מארג, צילום, 2020
פסי קומר
העבודה מציגה מבנים סגורים היוצרים מארג של דחיסות. הצילום חושף חלק מתמונה שלמה, הוא תוחם ומדגיש את הצורות ואת הצורניות הקרה של המקום. התאורה מבליטה את הקווים החדים ואת הצל שמטילים המבנים, עליהם מטפס צמח ירוק, זר לטבע האורבני, וכך נוצרת תחושה קלאוסטרופובית הסוגרת את המרחב בתוך עצמו.
העבודות המוצגות בגיליון מתייחסות אל המרחב האורבני ואל המרחב הטבעי. האם יש קשר או דיסוננס בין המרחבים? האם היער והעיר הם קצוות דיכוטומיים או שיש אפשרות להרמוניה ביניהם?
מבחינת התורה ישנה אפשרות לטשטש בין הגבולות ובין המרחבים.
כמו שכתוב על בית המקדש: 'וכן הוא אומר: "והזהב זהב פרוים" (דברי הימים ב ג) – שהוא עושה פירות' (מדרש תנחומא, פרשת נשא פרק ה סימן ט).
מכאן ניתן להבין שהזהב, חומר דומם, התנהג כמו צמח – יצר פירות.
היכולת של החומר להתפתח ולהשתנות כמו צמחייה היא חידוש של המציאות, כמו גם שיבוש וטשטוש של המרחב המוכר, ובכך נוצרת אפשרות למבט חדש על המקום.
