מקדש שלישי - צירופים חדשים

מקדש שלישי

צביה מרגליות

ב׳ באייר ה׳תשפ״ו
זמן קריאה : 15 דקות

איור: אהוד (אודי) טאוב

סיפור עתידני על קורבן, אשמה וכפרה.

 

דיקי הביט בדיר דרך הזכוכית. העיתונים לפעמים משמיצים את התצוגות האלה של בהמות המיועדות לקורבן, אבל דיקי דווקא אוהב את הסטריליות. מי יודע מה הוא היה מריח אם הזכוכית לא הייתה אטומה עד למעלה. חוץ מזה שזה מזכיר לו את הניילון העבה, הסטרילי, שהיה עוטף את נתחי הבקר אי אז, כשהיה עוד ילד קטן, ובשר היה בסך הכל עניין לארוחות ביתיות. הוא אהב את זה. אמא שלו הייתה מוציאה בקר מהמקפיא כל חמישי בלילה, כדי להכין ממנו בשישי תבשיל משובח לשבת, ודיקי היה יושב ומסתכל. מתרגש מהתהליך. ילד. בחישוב קצר, הזיכרון הזה הוא מלפני גיל שמונה. אחר כך הבשר המתורבת הציף את השוק, והוא כבר היה נראה אחרת. הבשר הרגיל נאסר. לך תספר לנכד שלך שכשאתה היית בגיל שלו אנשים היו אוכלים כל יום בשר מתרנגולת שחוטה, בית מקדש היה עניין למשוגעים, והומואים וטרנסג'נדרים היו באותו צד של המפה הפוליטית. האמת, הוא היה שמח לספר. אבל את הנכדים שלו זה לא מעניין.

בדיר היו רק אילים. זכרים בוגרים. לכבשים ולבקר יש מחלקות אחרות. האילים לא שיחקו אחד עם השני כי הם היו מופרדים זה מזה בגדרות עץ, אבל לכל איל היה די מקום להסתובב, וגם לשחק. שום אנטיביוטיקה באוכל. תנאים טובים. לא כמו פעם. אחרת העיתונים ירעישו עולמות. דיקי אמנם לא ביקר בדירים של ימים עברו כי באותם ימים הוא היה ילד רגיל מפתח תקווה, אבל היום דיקי הוא פרופסור להיסטוריה, והוא יודע הכל. במיוחד הוא מכיר פרטים לא רלוונטיים על מה שהיה בעבר, כמו למשל תנאי החיים בדירים לפני שישים שנה. בגלל זה הדביקו לו בזמנו את השם דיקי. מלשון דוקטור. דיקי הוא כבר שלושים שנה פרופסור, אבל את השם שהודבק לו על ידי החברים ביחידה שהבינו כבר אז עם מי יש להם עסק – כבר אי אפשר היה לשנות. הוא הביט באילים מלאי האנרגיות, ולרגע תהה: אם כל כך חומלים היום על החיות המובלות לשחיטה – למה לא נותנים להן לשחק זו עם זו? אבל בעצם זה פשוט. יהיה מאוד חבל אם איל יקר ייפסל לקרבן בגלל איזו חבלה שטותית.

האיל שדיקי קנה עלה לו לא פחות מאלפיים שלוש מאות שקל. אלפיים שלוש מאות! ועל מה כל הקנס? על זה שרצה להראות לבן שלו ולנכדים שלו שאפשר לבשל בשר גם בבית. שיראו איך עשו את זה פעם, בלי מקדש ובלי נצנצים. הוא הכין להם תבשיל עשיר, לפי המתכון הישן. טעם עמוק, שונה מכל מנגל שיעשו להם שם במקדש. דיקי התבונן בהם טועמים, רואה בתחושת ניצחון איך נפקחות להם העיניים. אתם רואים, הוא אמר להם, לא חייבים את כל הבלגאן בשביל לקבל משהו טעים. אפשר פשוט לבוא לסבא. זה כמעט עבד. אבל חוש שישי מרגיז של ילדים גילה להם שזאת לא אמירה סבאית תמימה. הם הרגישו בה את טעם הפולמוס, ובלי לדעת במה מדובר הם ידעו שהם בצד של אבא. דיקי ידע שהמעשה שלו לא רגיל, אולי אפילו לא בדיוק חוקי, אבל הוא לא ידע בפירוש שהוא מועל בקדשים. מבחינתו זה היה סתם בשר, והחוק לא מעניין. אחר כך הוא הבין שגם הלכתית אין היום דבר כזה, סתם בשר. הכל שייך מקדש. כשדיקי הבין שזה עניין דתי ולא רק חוקי הוא נרשם להביא אשם. הוא היה יכול לומר שזאת שגגה, אבל בתוכו הוא ידע שזה לא בדיוק כך. אז הוא נרשם. ככה גידלו אותו – רציונאלי, קפדן, והלכה זאת הלכה. בלי התלהבות, פשוט עושים.

