להמיר את האמת בברית - צירופים חדשים

להמיר את האמת בברית

בני פרל

י״ד בתמוז ה׳תשפ״ב
זמן קריאה : 15 דקות

בעבר הייתה הנחה שאפשר לחנך לאמת מסוימת שבסופו של דבר תיגאל מהספיקות ותתגלה כמוחלט שאין להשיב אחריו דבר. אך היום גם מי שעדיין טוען לאמת אחת ומוחלטת, תוהה על האפשרות לשכנע בה.

ברית אינה הסכמה; אנשים אינם כורתים ברית לשם תועלת, אלא לשמו של הזמן שבו לא תהיה שום תועלת באותה שותפות.

התרופה לניכור ולבדידות מורכבת משני אלמנטים: הקבלה העצמית של המקום שאליו הושלכתי, והפיכת אותו מקום לבית ולברית.

אם עד עתה מחנך טוב היה זה שחותר ומשכנע לאמת קונקרטית, כעת עלינו לקבל שמחנך טוב חותר למרחב שממנו מגיע האדם, מקבץ את הזיכרונות ויוצק מהם יסודות לברית ולבית.

על נחיצות התיאוריות החינוכיות של הרב שג"ר, לנוכח משבר האמת והשלכותיו החינוכיות.

.

מטבעו, מחפש האדם אמת. סוקרטס אמר: 'חיים שאין בהם חקירה, לא כדאי לאדם לחיותם'. לפי דרכו, חקירה היא פעולת חיפוש אחר האמת.

לא תמיד ידעו בני האדם להגדיר לעצמם מה היא אותה 'אמת' או מדוע הם מחפשים אותה בלהט כה רב, ובכל זאת הם התמידו בחיפוש אחריה. אך לא עוד; בשני העשורים האחרונים התרבות המערבית התייאשה מחיפוש זה.

כיום, כל חינוך לאמת נראה פאתטי, או במקרה פחות חמור חסר להט. קשה לחנך לאמת, ולא רק משום שקשה להוכיח אותה, אלא גם משום שהיומרה שיש בידינו נייר לקמוס לבדיקת האמת, אבדה.

את הקדימון לגאולה מתארים חז"ל כמצב שבו 'האמת תהא נעדרת'. באחד הפירושים למושג זה הם מסבירים שהמושג 'נעדרת', כוונתו שהיא נעשית עדרים עדרים, ובמילים פשוטות – יש הרבה אמיתות.

כיום מחנכים באים להשקות משוקת שבורה. בעבר הייתה הנחה שיש מי שטועה ויש מי שאומר אמת, שאפשר לחנך לאמת מסוימת שבסופו של דבר תיגאל מהספיקות ותתגלה כמוחלט שאין להשיב אחריו דבר. ההנחה הייתה שלא רק שיש אמת, אלא שגם ניתן להשיג אותה.

כך היה, אך היום גם מי שעדיין טוען לאמת אחת ומוחלטת, תוהה על האפשרות לשכנע בה. לא מדובר רק באדוות של ההשפעה הפוסט מודרנית, כי גם מי שאינו מקבל את הנחת היסוד השוללת את קיומה של אמת, מקבל את הנחת היסוד שאי אפשר לאשש אותה.

יש עדיין מסגרות וקהילות שהיעד שהן מציבות לעצמן כולל גיבוש השקפת עולם מוחלטת. אך גם בקהילות אלו, לפעמים ברגעי כנות וייאוש מספרים מחנכים ורבנים על תלמידים שהיו חדורים באמיתות מוצקות, והנה לאחר שהמשיכו בדרכם פגשו בעולמות וגילו שיש אחרים, לא פחות ראויים מהם, שגם הם חדורים בדבר מה מוחלט. אמנם בישיבה או במדרשה לימדו אותם שהזולת טועה, אבל אל מול מערבולת הרעיונות, הלימוד המרומם של הישיבה והמדרשה נראה חיוור, והחינוך לאמת מוחלטת אינו עומד ביעדיו.

