מותן וחייהן של ערים כנעניות גדולות: צרעת הבית ואורבניזם

צילום: Johnny Miller, מתוך הפרויקט Unequal Scenes

הפרשיות הסתומות על צרעת הבית פותחות מחשבות חדשות על שימור והתחדשות עירונית, ועל דתיות עירונית שמעבר לתחומי הקדושה.

ידידיה גזבר

למחשבה על דתיות אורבנית ואורבניות דתית יש מספר מפתחות קלאסיים. מסכת בבא בתרא ויחסי השכנות, מסכת עירובין וגבולות הרשויות, קין והעיר הראשונה בעולם, בית הכנסת ומקום הקדושה. מפתחות לא אכזבים אלו נוטים להבין את העיר במונחים של מצווה וקדושה: הופעתו של האל מתמיינת אל הפרספקטיבה הדתית.

תמונת העולם שנוצרת לאור קריאות אלו מחלקת את הדתי אל הקדוש (והמצווה, נספח לקדושה) ואת החילוני אל החול. חלוקה זו מקשה על פריצת דרכים חדשות בתוך העולם הדתי, והיא לבטח גם תיאור לא הולם שלו: הרי אין דינו של החול הדתי כחול החילוני. הקדושה היא אמנם לב החיים הדתיים, אך היא מכוננת גם את המעגלים הסובבים אותה.

הרצון לפרוץ כיוון אחר להבנת העיר הדתית הוביל אותי לפתח מחשבות בעקבות טומאה וטהרה דווקא, וספציפית – צרעת הבית. עולם הטהרות נתפס כמין יסוד כימי שנסתלק כמעט לחלוטין מעולמנו, איכות קשה לתפיסה – או למצער כקטגוריה הלכתית שרירותית. לא אנסה בדברים הבאים לגעת בטעמים ובסיבות לטהרות ( – 'למה'), אלא להתמקד בעולם הטהרות כנקודת מוצא, תוך שאני מנסה לשרטט איך נראה עולם כזה. למבט כזה ישנה, להבנתי, יכולת לשאול שאלות מרתקות בהרבה ולחבר בין תודעה למעשה באופנים שאיננו מכירים עדיין.

(ובעצם, העיר כאן היא מפתח לדבר גדול בהרבה, הקשור להופעת האל במרחבים פחות מוכרים.)

בתוך עולם הטהרות, צרעת הבית היא קודם כל התיאור הישיר ביותר של עיסוק חומרי בעיר. הפרשיה עוסקת בקירות וגבולות, בחומרים מהם הם בנויים, באופן בו הם מתים ובדרך בה הם קמים לתחייה. אלו הם תהליכים הרלוונטיים כולם לעירוניות מודרנית, והפרקטיקות שהפרשה עוסקת בהן נעות משימור ועד התחדשות עירונית נוסח פינוי בינוי; המחשבה על צרעת הבית משיבה לדיון מערכת עירונית שבלבה אלוהים.

מהי העיר של צרעת הבית? איך זה נראה כשיש טומאה? איך נראית החוויה הדתית של העיר? בעזרת חומרי היסוד של הסוגיה ננסה להחיות את התודעה הדתית הזו, ולעמוד על הזיקות וההבדלים בינה ובין העולם המוכר לנו.

איך עיר קורסת

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת (ויקרא י"ד, לג–לו).

צרעת הבית היא התראה. רגע לפני הקריסה, רגע לפני הטומאה הגדולה שתטמא את כל אשר בבית; היא ניסיון אחרון לחלץ את מה שאפשר לשפר ולתקן. עיר תמיד קורסת מהקיר: הסמן האנכי שמחבר בין שכנים ובין גבולות, שלב אחר שלב.

הקריסה  מתבטאת במדרש קודם כל באדם שאינו משאיל את הנפה שלו, והקירות קורסים ומסרבים להגן עליו.1 החומר מרקיב במפגש עם הסתרה מהסוג הזה. וכשקיר רקוב פוגש קיר רקוב ועוד קיר רקוב, העיר כולה מרקיבה: הקריסה הפנימית היא עיר שאין בה סולידריות, עיר שיש בה קירות אבסורדיים שמפרידים בין עושר עצום לעוני מחריד; זוהי עיר שהמרחבים בה אינם מתקשרים זה עם זה ומתנהלים כאוטונומיות נפרדות. זו אינה רק קריסה חברתית אלא גם קריסתה של השיחה, יצירתו של מרחב אורבני שמנסה להסתיר את מוקדי הכוח שלו. העיר הופכת למשחק סטרטגו. כשעיר מתמלאת באתרי מפגש עירוני כושל, חורק או מתנגש, אזורי התפר מתמלאים נגעים.