היום אף אחד לא יודע מה זה אומר, להקפיד. על פי הנתונים של הלמ"ס שדיקי כל כך אוהב לקרוא כולם באים היום רק כדי להקריב שלמים, והבן שלו נכנס בדיוק לסטטיסטיקה הזאת. רק חגיגות מעניינות אותם. אבל על זה העיתונות לא מוחה כמובן.

גובה התשלום לא היה קשה לדיקי כמו ההליכה עם האיל מהדיר ועד הר הבית. איזה בלגאן, אלוהים. אתר תיירות בינלאומי מספר אחת, עם הסדרה ממשלתית ברמה של האימפריה העות'מנית במאה השש עשרה. ובכל הדוחק הזה הוא סוחב אחריו איל כאילו הוא איזה רועה צאן מלידה. ודיקי הרי לא מעיז אפילו ללטף חתול. איזה דוחק. ככה זה כשממשלה נבחרת לפי רמת הצעקנות של המתמודדים, רטן לעצמו. אם כי זה לא מהיום. ההמון תמיד היה חיה טיפשה מאוד. איכשהו הוא לא מצליח להתנחם בזה. במיוחד שהוא צריך למשוך את המסכן הזה ברצועה עד שהוא כמעט נחנק. או שלא? הוא לא מבין בזה. הוא היה משלם למישהו שיסחוב את האיל בשבילו, אבל לא נעים לו. זה נחשב היום מאוד לא מחובר. לפחות במעלית שעולה להר יש מקום ייעודי לבהמות. אבל רגע, הוא נזכר, קודם צריך לטבול במקווה.

המקוואות דווקא מוסדרים מצוין, אין מה להגיד. כמה עשרות אלפי אנשים טובלים בהם כל יום, בחגים זה יכול להגיע למאתיים אלף. והמים נקיים לגמרי. זה די ברור למה – תביעה אחת על חיידקים במים, ומתחילה מלחמת      עולם רביעית. ואם לא מלחמת עולם – הפסד כספי זה בטוח. תיירים מחוץ לארץ שרוצים שחיטה ריטואלית באזור יכולים היום ללכת למקדש ארטמיס בטורקיה, או לדנדרה במצרים, וזה גם הרבה יותר זול עבורם. ובכל זאת בינתיים ההמונים מעדיפים את המקדש על הר המוריה, והמדינה לא יכולה להרשות לעצמה לאבד אותם. דיקי הגיע לתורו במקווה רק כדי לגלות שהוא צריך להוסיף 115 שקל רק בשביל דוגיסיטר לקרבן שלו. לא משנה שהוא טובל שלוש דקות ויוצא. איזו שטות. הוא היה צריך לבוא לכאן לפני שהוא קונה אותו.

במלתחות דיקי נרגע קצת. אם ממילא הוא משלם, אולי הוא לא צריך למהר כל כך. אולי אפילו הוא יכתוב מאמר. "אחוזי השלמים מבין הקורבנות, ותרומתם להבנת המגמה הדתית בדורנו". זה לא יעשה הרבה רעש אבל זה יהיה שם, במנוע החיפוש של האוניברסיטה. אולי יום אחד יקראו. קול עמוק וחזק קטע לו את חוט המחשבה.