 

הערה על האמת

מה היא האמת שאליה חותרים בני האדם? חוקרים, פילוסופים ותיאולוגים תהו על הגדרות המושג 'אמת'. תשובות שונות וסותרות הוצגו, אך כמעט הכול יסכימו שכדי שתתקיים אמת כלשהי, אנו זקוקים לשני מרכיבים – מילים ומציאות. כאשר המילה או המשפט מתאימים למציאות, ניתן לומר שהם אמיתיים. אמת ללא מילים לא יכולה להתקיים. אם ניקח לדוגמא את השאלה הפילוסופית/פיסיקאלית האם הזמן החולף הוא ממשי או רק תיאור סובייקטיבי  לתופעה שאינה קיימת, נבחין מייד שלשם בירור האמת אנו זקוקים למילים, להימצאותה של המילה 'זמן', ליכולת לומר 'האם', וכיוצא בזה. גם אם תתברר 'אמת' כלשהי ביחס למושג 'זמן' היא תהיה תלויה בכך שיהיה אדם, שלאותו אדם יהיו מילים ותהיה אמירה, ושאותה אמירה תתאים ליש שבמציאות.

 

הערה אונטולוגית

ההנחה שהאמת זקוקה למילים העסיקה את ההגות החדשה, ויש לה חשיבות להבהרת הדיון שלהלן.

'אין דבר מחוץ לטקסט' טען דרידה. טענה זו אינה שייכת לדיון בדבר האמת, אך היא שופכת אור על חוסר היכולת לחמוק מהשימוש במילים, בעיקר כאשר אנו מחפשים מגע עם המציאות. ההנחה המפורסמת של ויטגנשטיין שגבולות השפה הם גבולות העולם, מהווה בסיס לכך שהישות כבולה במילים. אבל ויטגנשטיין טען דבר נוסף: 'בשום פנים ואופן אסור לפילוסופיה להתערב בשימוש בפועל בשפה; בסופו של דבר היא מסוגלת אפוא רק לתארו'.1 מלבד התיאור החשוב של תפקיד הפילוסופיה, יש כאן אמירה מובלעת נוספת: השפה היא תופעה עצמאית ולא לוגית; היא עצמה מציאות, אך יש לה תפקיד נוסף – המילים הן היוצרות את המציאות ומשקפות אותה. אפשר לומר שאותה משנה הטוענת שבעשרה מאמרות נברא העולם, טוענת שהאמירה היא זו שעושה עולם. על כך כתב הרב שג"ר את מאמרו המפורסם העוסק בלשון: 'אמונה ולשון לפי האדמו"ר הזקן מחב"ד מפרספקטיבת הלשון של ויטגנשטיין'.2

יש להדגיש שבדיון שלנו כאן אין הכוונה למילים ממשיות דווקא; גם מחשבה או הבנה שעדיין לא נוסחו, כרוכות במילים. המחשבה אינה מתקיימת בתודעה האנושית ללא האפשרות של הדיבור, ורק הדיבור עצמו, כאשר הוא מורה על המציאות, יהיה אמת או שקר.

 

המילים וההסכמים

אולם מה הן המילים? למעשה, מדובר במחוות פונטיות שמקבלות את משמעותן מההסכמה החברתית עליהן.

אמת יכולה להיות רק אחת, טענו הקדמונים, אך הנה החפץ העומד לפנינו יכול לקבל כמה אמיתות: האחד יטען שמדובר ב-Table, ואילו חברו יסבור שחפץ זה אינו אלא שולחן. אמנם המחוות הפונטית הן שונות, אולם אנו נודה ששתי התשובות הן אמת משום שבני האדם בקהילה מסוימת הסכימו לכנות כך את החפץ הזה. אך האם דובר אנגלית שיכנה את ה-Table במילה 'שולחן' ייחשב דובר שקר?