הקיר הוא קודם כל הדבר עצמו. זהו הקיר של הבניין המשותף, שבוודאי יוליד דיונים למי הוא שייך ולמה שוועד הבית לא ישלם על הביקור של הכהן, אבל הוא גם קירות אחרים: הוא גם קיר התמך במפגש עם הרחוב, גם קיר הקניון העירוני. אולי גם בכותל המערבי יכולה להינתן צרעת.

צרעת מהסוג הזה קשורה לטיפול של העיר באוכלוסייה הקיימת, וביכולת להכיל את האנרגיות העכשוויות שלה. אבל ישנה גם קריסה של עיר במפגש שלה עם החוץ, עם מה שאיננו בתוכה. זה אינו מפגש כושל בין אוכלוסיות, אלא מפגש מוחמץ: עיר קורסת גם כשיש במרכזה חורים שחורים שהיא אינה יודעת איך למלא אותם. היא מתמסמסת כשיש ברקמתה אזורים חסרי משמעות, רחובות שיש לעוקפם, אתרים שאתה מרגיש בהם מיותר. אלה מרחבי קרע בהם העיר מחכה למשהו, ואיננו.

קריסה כזו מוכרת לנו למשל מדעת רשב"י במדרש:

תני רבי שמעון בן יוחאי: כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם עמדו והטמינו ממונם בבתים ובשדות. אמר הקדוש ב"ה: אני הבטחתי לאבותיהם שאני מכניס את בניהם לארץ מלאה כל טוב, שנאמר 'ובתים מלאים כל טוב' (דברים ו)! מה הקב"ה עושה? מגרה נגעים בביתו והוא סותרו ומצא בו סימא (= אוצר).2

ההגעה אל ארץ כנען טומנת בחובה את כיבושיו של יהושע, על עשרות המלכים מהצפון והדרום. אמנם לא ארץ נוכרייה לקחנו, אבל גם לא 'ארץ ללא עם לעם ללא ארץ': בקריאה של רשב"י פרשיית צרעת הבתים מתארת את הגעתו של אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת אל המרחב שהוא רואה כאחוז בידו, כירושה לו מאבותיו, ולא רק מאבותיו אלא מריבונו של המרחב, ש'ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'; הוא נוטע גפנים ותאנים, משאיר לקט שכחה ופאה במקומות הנכונים, ובסוף היום הוא חוזר הביתה והנה צרעת.

נדמה שרשב"י רואה את כל הסיפור כזכייה בפיס, אבל דווקא משום כך יש לקרוא בזהירות את הפרשנות שלו לסוגיה.

וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּיר. וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים וְשָׁב הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא. וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת סָבִיב וְשָׁפְכוּ אֶת הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא. וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת […] וְאִם בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת אַחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת הַבָּיִת וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע (שם, לז–מח).

אם הנגע הוא בשורה, טהרתו האפשרית של הבית היא רגע מאכזב: כמו לגלות בגירוד האחרון בכרטיס הפיס שבסוף לא זכית. אם הנגע הוא תמיד שמחה גדולה לאוהבי התורה, תיקון הבית הזמני הוא עיכוב לא נחוץ. ואם צרעת הבית היא בכלל עלילה היסטורית הקשורה ליוצאי מצרים בלבד, מה פשר הימצאותה על ציר פרשיות הצרעת הכללי?

אי לכך, דומה שיש לקרוא את רשב"י לתוך הפרק, ולהציג אותו כאופציה אפשרית אחת בתרשים הזרימה. לפעמים מוצאים מטמוניות, לפעמים לא. הופעת הצרעת היא התראה שפותחת אפשרויות קצה – או צל"ש או טר"ש, ומטרתה העיקרית היא להתניע את תהליך התיקון וההתבוננות. בקריאה כזו רשב"י אינו מכוון ליוצאי מצרים בלבד, אלא למורשתה של הכניסה לארץ לדורי דורות. צרעת הבית הכנעני היא התמודדות עם העבר הקמאי של הארץ הנכבשת, עם רוחות הרפאים של ארץ האחוזה. רוחות אלו אינן נעלמות בדור הכניסה לארץ, וחלקן שבות וחוזרות אל העיר; צרעת הבית היא התראה על קריסה אורבנית וניסיון לאחות את הרקמה העירונית בטרם תפשה המספחת בעיר.