"דוקטור דיקי קופרשטיין, הוא ולא אחר!" דיקי שמע את הקול מאחוריו רגע לפני הטבילה במקווה, במגבת שכורה סביב החלציים, כולו שקוע במאמר החדש שלו. הוא הסתובב.

"פרופסור", אמר בחיוך אירוני.

לקח לו רגע, בגלל הזקן. הוא בהה בפנים המזוקנות שמולו, ואז בגוף הגדול והערום, ולבסוף זה הכה בו. דובי כץ.

"פעם פוץ תמיד פוץ", אמר דובי. "כמה זמן לא התראינו? שלושים שנה? תביא חיבוק!". זאת לא הייתה בקשה. דובי עטף את דיקי בגופו הענק והערום, אדום מן המים החמים במקלחת. עכבות אף פעם לא היו העניין של דובי, נזכר דיקי בתחושה קלה של חנק. שומו שמיים! דובי כץ מהיחידה, דובי כץ מהבילויים אל תוך הלילה ומהוויכוחים עד הבוקר. דובי כץ מהחיבוקים החונקים. מה זה הזקן הזה?

"מזל שאני לפני טבילה כי אחר כך לא הייתי נוגע בך במקל. אני בדיוק לפני משמרת".

משמרת? דיקי הסתכל בזקן החדש. אה נו, ברור. איך מתאים לו.

"אז אתה כהן עכשיו" אמר דיקי.

"הייתי כהן גם לפני, אתה יודע. ברוך השם שעכשיו יש גם מה לעשות עם הטייטל. באתם להקריב?".

"באתי לבד".

"לבד? בטח לבד… דיקי זאב בודד. אבל טוב שהגעת דיקי. שמע, אני שוחט לך אותו. עוד רבע שעה אני בעמדה ואני נשאר שם עד הערב. אתה בא אליי ורק אליי אתה שומע?".

"בסדר", אמר דיקי ברפיון, ולא הספיק לחשוב על זה ברצינות כי דובי כבר צלל במים, מסביר שהוא חייב להגיע בזמן למשמרת. "נפגש שם!", הוא זרק לו כשחלף שוב על פניו, הפעם בטי שירט ומכנסי טרנינג, מחזיק בזהירות את שמלת הכהונה שלו על קולב.

רק אחרי שדובי הלך דיקי העז להיכנס למים בעצמו. הוא קפץ פנימה. המים עטפו את כולו, חמימים ונעימים כמו רחם. זה הרגיז אותו. לא לא. אין מצב. מכל הכהנים בעולם דווקא דובי יאכל את האשם שלו? הקרבורטור הזה? אשם על מה? על זה שהוא רצה לאכול בשר רגיל, בבית, כמו שהיה כשהם היו ילדים, כשזה היה לגיטימי לגמרי, כמו שהיה גם כשהגיע הבשר המתורבת, כשדובי בכבודו ובעצמו היה ממנגל איתו צלעות כבש משוחזרות יחד עם בירה, וגם אחרי שהבשר הרגיל חזר. הם היו אוכלים ומתווכחים על עולם ומלואו, דובי תמיד עם העולם ועם מלואו ודיקי תמיד נגד. איך זה יכול להיות? דיקי עלה מן המים ונשם עמוק. הוא צריך לחשוב רגע.

"כמה זמן אתם יכולים לשמור לי על האיל?", שאל את הפקיד בקבלה.

"עד שעה. אחר כך זה עוד 115 שקל".

דיקי יצא לשוטט קצת. הוא צריך אוויר. לא בא לו לקחת את האיל הזה בכלל. לא לדובי. כשיצא שוב לרחוב המשופע והדחוק הוא חשב שהוא פשוט ייקח את הרכב ויחזור הביתה. שיסתדרו עם האיל בעצמם. אבל הוא לא היה יכול. הוא כבר שילם, והוא לא יכול להרשות לעצמו להפוך לקפריזי לעת זקנה. הגג של המקווה פתוח למבקרים. הוא עלה עליו לראות קצת את הנוף ולהסדיר מחשבות.