התשובה היא כמובן פשוטה: אם בקהילה של הדובר המילה 'שולחן' מסמנת חתול, והוא החווה כלפי השולחן, הרי שהוא שיקר. במילים אחרות, המילים הן מוסכמה חברתית לסימון. בפילוסופיה של הלשון הדברים הללו ברורים, אך הם מעלים שאלות רבות: למשל, כאשר אדם אומר 'הריני אוהב', דבריו הם כמעט חסרי משמעות; הלא אצל כל אדם תחושת האהבה היא שונה ובלתי ניתנת לאפיון. כיצד אם כן יש  מובן כל שהוא לשימוש במילה זו? אפילו לפי רעיון משחקי השפה של ויטגנשטיין, אשר מציג בפנינו עולם שבו המילים אינן מתארות באופן מהותי את המציאות אלא משמשות כלי למכלול הבנות חולפות, המילים עדיין קשורות לאופן השימוש בהן, או באופן אחר: להסכמה בין בני האדם באשר לאופן השימוש בהם.

 

הסכמה אינה ברית

מדוע מסכימים בני האדם על השימוש במילים? התשובה המיידית היא התועלת. אכן, יש תועלת רבה בכך שכולנו מסכימים ש-Table הוא החפץ המסוים שבעזרתו אנו סועדים. אך הסכמה זו אינה חורגת משאר המוסכמות שיש בהן תועלת; השפה היא רק ההסכמה הרחבה ביותר מבחינת ההיקף שלה.

כנגד המוגבלות של ההסכמה, עליה מתבסס השימוש במילים, אפשר להציע את המושג 'ברית'. ברית אינה הסכמה; אנשים אינם כורתים ברית לשם תועלת, אלא לשמו של הזמן שבו לא תהיה שום תועלת באותה שותפות. אנשים שמפיקים תועלת אינם זקוקים לברית, הם מקיימים את הקשר משום שהוא מניב רווח. תכליתו של החוזה ביניהם הוא למקרים של חילוקי דעות, לא לעצם קיומה של ההסכמה.

הברית, אם כן, היא קשר בין אדם לזולתו שעיקרו הוא חוסר תועלת, קשר שאין לו פשר. מדוע אם כן כורתים בני האדם ברית? עצם השאלה הזו אינה נכונה ביחס למושג ברית, שהרי כאמור, שאלת התועלת מפירה את הברית. יתר על כן, שאלות הרציונאליות הן חסרות פשר בכל הנוגע לברית, כשם שאין להם מובן ביחס לאמנות, מוסיקה, אהבה, אסתטיקה וכיוצא באלו, תחומים שבהם למילים אין תוקף.

אם השפה היא הסכמה, עניין של תועלת, הרי שהברית היא השתיקה, אותו חלל פנוי, או השארית הלקאניאנית שאינה תלויה בנימוק, הגדרות או טעם. בתרבויות שבהן בני זוג כורתים ברית, הם מבטיחים שהברית תהיה לנצח. זו כמובן טעות סטטיסטית, חלק גדול מבריתות אלו אינו עולה יפה. אולם ההתכוונות במילה 'נצח' משחררת את בני הזוג מהנימוק, ומציגה את מערכת היחסים ביניהם כדבר שלמעלה מטעם ודעת.

 

הברית והביתיות במשנת הרב שג"ר

התשתית שהנחנו עד כאן, תחילתה בתיאור חוסר היכולת לדבר על ה'אמת', ובשאלה מה היא האמת שעליה לא ניתן לדבר. מאחר שהאמת יסודה בדיבור ובמילים, הנחנו גם שהמילים הן הסכמה, והבחנו בין מושג זה לבין מושג הברית.

כעת נפנה את תשומת ליבנו לאחד האופנים שבהם הרב שג"ר התייחס למושג הברית.

המונח 'ברית', כמו גם המונח 'ביתיות', שכפי שנראה להלן מתקשר אליו, מוזכרים מאות פעמים בכתבי הרב שג"ר ובסיכומי השיעורים שיצאו לאור. יש כמובן לייחד לדיון בהם מקום נרחב יותר. כאן נתמקד בהשלכה החינוכית שלהם.