העיר הכנענית אינה רק גיאומטריה אחרת. כפי שאנו רואים בערים ישראליות עכשוויות היושבות על ערים ערביות, המרחב הקדום של העיר הוא ההיגיון החברתי שלה, והוא מופיע בתחביר מרחבי אחר, ברוחב סמטאות אחר, בסידור אחר של מבני הציבור. לוד של 48' יושבת כשכבה עבה מתחת ללוד השיכונית, הישראלית, ומספרת על צורה אחרת של עירוניות.

הנוכחות של העיר הקמאית נמצאת בכל אלמנט מרחבי, ברמה כזו או אחרת. חלק מהאלמנטים עוברים הטמעה אל המרחב החדש ומשתלבים בעיר הישראלית; חלקים אחרים קורסים לבלי זכר; חלקים אחרים נמצאים בין לבין, בתהליך התפוררות. החלק המתפורר הוא זה שהצרעת מצביעה עליו. זוהי נקודה מפתיעה שכן בהתחדשות עירונית עכשווית המתפורר אינו זה שזוכה לתהליך ולהתבוננות, אלא הוא הראשון להיעלם: החוליה החלשה שמוחלפת בחדש והנוצץ.

האגף לתיקון עיר

וכך מתבוננים בחלקים המתפוררים:

וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת אַחַר חִלֵּץ אֶת הָאֲבָנִים וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ. וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִיא בַּבַּיִת טָמֵא הוּא. וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא. וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת כָּל יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב. וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו (שם, מג–מז).

הקיר, אם כן, הוא המפגש של הבית והחוץ, והופעת הנגע מבשרת על חשבון נפש פנימי וחיצוני. חשבון הנפש הראשוני תחום במקום ובזמן: הכהן ממסגר את השטח ומקצה לעניין שבוע. במהלך השבוע הזה נבדקת התפתחות הריקבון והאזור מוחלף, בהתרחשות שהיא מעין מעבדת שטח. בחילוף החומרים הזה הבית כבר אינו מגן פנימה – החפצים יצאו מתוכו – וגם אינו מתחבר עם החוץ: החלפת הטיח והעפר הסובבים את הבית לא מאפשרים לו מגע עם העיר. הקיר מבודד מהמרחבים הסובבים אותו לטובת התבוננות במרחב הסִפִּי עצמו.

ההכרזה של הכהן על הבית כאתר מפתח פותחת מעין תהליך שימורי, בו הבית עובר שימור חומרי, מחליף את האבנים המתפרקות באבנים דומות חדשות, ושומר על האוירה הקסומה המקורית ברוח העיר ההיסטורית וכולי. אך בשונה מתהליכי שימור עכשוויים, שהתיאור הזה מהדהד אותם, השימור פה איננו השלב הסופי בתהליך אלא אמצע תרשים הזרימה. החלפת האבנים והטיוח מחדש אינם תעודת הצטיינות לבתים יפים במיוחד; פעולת השימור קורית דווקא בשלב ההסגר, והיא מעין השהיה במסגרתה מתבצע פיצול דרמטי בין טומאה לטהרה ובין ריקבון לאטרקציה עירונית. וכמו בשימור, לא מדובר רק בבית פרטי אחד וקירותיו העתיקים. אם קיר יכול לקרוס, כאמור, גם במפגש בין שכונות – גם הטהרה והטומאה עשויות להתפרש במונחים אורבניים. מבית לבית נוצרת שכונה, משכונה לשכונה נוצרת עיר.

תהליך הבירור של צרעת הבית הוא אתגור לשימור כמו שהוא אתגור למחשבת ההתחדשות העירונית, באשר הוא מתייחס למתפורר. הדגש המפתיע שתואר לעיל, בו התחדשות עירונית היא פעולת תיקון להתפוררות, הוא תמונת המראה של הדגש המפתיע כאן ביחס לשימור. לייחד את תשומת הלב לנגוע, להסגיר ולהתבונן בפצע, לא ביפה ובבריא.

הפרקטיקה השימורית של הצרעת מוטרדת מההתפוררות העירונית ומתייחסת לבניינים שעוד יש בהם טעם כהזדמנות לתפור את העיר לפני הקרע, כקריאת הכאב שמלמדת שיש עוד מה לרפא. הריפוי הזה דורש זמן: המעבדה שהכהן פותח בוחנת את ערכו התרבותי של בית בהשתהות שהיא מעבר לאופנה עכשווית. בהשתהות הזו נבחן הקונטקסט האורבני של הבית, האם הוא לוקח את הסביבה למקום טוב יותר או למקום שפל יותר. לא רק האם מוזיאון אסירי המחתרות הוא בניין יפה, אלא האם הערך העירוני שלו מאחה את הסביבה – או מבודד אותה.