דובי הביט על ההמולה מלמעלה וחשב, אז דובי כץ כהן עכשיו. אם להיות ישרים, אין בזה כל פסול. קודם כל, יש להודות שהתהליך של בחירת הכהנים שישרתו במקדש הוא אחד השקופים. מגישים בקשה, מביאים אישור כהונה מהרבנות, מחכים המון, וזהו. חוץ מזה, למה לא בעצם? למה לא דובי? הוא מן הסתם היה צריך סבלנות, כי יש הרבה שרוצים. כשחושבים על זה, מי יודע כמה זמן דובי חיכה למשמרת הזאת. ופתאום לראות אותו, את דיקי. בטח הוא נפל עליו מאלוהים.

דיקי נשען על מעקה הגג, מביט מלמעלה בעוברים ובשבים כמו אלוהים בבני האדם. אנשים נדחקים, נלהבים, דוחפים. הנכדים שלו באים לכאן עם אבא ואמא כל חופשה. פסח, שבועות, סוכות, חנוכה, בחירות, שלא לדבר על חופשת הקיץ. לפעמים הם גם באים לסתם שישי־שבת. כשהם חוזרים הם אוהבים לספר לו על המיינד סקינר. במיוחד הקטן אוהב לספר. שמים על הקורבן קסדה שיודעת לסקור אותות חשמליים במוח ולהפוך אותן למילים, כאילו החיה מדברת עברית, ואז עושים לה כל מיני תרגילי הרגעה עד שהיא אומרת – אני מוכנה. זאת לא חובה עדיין, אבל מסתבר שכולם עושים את זה. לא לשאול את הבהמה אם היא רוצה לעלות לקורבן נחשב היום צער בעלי חיים ממדרגה ראשונה. דיקי יודע היטב שכמה מחקרים על השחיטה הריטואלית בטמפלו מאייר במקסיקו סיטי כבר הראו שהמיינד סקינר הוא לא אמין. כלומר, הטכנולוגיה קיימת, בערך. אבל החברות לא מדייקות איתה. אותם אותות חשמליים שמתפרשים כ"אני מוכן", יכולים גם להגיד "אני רגוע". וגם אם הם כן אומרים "אני מוכן" – מי אמר שהבהמה עומדת מאחורי המילים האלה גם בשעת השחיטה עצמה? זה עניין פשוט. אפילו השם של זה – מיינד סקינר. ממתי לבהמות יש מיינד? זה מוציא את דיקי מדעתו. אבל אנשים בכל העולם רוצים להרגיש שהם מגיעים לאיזו הרמוניה אלוהית עם הטבע דווקא כשהם אוכלים אותו לתיאבון, ומי יכול להתווכח עם כוחות השוק. החברות של המיינד סקינר מעלימות את המידע ברשת. העיתונים לא מפרסמים כמובן. צריך להיות משוגע כמו דיקי כדי להגיע למחקרים על זה בכלל, וגם כשהוא כבר מגיע, הוא לא מספר על זה. הנכדים שלו ממילא לא יאמינו לו. הם מאמינים לאבא, ואבא מאמין לדעת הקהל. בטח לדובי יש מיינד סקינר אישי. בטח עוד מאתיים שנה זה יהיה דאורייתא.

כשהתקבל החוק לבניית המקדש בכנסת לפני ארבעים וכמה שנים, דובי ודיקי עוד היו בקשר. דובי ידע כבר אז שדיקי מסויג מכל העניין, אבל הם כבר לא היו מדברים על זה בפתיחות כי דיקי היה כבר דוקטור צעיר, בפתחה של קריירה אקדמאית מזהירה, ודובי נשאר מורה לתנ"ך בתיכון. זה עמד ביניהם. דובי היה ממש בעניין, כמו כל העולם. הוא היה לוקח את התלמידים שלו לתפילות הודיה בכותל, לקראת המקדש שעתיד לקום, והיה משתגע מזה שדיקי לא רוצה לבוא. כל פעם שדיקי ביטא עמדות נגד, דובי חשב שהוא מתנשא עליו. תמיד אתה חייב להיות נגד, הוא אמר לו. אתה עושה את זה רק כדי להרגיש חכם. זה היה מעליב. אמנם דיקי באמת עוד לא ידע אז שום דבר על המקדש, אבל העובדה שהרעיון קוּדם דווקא על ידי הצד הכי ליברלי של המפה, מתוך איזו היענות מוזרה לאופנה עולמית, הספיקה לו כדי להבין שזה לא רעיון טוב. לא לזה התכוון המשורר, הוא היה אומר לכל מי שרצה לשמוע, בניגוד לדעתם של כל הקולגות שלו, ובהתאמה מושלמת למפלגות הדתיות שאליהן הצביע. אבל דווקא את ההתנגדות שלהן הוא לא אהב. הם עשו את זה מתוך פחדנות.