הרב שג"ר נודע בין היתר בניסיון שלו  לצעוד במסע אפל ומרהיב בתוהו של הפוסט מודרניזם. אחד התוצרים של הפוסט מודרניזם, של אי היכולת לטעון טיעון או לגבש שיפוט, הוא הניכור: אם כל דבר ערכו ככל דבר, ואם אין במה להיאחז, אזי אין דבר שהסובייקט שייך אליו ואין דבר ששייך לסובייקט. ללא אינטימיות ותחושת שייכות, היחיד חי בכאוס קר. תוצר לוואי נוסף של ההוויה הפוסט מודרנית הוא היעדר היכולת לנקוט עמדה ארכימדית מוחלטת. בפתיח של דברינו הצגנו מצב זה כהעדר אמת, אך בהקשר של החינוך הדתי מדובר באיום ממשי על תפיסת האמונה השגורה. והנה, דווקא בזאת מצא הרב שג"ר פתח לקיום אמוני מסוג אחר.

כדי לגלות את האמונה, טוען הרב שג"ר, יש צורך בהשלת הלוגיקה; כבלי האמת הלוגית, כמו גם ה'אמת' האפיסטמולוגית, אינם מאפשרים לאדם לחוות חוויה רוחנית. כל דבר שמתיימר להיות מוחלט, כל דיבור שטוען שרק הוא משקף את המציאות, הוא דיבור שחוסם את היכולת לחרוג אל עבר המצב הרוחני. דווקא במצב הפוסט מודרני, בו נשברו כלי הטיעון, מופיע האין סוף; ההבנה שבכלל קיים אין סוף. בעוד שההיאחזות באמת מוחלטת מחמיצה את האפשרות להוויית האין סוף, השחרור מהאמת, או אולי מהעריצות של האמת, מגלה את האלוהים.

אולם מכאן מגיעה ובאה גם הביתיות, שכן בהעדר יכולת לטעון למקום ולאמת, לא נותר לאדם אלא לקבל את מה שהוטל לתוכו. זוהי גם קבלה עצמית מיואשת מעט, חסרת יומרה, אך בו זמנית זהו גם זיהוי עצמי, השונה מהקבלה העצמית באופי התהליכי שלו, כיוון שהוא מאפשר לגלות את מה שכבר קיים. מעתה, ניתן לשוב לדברים שהבהרנו לעיל: ההסכמה, שעיקרה רווח כל שהוא, מפנה את מקומה לברית, לקבלת הישות כפי שהיא ולקבלת העצמי כפי שהוא. ליכולת לקבל את המקום שבו אתה נמצא יש פוטנציאל קיומי – גילוי האוצרות; כאשר אתה מקבל את עצמך, אתה גם מוצא את עצמך.

מדובר, אם כן, בסוג שונה לחלוטין של חינוך, המאלץ אותנו לחפש מתודולוגיות ופרקטיקות שונות מפרקטיקות הוכחת האמת שהחינוך הדתי עושה בהן שימוש כיום.

לפני שנפנה להצעת הרעיונות החינוכיים שאמורים להופיע בהשראת תפיסה זו של ביתיות, כדאי לומר כמה מילים על עומקה.

 

היש והבית

ההוויה האנושית של האדם, מגיעה מתוך היש האופף אותו וחודר לתוכו. בראשיתה של הפילוסופיה המערבית עמדה השאלה האונטולוגית: מה הוא היש הזה שחודר ומעצב את התודעה שלנו? בניגוד לשאלות של ההגות הזו, ההצעה שלהלן מבקשת להיות את היש, ולא לדון בו ולנתח אותו, כדי שנוכל לקיים ממשות אנושית שאינה מנוכרת. נחזור שוב ונדגיש שדווקא הייאוש מניתוח היש ומההבנה של היש, הביא את האדם לניסיון להיות אותו. מעתה, האדם חדל לבקש 'היות' לוגי, ובמקום זאת הוא מבקש להיות.

