התביעה הרוחנית המצויה בעומקה של תופעת דתיות הרצף עשויות להיות שתי השלכות. האחת הינו אפשרות ליצירת שיח מכבד, עמוק ומשמעותי עם מי שבחר לעזוב את ההלכה או חלקים ממנה. שיח זה יהיה שיח קשוב לקשיים, לאכזבות, ולמשמעויות שלהם, והוא עשוי ליצור הפריה הדדית אצל שני הצדדים המשוחחים.

השלכה שנייה ומשמעותית של נקודת מבט זו עשויה להיות התחדשות של היחס להלכה אצל הציבור הרחב, באמצעות הפיכת ההלכה לגורם משמעותי מבחינה רוחנית בחיים הדתיים. שיח כזה עם ההלכה ועם מי שמחפש אחר חיבור פנימי ומשמעותי אליה – עשוי להוביל התחדשות רוחנית ביחס להלכה, כך שההלכה תהפוך להיות עבורנו מקור וצינור למשמעות, עומק ורוח אלוהים.

 

נחתום את הדברים בדברי רבן יוחנן בן זכאי במשנת אבות פרק ב משנה ט:

אמר להם (רבן יוחנן בן זכאי), צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם…

רבן יוחנן בן זכאי, שחי בתקופת החורבן, מדריך את תלמידיו לצאת מבית המדרש ולחפש בעצמם את הדרך שלהם. לא עוד הדרך המסורתית של קבלה סמכותית מגדולי הדור, לימוד התורה המבוסס על 'הוא היה אומר', דהיינו על ביטול העצמי וקבלה של התורה מהגורמים הסמכותיים. ריב"ז מבין שהגיעה העת ללימוד אחר, לימוד מתוך חיבור, לימוד מתוך בחירה. תורתו של ריב"ז היא תורה שמתחילה מיציאה לחיפוש – 'צאו וראו', לימוד שנובע מחיבור אל החיים, מחיבור של כל אחד אל האישיות הייחודית ואל התהליך הפנימי והאישי שלו.

בהמשך המשנה ריב"ז מקבל תשובות שונות מתלמידיו. כל תלמיד והחיפוש שלו, כל תלמיד והתשובה שלו, והדרך שלו שהיא הדרך הטובה. בעולם הרוחני של תלמידי ריב"ז יש מגוון דרכים 'טובות', והן שונות זו מזו; אבל כל דרך היא טובה וראויה לבוחר בה וגם לדורות – ללמוד ממנה.

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
מעבר לגדר: מ'רצף' ו'טוטאליות' למערכת יחסים

ידידיה גזבר •

12 דק' קריאה

ההלכה אינה מערכת סגורה שאנו מקבלים על עצמנו; היא מורכבת מהרשמים והמשקעים של מערכת היחסים המתמשכת בינינו לבין הקב"ה.

article
מהלכה מונוליתית להלכת רצף

עידו פכטר •

25 דק' קריאה

מציאות הרצף אינה זרה לעולמה של ההלכה; הדגשתו של הרצף על פני האחידות תאפשר לה לפנות לקהל רחב ומגוון. מתוך הספר 'יהדות על הרצף', העתיד לראות אור בהוצאת 'כרמל'.

article
על הרצף – מסה לימים מתחדשים

כרמית פיינטוך (אפרתי) •

11 דק' קריאה

מחשבות על רצף, כאוס והתחדשות, ועל הרחבת מעגלי השיח הדתי.