כמה שנים לפני החוק לבניית המקדש, היה החוק שהתיר שוב לאכול בשר מבהמות אמיתיות. זה קרה אחרי יותר מעשר שנים שבהן הדבר היה אסור. הוא ודובי עוד היו חברים טובים אז. הוא זוכר את המנגל שהם עשו לכבוד האירוע. צלעות כבש, נתחים, המבורגרים, קבבים, מה לא. להם ולכל החברים מפעם. זה היה יקר מאוד , אבל לא היה אכפת להם. הם חגגו עד הבוקר. אי אפשר היה להסביר את השמחה הזאת, אחרי המלחמה, אחרי יותר מעשור של בשר מתורבת, אחרי שסוף סוף המדע והרפואה אישרו את מה שהם הרגישו בלב כבר מזמן – שבשר מתורבת זה פשוט לא אותו דבר. כמה כוסות הם הרימו שם לחיי הפרופסור הבריטי שהצליח להוכיח שהנומו הוא אכן תוצאה ישירה של אכילת בשר מתורבת. או יותר נכון, של אי אכילת בשר רגיל. הנומו היה סוג מוזר של אנמיה קטלנית שהופיע שנתיים אחרי שהבשר המתורבת הציף את השווקים בכל העולם, והלך והתפשט לממדים מפחידים במשך שמונה השנים הבאות. בהתחלה לא דיברו עליו בארץ, כי כאן היו לנו בעיות יותר גדולות. כמו תמיד. אז בארץ התעוררו מהמלחמה הגדולה הישר לבשורה – הבשר חזר.

איך בא לדיקי להזכיר לדובי את המסיבה הענקית ההיא. להביך אותו ליד החברים הכהנים שלו. לתת לו צ'פחה על הכתף ולומר – מה קורה קרבורטור? אבל במחשבה שנייה, מן הסתם גם החברים הכהנים שלו עשו מנגלים באותה תקופה. כולם עשו. מסוג הדברים שדור שלם יודע להכחיש ולמחוק מההיסטוריה. אבל אז החלה ההתנגדות, כי מערכת החינוך כבר הטמיעה תכנית לימודים שכולה צמחונות, ותמונות של דירים נכנסו לשיעורי היסטוריה כעדות למרחק שעבר המין האנושי מאז ימי האופל של עשר שנים קודם לכן. אם הפסקנו לאכול חיות, אמרו האנשים, אי אפשר לחזור אחורה. ומהר מאוד זה שוב נאסר. דיקי כמובן מנתח את זה אחרת: זה קרה בגלל שהבשר היה יקר מאוד, כי אחרי עשר שנות הפסקה לא היו דירים פעילים. לדעתו כל העניין הסוציאליסטי־אקולוגי היה רק כיסוי. כך או כך, קמה מפלגה נגד 'הקניבליזם החדש', ועל המנגל המאושר שלהם כבר אי אפשר היה לדבר בפומבי.

ואז התחילו לשמוע על טקסי שחיטה ריטואלית. זה התחיל כקוריוז – כמה משוגעים נכנסו לפרתנון באתונה אחרי שעות הפתיחה כדי להקריב שם כבש. הסיפור הזה קיבל כיסוי תקשורתי בלי סוף, ומה שיצא מכל זה, זה שהעניין נתפס כמין רנסאנס שני של העידן הקלאסי, עד שהתחילו לחקות את המנהג גם בדלפי, ומשם בכל העולם. בדיעבד ברור שזה ענה על צורך עצום. הרי אם אי אפשר להיות צמחוני, ואי אפשר לאכול בשר סתם ככה, צריך להפוך את זה לעניין דתי ואז יוצאים מורווחים משני העולמות. גאוני. ועכשיו ארון הברית הוא סמל התנועה ההומוסקסואלית הישראלית, כי הכרובים שניהם נראים אותו דבר. דיקי שונא את זה. הוא שונא את כולם. איזו מין חיה טיפשה זאת, האנושות.

