קורונה: שני הרהורים

אורי ליפשיץ

כ״ג באדר ה׳תש״פ
זמן קריאה : 5 דקות

להיות 'בן העולם' פירושו לאתגר מחדש את חוויית ה'בנו בחרת', הפרטיקולריות והייחודיות היהודית כמו גם המשפחתית, נוכח העולם כולו.

ניתן לראות בהתגייסות העולם סוג של 'מסירות נפש' עבור זקניו. כל הבידודים וההסגרים, התרסקויות המשק והחיפוש המוטרף אחרי חיסון לקורונה, נעשים כדי להציל את המבוגרים שעלולים לחלות ולא להצליח להתגבר על הוירוס.

שני הרהורים קצרים על העולם והאדם, מבעד לוירוס ולמסכות המגן: על היותנו בני העולם, ועל המאבק להצלת הזקנים.

ע

'המשמעות של ההיסטוריה נמצאת בתוכה, והאדם אף הוא נמצא בתוכה', כתב הרב שג"ר, ואיתן אברמוביץ' בדבריו קרא לנו לדבר מהמקום בו אנו נמצאים.

ובכן, שני הרהורים על העולם והאדם בימי קורונה. הארות שצומחות מהמקום בו אנו נמצאים, תוך התבוננות בעולמנו מבעד לוירוס ולמסכות המגן.

 

א. עולם גלובלי

קשה לדמיין את הקורונה מתפשטת בעולם בקצב שבו התפשטה, לולי היותנו חלק מה'כפר הגלובלי הקטן'.

לא רק מעבר המידע המהיר והבלתי ניתן לחסימה (אפילו בסין או אירן), אלא גם, ובעיקר, המעבר הפיזי של הנגיף בגופם של הטסים מכאן לשם ומשם לכאן, המחישו לנו עד כמה אנחנו כולנו בני העולם כולו. אנשי עסקים ישראלים שחזרו מארה"ב, גולשי סקי ששבו מאיטליה, צליינים יוונים ותיירים קוריאנים שביקרו בארץ; כל אלו באו משם, והביאו איתם את הקורונה אל פתח ביתנו.

גם ההשפעה חוצת הגבולות והיבשות של מצב הקורונה בארץ אחת על כלכלת העולם (סחורות, טיסות, בורסות), הדאגה הכנה לבריאותם של אנשים בארץ אחרת, וההשלכות של סגירת ליגת ספורט במדינה אחת על הרגלי הצפייה של כל העולם, מתלכדות כולן להצגה חדה של מה שהיה ברור וכעת גם נחווה – כולנו בני העולם כולו.

חוויית 'ההיות חלק מהעולם' היא חוויה עוצמתית ומודרנית, שלא הייתה קיימת בעבר הרחוק והקרוב. בנות לוט חשבו שהעולם כולו נחרב כאשר ראו את סדום ועמורה עולות בלהבות. אנשי אירופה של ימי הביניים לא דמיינו שתרבויות האינקה והמאיה פורחות מעבר לים שהם חשבו שהוא 'סוף העולם'.

הקורונה מעוררת אותנו לשים לב לכך שאנחנו חלק מהעולם הגדול.1

להיות 'בן העולם' פירושו להיות גדול, רחב אופקים, קשור ומרושת לכל מקום בכל זמן, לנוע לכל כיוון ולהיות מוכן להיפתח לכל רוח. להבין שכל בני האדם נותנים ומקבלים, משפיעים ומושפעים, כרוכים באמת זה בזה.

להיות 'בן העולם' פירושו להעצים חוויות של אנושיות וסולידריות כלפי בני האדם באשר הם, לחמול ולהתפלל על כל יצורי אנוש, לשמוח בשמחתם ולכאוב את כאבם של האיטלקים, הסינים והקוריאנים, צפונים כדרומיים.

להיות 'בן העולם' פירושו להמיר גאווה בענווה והתנשאות בשפלות. להכיר בכך שהמערכת היא אינסופית במגוון כוחותיה, ולהשתחרר מהאשליה שאנחנו מרכז העולם.2

ממילא, להיות 'בן העולם' פירושו לאתגר מחדש את חוויית ה'בנו בחרת', הפרטיקולריות והייחודיות היהודית כמו גם המשפחתית, נוכח העולם כולו. ההוויה העולמית והענווה המדוברת לא אמורות להעלים את הזהות הלאומית או את הסגולה היהודית, אך הן מזמינות ניסוח מחודש של ייחודיות זו, ניסוח שלא יאבד את השייכות לעולם גם כאשר יזהה עצמו כיהודי. המבט החדש קורא לנו לחבוש משקפיים 'מולטיפוקליים', כאלו עם יכולת להסתכל (בה בעת? במבט של רצוא ושוב?) על הפנים והחוץ, הקרוב והרחוק, ה'כאן' וה'שם', מבלי לטשטש ביניהם, מבלי לאבד אף אחד מהם, ומבלי להחמיץ את אזורי הביניים.

 

ב. העולם שייך לצעירים, הוירוס לזקנים

זווית נוספת שהתחדדה לי לאחרונה, עם פרוץ הוירוס, היא מקומם של הזקנים.

העולם שלנו שייך לצעירים. מחד, הוא מצליח להאריך יותר ויותר את אורך החיים של האדם הממוצע (גם אם הוא לא במיטבו בגיל מבוגר). מאידך, הוא ממחיש יום אחר יום עד כמה מי שהיה אתמול בכיפה, מוצא את מקומו במורד ההר למחרת. חידושים טכנולוגיים, קפיצות חברתיות המדלגות על מושגי הניסיון והידע הקדום, ואידיאל יופי שמחפש את הצעיר והדינמי (בסיוע יועצי תקשורת ותדמית שלא פעם מנהלים את תפיסת ה'מוצלח') – כל אלו מאותתים למבוגרים שעבר זמנם, ושמוטב שינוחו בצל עד שיחלפו מן העולם.

הקורונה מעצימה את הפער הזה. ילדים כמעט ולא נדבקים, וגם אם כן – סיכויי ההחלמה גדולים. צעירים (והנה ההגדרה של צעיר בימינו – עד 50) קצת יותר, ומבוגרים, שלא לומר זקנים (מעל 60 זה זקן? 70?) נכנסים לקבוצת סיכון גדולה יותר.

גם כאן הקורונה לא מחדשת דבר, אבל היא מעצימה ומחדדת את החוויה היומיומית שלנו. הזקנים הם קבוצת סיכון.

ואולי ניתן לראות בהתגייסות העולם סוג של 'מסירות נפש' עבור זקניו. כל הבידודים וההסגרים, התרסקויות המשק והחיפוש המוטרף אחרי חיסון לקורונה, נעשים כדי להציל את המבוגרים שעלולים לחלות ולא להצליח להתגבר על הוירוס. העולם ומנהיגיו מנסים להגן על השכבה המבוגרת, וזאת בלי לנסות ולהצדיק זאת בתועלת או בהיגיון כלכלי או פוליטי, אלא פשוט כי כך מתנהגים בני אדם. זה כמעט מובן מאליו, וכמעט ואין פוצה פה ומצפצף.

וכמעט כמו בכל מקרה של מסירות נפש – גם כאן יש כאן חריגה מהעולם הסופי אל עבר משהו אינסופי, פריצה של גבולות החיים אל מה שהוא למעלה מהם, מעבר להם. העולם מוסר את נפשו עבור זקניו, וזה אולי לוז הטירוף שאנחנו נמצאים בתוכו.

נשים לב – הזקנה לא משמשת כאן כייצוג לחכמה או למסורת, לעבר קדוש או לניסיון חיים שבעטיים יש לכבד ולהדר פניה. אלו פשוט בני אדם ככל האדם. ואולי הדברים מתחברים בשורשם לנקודה הקודמת שעלתה בדבריי. אדם הוא אדם.

כנראה (בעזרת ה') יסתיים הכל בקרוב; החום, ההסגר או החיסון יעצרו את המגפה הזו, והעולם ישוב למסלולו.

האם נשכיל לראות את האדם כאדם? לא רק מבעד לפונקציה שהוא ממלא, אלא כעולם מלא?

ייתכן והשפה הדתית החדשה שאתגר אותנו איתן למצוא תתחיל בדיוק בנקודה הזו, כמו שכתבה רבקה מרים בשיר מופלא על אפוקליפסה אחרת, הנפתח במילים 'יום אחד תעזוב אותנו התורה ללכת הלאה', ומסתיים בתיאור הבא:

כך, יום אחד, בלי התורה נשאר

ואיש בנו לא ידע אם עודנו חי

וזה בעיני זה נתבונן לבקש סיני.3

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
איך נפשי עוד הומיה

משה בלאו •

10 דק' קריאה

סקירה של השירים שיצאו תחת הכותרת 'אמני ישראל' בשלושים השנים האחרונות מגלה תהליך מעניין. על יהדות ישראלית, תרבות פופ ומקום האמן בחברה.

article
לתת בים דרך: לקראת שפה הלכתית חדשה

הרב יאיר דרייפוס •

15 דק' קריאה

כיוונים למחשבות חדשות על ההלכה, בדרך אל הלכה אישית ואל ראיית הפוסק כיועץ.

article
השגחה בימי קורונה

איתן אברמוביץ •

3 דק' קריאה

על אופייה של השפה הדתית שתובעים מאיתנו הימים האלו: בין הפאתוס התנ"כי לצמצום של הבית והגוף.