בקשה זו היא גם בקשת הבית, התשוקה לאינטימי, לברית. הבית הוא המובן מאליו, ולא תוצאה של הכרעה על ידי תהליך הסקת מסקנות או הצבת קריטריון כל שהוא. בתוך המובן מאליו יכול האדם למצוא את מהותו, אך גם את אמונתו. לפעמים, ניחוח תבשיל בית הוריו מספר לאדם על עצמו יותר מכל אידאולוגיה חיצונית. אין לזלזל בהמרת האידאולוגיה בגסטרונומיה, להיפך: ז'וליה קריסטבה זיהתה שבשלבים מוקדמים מאוד האדם נחשף למערך שהיא קראה לו 'סמיוטי'. להבדיל מהסמיוטיקה הפילוסופית (תורת הסימנים שהחלה עם הגותו של דה סוסיר), הסמיוטי של קריסטבה (שמכונה לעיתים Chora) מכיל את הריחות, המחוות הגופניות, הטעמים, הצלילים, וכל מה שחוותה התודעה בשלבים המאוד מוקדמים שלה (עוד לפני שלב המראה הלאקאניאני). כל המחוות הללו יוצרות 'בית', מקום שממנו התפתחה התודעה, ובמקום זה האדם לא יוכל להרגיש ניכור. בית הוריו ושכונת ילדותו אינם רק מושאי נוסטלגיה, אלא מרכיב ראשוני ויסודי בכינון התודעה הפנימית.

הסופרת ורד קלנר מתארת בספרה 'מנגד' צעירה שהתרחקה מהמסגרת הדתית שבה גדלה, ולאחר הרפתקאות בניו יורק היא חוזרת לבית הכנסת הירושלמי של אביה ושומעת את קולו המייבב של החזן. לפתע היא טוענת לעצמה בצער: 'למה זרקה את כל הרכות הזו מחייה, ממה ברחה?'. בדומה לסיפור על פרנץ רוזנצוויג שחזר בו מההחלטה להתנצר בגלל צליליו של החזן, גם גיבורת הסיפור של קלנר, שמגלה עולם במנהטן, מוצאת ביבבות של החזן הזקן, בית.

 

הברית והבית

כאשר האדם בנה לעצמו בית, הוא ביקש הגנה מחיות הטרף, מפגעי מזג האויר, מגזלנים ומאיומים מזדמנים. חומות הבית הגנו עליו מפני כל אלו. והנה, בבית מתרחש אירוע נוסף. אל תוך הבית באה זו שעימה כרת ברית, שם נולדו ילדיו ונוצרה לה אינטימיות, ושם נבראה ברית שאמורה לעמוד גם בקשיי השותפות. גבולות הבית יצרו משפחה ומסגרת המאפשרים את ההמשך של האדם אל מעבר לגבול הגדול של חייו, שכן ילדיו ימשיכו גם לאחר מותו.

לא רק הברית נבראה בין הכתלים; המסורות שנוצרו בגבולות הבית יעצבו את באי הבית לאורך דורות רבים. לעיתים נוצרות שם תרבויות רעות, אמונות ורעיונות שיעדן ותכליתן כוחני ומניפולטיבי. אך במרבית המקרים, נוצרות שם מסירות ומוחלטות שמתוכן הולכים ונוצרים מנהגים ורעיונות.

אותה ברית שמרחפת על הבית גואלת את האדם מהניכור של העדר האמת, מהטראגיות שבבדידותו. האינטימיות של החבורה הזעירה שבתוך הבית מתגבשת לממד מטאפיזי, לרעיון שחוצה את גבולות המקום והזמן של הבית.

במצב זה, התרופה לניכור ולבדידות מורכבת משני אלמנטים: הקבלה העצמית של המקום שאליו הושלכתי, והפיכת אותו מקום לבית ולברית.