בתרשים הזרימה של הצרעת הפעולה השימורית מקדימה את ההתחדשות העירונית; זהו תיאור חשוב כיוון שהוא עומד על הממד המצטבר של עירוניות. עיר היא תמיד שכבות שמונחות אחת על השנייה, קירות חופפים. אורבניזם אוהב מפגש של תקופות, של מופעים, של מבטים, ולכן צרעת הבתים היא ממד אינהרנטי לחוויה העירונית, שהתפרים שלה דורשים חיטוי ותחזוקה. תמיד יהיו שאריות לא פתורות בין תקופות, מצולעים חסרי פשר, התנגשות עולמות.

התחדשות עירונית היא פעולה שהמנוע הכלכלי שלה גדול על העיר הקיימת. למנוע הספקולטיבי אין סבלנות לערכים כמו הצטברות, והוא מבקש לחיות בעיר שהוכיחה את עצמה כבר. המנגנון הזה מקשה על יצירת מהלך בר קיימא, ובונה ערים ששואפות אל הממוצע. לעומת זאת, אם מקדימים את הפעולה השימורית להריסה העיר היא מקבלת את הזמן שהיא צריכה, ומתאפשר לה להדק את הקשר בין התקופות השונות.

מעבר לתיקון בית המגורים, מכיל התיקון של הקיר גם מחשבה על עיר כרקמה אחת ועל פעולות השימור כפעולות הצלה אורבניות. הטיפול השימורי לא נועד רק להבחין בין הישן ובין החדש, אלא נועד לטהר את הקיים ואת המעגלים הרחבים שלו. אם ישוב הנגע ופרח בבית הרי שהבית הפך למפגע, וכאן הכתובים הולכים לתיאור פינוי-בינוי דרמטי; אבל אם האתר המשומר השתלב בסיטואציה החדשה, הבית – והעיר – נרפאו. פעולת הטהרה העירונית מקבילה מבחינת הכתובים לטהרתו של אורגניזם חי, ודורשת את אותו עירוב של מים, דם, צמח ובד שיש בהם ארמז כלשהו לתחייה מחדש.

האתיקה של הטומאה/טהרה

פרשיות הצרעת השונות מתקיימות על התפר שבין הגשמי והרוחני. בין מחלה עם אספקט הוליסטי ובין תיקון המידות; בין הפיזי והמופשט. הניסוח המינימליסטי של המקרא, המבקש להתרחק מן הפרשנות לנגע ולטעת אותו בעולמות של 'טומאה' ו'ריפוי' בלבד, מאפשר למושגים הפיזיים לסגת במידת הצורך מהפרשנות הישירה מדי – אך לשוב ולהתקרב במקומות מתאימים יותר.

כלומר: הצעד הפרשני הקלאסי הוא לקחת את הצרעת אל המטאפורה ואל ההפשטה. לקרוא את הצרעת אל החברתי והמוסרי, לקשר את המבודד מן המחנה אל הלשון הרע, ואת הבית המנוגע אל החלאים המוסריים הבאים עם האורבניות. התיאור העירוני של הצרעת מטעין את המרחב בחברתי ובמוסרי: העיר הבנויה היא גם עיר שצריך לחטא אותה, היא עיר שתמיד רוחש בה יותר ממה שאנו יודעים. החיטוי של העיר הוא הרחובות והבתים – אבל גם המגלים והקרדומים שבה, והאנשים שמחזיקים בהם. הפיזי מקבל קיום מופשט.

זהו צעד ראשוני חשוב, המנסה להכניס נשמה בחומר, אך בכך אין די. על אף כוחה, הקריאה הזו מציירת דיכוטומיה בין ההיגיון הפיזי לבין ההיגיון המופשט: החומר הופך למשל בלבד. בקריאה הזו קריסת בתים היא דרך אחת להתריע על כשל חברתי, אבל באותה מידה אפשר היה לשלוח נחשים שיכו בעם. בניגוד לכך, הנחת השכבה המדרשית על השכבה המקראית מבקשת לקרוא את המרחב המוסרי במקביל לזה הפיזי, ולראות כיצד הם אירוע אחד במופעים שונים: קריאה כזו מתעקשת על ההיגיון הפנימי של מושגי הטומאה והטהרה והעולם אותו הם מייצרים. ה'ניקיון' העירוני, שקיבל ממד מופשט, חוזר ונטען בקשר אל החומר.