הקורבן שלי! דיקי נזכר, ורץ במורד המדרגות לשחרר את הדוגיסיטר, לפני שידפקו לו עוד 115 שקל. הוא לא הספיק.

בשער העזרה, אדום ממאמץ ההידחסות בין המוני האנשים ומהסחיבה הבלתי נסבלת של האיל המסכן הזה שכמעט חטף לו מום כמה וכמה פעמים, דיקי החליט שהוא לא מתחמק מדובי. דובי הוא המציאות, ודיקי הרי מסתכל למציאות בעיניים. אבל, יש לו תנאי.

דובי היה נרגש ולא ממש הבין מה הסיפור של התנאי. רק כשדיקי דחף את שתי ידיו בכוח על ראש האיל דובי היה נבוך פתאום, והמבוכה שלו רק הפכה את דיקי לעוד יותר חסר מבוכה. המסכן הזה, פתאום הוא לא בטוח שהוא רוצה לשמוע מה דיקי עשה. דיקי דיבר בקול צלול, מבלי לעצום עיניים. "אנא השם. חטאתי, עוויתי, פשעתי, ועשיתי סעודה לצאצאים שלי מבשר קדשים". דיקי הישיר מבט לדובי. "והרי ניחמתי ובושתי במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר הזה". עכשיו נראה מה יש לקרבורטור להגיד. הוא שתק. אז דיקי הנחית את זה עליו הכי ברור שיש.

"עכשיו אתה תאכל מנגל וזה מה שיסיר ממני את האשם", הוא אמר לו. אפילו טיפוס כמו דובי לא יוכל לפספס את האירוניה.

דובי לקח את האיל בשתיקה והוביל אותו לעמדות השחיטה. הוא לא העז להציע לדיקי מיינד סקינר. אחר כך כבר אף אחד מהם לא הרגיש את הרעש, את הדוחק, את המועקה, כי שניהם ראו את האיל מבין פתאום, מתנגד, ואז מתיז דם מהצוואר, מחרחר, ומת. נתלה על גופו הגדול של דובי, שהוליך אותו אל המזבח. המזבח הזה שהוא כמו מנגל, כמו כל המנגלים שהוא ודובי עשו יחד עם הבשר המתורבת, ואז האמיתי, אבל אף פעם לא ראו שחיטה. מה זה. מה זה.

"ועכשיו אני רוצה לראות אותך אוכל אותו". דיקי אמר לדובי במין יובש, כשהוא יצא חזרה עם הבשר על המגש.

דובי נראה מופתע. אולי מבוהל. "אתה עוד כאן?".

"היה לנו תנאי".

"זה אשם דיקי. אתה לא יכול לאכול אותו יחד איתי".

"אני יודע".

"זה עובד אותו דבר גם אם אתה לא רואה. אני אוכל וזה מתכפר. אוטומטית".

הנימה הכמו־חברית לא עבדה על דיקי. "אני רוצה לראות אותך אוכל אותו".

הם ישבו זה מול זה בצפון העזרה, דובי אוכל ודיקי מסתכל. מסתכל על הגוף הבריא הזה, בגילו הוא עדיין נראה כמו שור בר, הוא היה יכול להכניס את הבשר לגוף בקלות, בתאווה, מבלי לזכור את מה שהם ראו הרגע, מבלי לשאול את עצמו למה שהתאווה הפשוטה שלו תכפר על עוונות של מישהו אחר, כמו שהוא כנראה מעולם לא שאל, כמו שהוא לא שאל גם כל היום כאן בעזרה, קורא לתאווה שלו בשמות של קדושה, אבל הוא לא יכול שלא לשאול עכשיו – כי דיקי פה מסתכל עליו, מסתכל עליו לועס, בולע, והמבט שלו מזכיר לו שהם הרגע ראו יחד את הדם יוצא לאיל מהצוואר, וזה מזכיר לו את כל המנגלים המשותפים, מלאי תאוות החיים אחרי המלחמה, ואת המלחמה, את אשתו של דיקי שנרצחה בה ומאז לא הייתה לו אחרת, איך שהאיל הזה השפריץ דם, כמה זמן הוא לא ראה דם כזה, אם ישספו לו את הגרון גם ממנו יצא שפריץ כזה או שיצא רק זרזיף, מדובי בטוח יצא, איזו היסטוריה בלתי שפויה הביאה אותם עד הלום, להיות כהן ומביא קרבן, אוכל ולא־אוכל, ודובי לא יכול שלא לשאול את עצמו עכשיו אם הוא לא אשם לפחות כמו דיקי, ולכן האוכל לא יורד לו בגרון, רואים שהוא לא יורד לו בגרון, וזה מגיע לו, בגלל המיינסטרימיות העלובה שלו, בגלל התאווה הילדותית שלו, מגיע לו בשביל הבן של דיקי והנכדים של דיקי שנראים עכשיו בדיוק כמוהו, בשביל כל העולם הדפוק הזה שנראה בדיוק כמוהו – שמן, שבע וזחוח, עושה את רצון עצמו ומאמין שזה רצון האלוהים, תראו אותו בולע וסובל, סובל ובולע, מה זה, הרגשן הזה, למה הוא בוכה.

"אני מצטער", דובי אמר פתאום. ובלי להוסיף דבר הוא קם וחיבק את דיקי. למרות שהוא כבר טבל. חיבוק חזק, אבל הפעם ארוך, נרעד.

דיקי נחנק קצת, אבל לא ניסה להשתחרר. הוא חשב, איפה היית שלושים שנה. איפה היית. אשתי מתה, ואתה היית כל כך חי, ואי אפשר היה לסבול אותי, מה? אני יודע. אני בלתי נסבל. כולם אומרים. אני לא מסוגל לראות אנשים נהנים. אתה חושב שזה רק בגלל שהיא מתה? זה מלפני, אתה יודע שזה מלפני. אבל זה לא רק זה, אחרית הימים הזאת חונקת אותי, חונקת יותר מהחיבוק שלך, אתה מבין, איך היא הגיעה פתאום מאחורינו, כל הטוב הזה, איך יכול להיות שזה כאן והכל עדיין כל כך עקום, ואנשים הם עדיין דבר כל כך עלוב, ואתה אוכל ונהנה ובכלל לא מדמיין שזה יכול להיות חטא, שמשהו פה לא בסדר, וזה לא בסדר, דובי, אתה מבין אותי, אני יודע שעם כל זה אתה מבין אותי, תמיד הבנת, תמיד ידעת שצריך גם אחד כמוני, ולכן אהבתי אותך, אתה מבין, איך אתה יכול להיות גם כזה וגם חבר שלי, כי באחרית הימים הזאת מה יש לעשות עם אחד כמוני, מי רוצה לשמוע, אולי רק אתה, ואולי גם אתה לא, אבל נראה לי שכן, אולי בכל זאת הקורבן הזה מכפר.

 

 

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
לבנות מקדש

איתן אברמוביץ •

14 דק' קריאה

למה המקדש תמיד שייך לעבר המיתי ולעתיד המשיחי? האם אפשר לחשוב על מקדש שצומח מתוך החיים שלנו כאן ועכשיו?

article
הרחבת הדמיון המקדשי: מבוא

יותם הלפרין •

3 דק' קריאה

מקום השכינה או מקום המריבה, מושא כיסופים או חבית נפץ – על המראות השונים של ירושלים הנשקפים מהתצפית במגדל דוד.

article
יכוון את ליבו: הרחבת הדמיון המקדשי

איתן אברמוביץ •

דק' קריאה

מהו מקדש? מה התפקיד שלו ומה עושים בו? אסופת מאמרים המציעה מחשבות חדשות על שאלות היסוד של המקדש.