 

חינוך לברית דרך החינוך לביתיות

חינוך לברית הוא כמעט בלתי אפשרי, שכן הברית היא קבלת הישות ולא כינונה, ואילו החינוך הוא פעולה המנסה לכונן דבר מה. אך חינוך לביתיות הוא קל יותר, משום שהוא כרוך בהנכחת היש. מחנכים יודעים שדיבור ישיר וכנה עם התלמיד מועיל יותר מכל מניפולציה; לכך יש להוסיף כי היכולת של המחנך להיות עם התלמיד במקומו, בריח של ביתו ובניגון של הוריו, וכל זאת בכנות ולא מתוך מניפולציה שתכליתה אידאולוגית, היא זאת שמסוגלת לבטל את הזרות המובנית שבין המחנך למתחנך. המהלך החינוכי של ביטול הזרות מחייב את השעיית האידאולוגיות, והמרתן בהוויה הביתית. רק מתוך הוויה ביתית ניתן לפעמים לחזור אל הרעיון, אל הייעוד שמעבר לבית.

במאמרים: 'חינוך ואידאולוגיה' ו'גלות בתוך ביתיות', שהתפרסמו בקובץ 'לוחות ושברי לוחות', מציע הרב שג"ר את השימוש החינוכי בביתיות. דבריו קשורים לרעיונות והצעות אופרטיביות שעליהם חזר פעמים רבות, כמו למשל בפרקים הראשונים של ספרו 'בתורתו יהגה', שם מציע הרב טיפול בלימוד התורה בעזרת הברית והביתיות. בהשראת דברים אלו עולה גישה חינוכית שונה, גישה שבה שאלת החינוך ל'אמת' אינה רלוונטית יותר. להלן אציע מספר תובנות בעקבות גישה זו.

 

שלום מתוך בית

לפני כמה שנים נשלח אלי תלמיד, לאחר שלא הועילו השיחות של רבו – הוא לא הבין מדוע עליו ללמוד שעות רבות כל כך גמרא. הרב הציע בפניו את מה שמציעים רבנים, משנה סדורה ואידאולוגית, דיבורים כובשי לב על ההשפעה הפנימית של הגמרא, על ערכה ההיסטורי, על היותה הבסיס לקיום היהודי ואפילו על כך שגם הקוראנים לומדים אותה משום שהיא מחכימה. התלמיד, ששבע מההסברים, הופתע לשמוע את תשובתי. צריך ללמוד גמרא, אמרתי לו, משום שזה מה שיהודים עושים. לאחר שחכך בדעתו מעט, סיפר לי על סבו שהיה רכון על הגמרא, ועל בית הכנסת התוניסאי הקטן ליד ביתו, שהמתפללים מתכנסים בו כל שבת לפני מנחה כדי ללמוד קצת ועוד קצת, עד שהיו מביאים עראק וספינג' ומסיימים מסכת. דבריו הביאו בי מעט צער על בתי הכנסת החדשים, שבהם הרבנים מלמדים שיעורים מעניינים מתוך דפי מקורות. כך או כך, נראה לי שהתשובה שקיבל הניחה את דעתו יותר מהתיאוריות חובקות העולם של רבו.

מה הביא את מתפללי בית הכנסת לגמרא? בבית כנסת באשקלון, בין מנחה לערבית, ישב מגיד שיעור צעיר וחרדי ולימד. מרבית הלומדים לא היו חרדים. וכי אין מגידי שיעור מבני הציונות הדתית? שאלתי את אחד ממכרי, אכן יש, השיב, אבל אלו המתפללים כאן מחפשים את הניגון של הגמרא, לא את ההבנה שלה. אכן, בדבריו של החרדי הצעיר, בן עדות המזרח ואיש של מאור פנים, היה קצב וניסוח וניחוח, מאלו המסוגלים להחזיר את האדם אל ביתו.

הבית הוא המקום הסמיוטי שבין המילים, המקום שהמילים אינן תקפות בו. לכן במקום המילים וההגדרות אנו מציבים מחוות, ניגונים, שברי שתיקות וניחוחות. זהו המרחב שבו אפשר גם לחנך. אמנם חינוך לחוויה הוא מסוכן, משום שיש בו את הפיתוי להפוך למניפולציה, אך ניתן בהחלט לחוות את הדבר, לנגן את הניגון שלו, רק מתוכו ולתוכו וללא כוונת רווח אידאולוגית.

הרב שג"ר הציע שלשה מתווים לאתגרים החינוכיים שלפנינו: המסורתיות, השעיית המציאות בסגנון החרדי, והחינוך לערכים סותרים. המסורתיות מציעה חינוך לא רק לפי הספר אלא לפי אורח החיים המשפחתי, אך יש בה סיכון של פשרנות. השעיית המציאות, אותה הרב שג"ר מכנה גם 'חרדיות מתוקנת', מציעה להפוך את הניכור מהמציאות לאלטרנטיבת חיים מלהיבה השמה בסוגריים את כל מה שלא עולה בקנה אחד עם הקדושה, דבר המאפשר לחיות עם העולם החצוני ולהשתחרר מהקונפליקט המתמיד. בדרך זו קיים סיכון, משום שעולמות חיצוניים מכילים עולמות תוכן עשירים, ולא מכל עולם ניתן וראוי להתעלם. החינוך לערכים סותרים מציע את נטישת החלום ההרמוני של הראי"ה והמרתו בקולאז' של רעיונות ששונותם, ואפילו משונותם, יוצרת שלום ובית. גם במקרה זה האתגר קשה, שכן חיים בסתירה דורשים אמון ואימון.

בבסיס שלושת המתווים הללו נמצאת הברית, אותה ברית סמיוטית שמציעה את הביתיות ולא את ההנמקה האידאולוגית.

מתווה המסורתיות מוצא את הברית בוויתור מראש על הספר הכתוב, והמרתו במחוות חיים שאינן כתובות ואינן מילוליות. השעיית המציאות החרדית היא הברית שבגינה יושב אדם מול הגמרא: השפה הלא מילולית תציב את החרדי לא רק בתשוקה לתוכן, אלא בעיקר בתשוקה לאופן. הדרך שבה הוא לומד תיצור שפה פנימית לא מילולית, ולכן היא אינה נפגעת מטיעונים והנמקות שכנגד, ובו זמנית מסוגלת לתת למי שבתוכה תחושת ביתיות חמה. הקיום בתוך עולם שבו הערכים סותרים יוצר פתיחות כנה כלפי אותם עולמות, ולכן מאפשר למי שחי בתוכם לחוש קירבה אליהם, קירבה שאינה באה מתוך בחירה ושיפוט אלא מתוך ברית וביתיות. אותם צירופים שעליהם מדבר הרב שג"ר מאפשרים לתכנים שונים ואף סותרים להתקיים זה לצד זה, ומתוך כך מתייתרת פרקטיקת השיפוט הנפוצה כל כך במערכות חינוך.3

 

המחנך ותלמידיו

הזירה של הברית מחייבת הכשרת מחנכים שונה מזו שהורגלנו בה. אם עד עתה האמנו שמחנך טוב הוא מחנך אשר בוערת בו אש קודש, כעת עלינו להכשיר מחנכים שבוערות בהם כמה להבות, גם כאלו שלא הגיעו מתוך הקודש. אם עד עתה מחנך טוב היה זה שחותר ומשכנע לאמת קונקרטית, כעת עלינו לקבל שמחנך טוב חותר למרחב שממנו מגיע האדם, מקבץ את הזיכרונות ויוצק מהם יסודות לברית ולבית. לעיתים הזיכרונות הם זיכרונות שליליים; במקרים מסוימים מתוך כך שאינם עולים בקנה אחד עם ההלכה, ובמקרים אחרים משום שהם מגלמים ערכים של רשע או סתם ריק. אולם היהודים, כקהילת זיכרון, עיצבו את קהילתם דווקא כזכר ליציאת מצרים, לימים האפלים, אלו שהטיפול בהם מצריך דממה ופיוס. בתוך גבולות הבית, המחנך שנואש מהאופי הווכחני של האמת, יוכל לכרות בריתות חדשות.

 

אחרית ועוד דבר

הדברים במאמר זה פתחו בתיאור ההיעדרות של האמת המאפיינת את העת הנוכחית, ובקשר שבין האמת למילים. באשר למילים, הבאתי את הטיעון שהן אינן אלא הסכמה, ואילו הברית היא מצב גבוה מההסכמה. לכן אין להיבהל מאבדן המילים והאמת; הם נשמטים מהשיח ומפנים את מקומם לבית ולברית. בעזרת הבית והברית ניתן לטפל בניכור ובבדידות ולעיתים קרובות גם בשאלת השייכות והאמונה.

הרב שג"ר כותב ש'אדם זונח את דתו לא משום שהוא מאבד את אמונתו ש… אלא כשהוא מאבד את אמונתו ב…'.4 מכאן שמחנכים אמורים להניח את החינוך לאמת, ולהביא לקדמת הבמה את הברית. דיברנו לעיל על הדרכים לחינוך לביתיות; אך מה הוא אופי המחנך של הברית?

לפי הדרך שהצענו כאן, אפשר להניח שמדובר באדם שהוכשר להתענגות: להתענג על דברי התורה, על נעימה עתיקה, על קיום המצווה, על מאכל ומשתה, ובמיוחד על אהבת אלוהים ואדם. זהו אדם שאמור להכיר את החתירה לאמת של הראשונים והאחרונים, ובה בעת להכיר גם בניחוח ובדיוקי התבלינים. הוא מחנך את תלמידיו להאמין ב…, ולא להאמין ש… או להאמין מחמת סיבה, הוכחה או אינטרס. זו אמונה חסרת מילים והגדרות, המוצאת את האינסופי בעזרת הקבלה העצמית והאינטימיות הביתית.

2 תגובות

    שמואל

    17 ביולי 2022 ,8:42

    אילו הייתי חותם בשמי לא הייתי יכול לומר את דעתי.
    לומר את דעתי בזהות בדויה זו פחדנות.
    לכן אשאר בשתיקה.

    שמואל כהן

    22 ביולי 2022 ,13:59

    תודה על המאמר!
    שאלה שריחפה אצלי לאורך הקריאה: בשביל מה לחנך לביתיות? למה לא לתת לביתיות להתעצב לבד?
    אם אין ברקע אמת, ׳רכה׳ ככל שתהיה, הרי שהמאמר הזה מציע תרופה לבריא.

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
נעשה ונשמע: הפילוסופיה של ההלכה בעקבות ויטגנשטיין, חלק א

אלי פרידמן •

20 דק' קריאה

פילוסופיית השפה של ויטגנשטיין המאוחר מלמדת על האופן שבו המשמעות מבוססת על השימוש היומיומי בשפה, על ההתנהלות בפועל של בני אדם בעולם, ולא על הגדרות מופשטות. ההתבוננות על שפת ההלכה מנקודת מבט זו מבהירה את זיקתה לחיי היומיום היהודיים.

article
הנחת תפילין כהכרעת זהות

הרב שג"ר •

15 דק' קריאה

האם עלינו לשאוף לזהות דתית מובנת מאליה, או שעדיפה ההתמודדות עם הכפירה וריבוי העולמות? שיעור רביעי ואחרון בסדרה על תחילת הספר 'צדקת הצדיק' לרבי צדוק הכהן מלובלין, מתוך ספר שיעוריו של הרב שג"ר על מסכת ברכות.

article
להתיישב מבלי להביט אחורה – על מודעות ומודעות יתר

יוסי גמליאל •

55 דק' קריאה

על אובדן הביתיות בעקבות ההתמודדות המודעת עם הרצף, ועל דתיות כתודעת מיעוט ועמדה של התנגדות.