כך, בעוד הקריאה המופשטת של צרעת הבתים קוראת להתבונן בפערים חברתיים או בהיבטים לאומיים, החזרה אל החומר משיבה את הדיון לממדים שגדולים ממידת אדם. להתקיים במרחב אורבני שיש בו טומאה וטהרה פירושו לפקוח את העיניים לחור שבלב המציאות, ולהוליך אותה לתיקון. הטומאה מתקיימת במרחב באופן עצמאי, ללא תלות בגורמיה: היא מתקיימת ללא אשמה. הטומאה של העיר אינה נעוצה בהכרח בפער חברתי עכשווי.

הטומאה – כפי שהיא מצוירת במקומות רבים במקרא – אינה בהכרח עניין לאשמה. היא חלק ממחזור חיים רחב שיש בו היבטים מוכרחים, וככזו היא מביאה אל הדיון ממדים מורכבים יותר. במופעה כאן הטומאה אינה אמירה חברתית או מוסרית – שיש לה תמיד וקטור של אשמה – אלא אמירה אתית, המתקיימת בהקשרים של אחריות. לא חייבים לתמוך בזכות השיבה כדי לראות את הבור שנפער בלב לוד; לא חייבים להכתיר אשמים ומפסידים בשיח על שכונת ממילא.

ההמשגה של המרחב דרך טומאה וטהרה מתחילה את הדיון מהמצב הקיים ולא מהגורמים לו, מה שמתגלה כנקודת משען יציבה יותר. זו אתיקה לא ישירה, המתייחסת לפער הקיומי שמופיע במציאות ומבקשת לתפור אותה. האתיקה הזו מציעה התמודדות אלטרנטיבית עם מרחבי הזיכרון האחר של העיר, דוגמת בתיה הערביים של ירושלים: הצרעת אינה נותנת למרחבים הללו להידחק או להתמסמס אל היומיום, ובוודאי לא מטביעה אותם באמריקניזציה, אלא מבקשת קודם כל להכיר באחרות שלהם. היא מחייבת להישיר מבט ולבחור טיפול ברוח הרפאים של העיר. דרך החומר והרוח שבו היא תפרק את הגורמים השונים של הערביות הזו, תשקול מה היא יכולה להכיל בעיר שהיא מייצרת ומה היא מגדרת, מקפיאה ולפעמים גם זורקת החוצה.

האתיקה של הטומאה/טהרה מודעת למחזוריות האינסופית של התהליך, ולכן היא יודעת שלעולם לא תצליח 'לנרמל את העיר', להחזיר אותה לנקודת זמן מתוקנת, ליישר את ההדורים: היא אינה שבויה בנאיביות של השיבה המוחלטת. העיר הנטהרת ונטמאת עומדת על הכהן העומד על הסף, היא מתקיימת על קירות שהם אורגניזם חי. היא מנכיחה את הדינמיות של העיר, ולכן גם את הרוח של העיר שמתממשת ומתאדה במקומות שונים. להתקיים במרחב מיטהר פירושו של דבר להישאר במתח שבין החומר למה שבתוכו.

הדינמיות הזו מכניסה חיים גם לשיח התכנוני-חברתי. כן, הכהן המתכנן רואה את החלקים החלשים בעיר כטמאים, אך בוודאי שאין פירושו של דבר רדוקציה של החברתי אל הפיזי, נוסח קביעת קו אדום בדירוג הסוציואקונומי תוך הכתרת הצמרת כ'טהרה'. הטהרה והטומאה מופיעים באופן חומרי, ולכן – 'ללא אשמים'; הופעתה הפוטנציאלית של הטומאה מטילה את צילה על כל המרחבים, ולא מאפשרת להעריך מראש אזורים חלשים יותר ופחות בעיר.

חומריותה של הטומאה/טהרה לוקחת את החברתי חזרה אל מה שמעבר לו, לא מאפשרת לו לשקוע בשגרה.  התהליך הזה משיב את העיר אל הסחף הבלתי-ידוע, אל האלוהי. הוא עומד על הממד האינסופי וההמוני שבעיר, ומעמיד את כל מרחביה כבני מרון; העמידה הזו משחררת את האורבניזם לעמוד מול הלא נודע, כך שהחומר חוזר להיות רלוונטי, והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה.