מקום השכינה או מקום המריבה, מושא כיסופים או חבית נפץ – על המראות השונים של ירושלים הנשקפים מהתצפית במגדל דוד.
יותם הלפרין
777 מטרים מעל פני הים. זהו גובהו של מגדל פצאל בו יושבת התצפית הפנורמית של מגדל דוד. קשה להישאר אדיש לנוף הנשקף ממנה. ירושלים העתיקה פרושה כמו על כף ידך, כשירושלים החדשה ניצבת מאחוריך. אומרים שביום של ראות טובה ניתן לראות משם אפילו את ירושלים של מעלה.
אבל קשה לתפוס ראות טובה בירושלים. עומס של מבנים ומושגים שלכל אחד שכבות גאולוגיות, ארכאולוגיות ותאולוגיות שרצות במקביל עוד קודם שמישהו דמיין בכלל שימוש במושגים לטיניים שכאלה.
אני אוהב את התצפית הזו.
בשנות עבודתי במגדל דוד כמנהל החינוך נהגתי לעלות לשם עם קבוצות של מבקרים בכירים, כאלה או אחרים. היינו עולים ומביטים על העיר הקדושה. חלקם היו מתפעלים מיופייה, אחרים מכיעורה. אבל דומני שבשום מקום אחר בעולם לא התקשו רבים כל כך לענות על שאלה פשוטה.
"מה אתה רואה", שאלתי אותם, כשבלִבּי אני מקווה שלרגע ישהו את התגובה.
הם מעולם לא אכזבו. כמעט כמו קסם, כמות התגובות שקיבלתי לשאלה התמימה הייתה ככמות האנשים שניצבו לפני.
ומתוך התגובות הייתה נפרשת לפני, כמו מניפה, מפה של החברה הישראלית בעת הזו. אמור לי מה ראית ואומר לך מי אתה; או לכל הפחות, אוכל לנחש את עמדתך. האם זה הר הבית שם ממול או שמא מסגד אל אקצא, האם זה מקום השכינה או מקום המריבה. מושא כיסופים או חבית נפץ, שחור בעיניים או ארץ חפץ.
* * *
"לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים", כתב נתן יונתן. "והוא אולם לה חלומות".
ומה נעשה שחלומו של אחד הוא סיוטו של האחר.
ועל כן זכתה ירושלים למקום של כבוד בבמות רבות, בניסיון להבין וללבן, להתדיין ולתכנן איך בכלל לדבר על הדבר הזה ששמו ירושלים.
אך דומה שכל ניסיון להתדיין, להתפלמס ולשוחח אודות ירושלים נתקל בגבול מאוד ברור. כי אם ירושלים היא מעין טריגר יהודי ישראלי, הרי שמושג המקדש הוא נייר לקמוס של ממש: אפשר למקם אותו לצד מושגים כמו "משיח", "נקמה" או פשוט – "מלחמה".
מילים שנושאות משמעות סמויה-גלויה רק מעצם כניסתם למרחב השיח. מילים שנוכל לראות את פעולתן, אפילו בתגובה הקלה ביותר של בר שיחנו לעצם הופעתן. אך בעוד שאר המילים לעתים זוכות לדיון או פולמוס כזה או אחר, לתחושתי מושג המקדש נותר תקוע עם עמדות ידועות מראש היושבות על צווארו כאבן ריחיים.
מדובר בטרגדיה כפולה: ראשית, משום שהמקדש הוא רק פתח לכמה מן העולמות המורכבים ביותר שהיהדות בכלל יכולה להציע בעולם המחשבה והמעשה. שנית, כי אם אנו מרגישים שכשמגיעים למקדש השיחה הסתיימה, הרי שעם האנרגיה הזו בדיוק עלינו לעבוד כדי להתחיל אותה.
וזה בדיוק מה שניסינו לעשות כאן.
החוברת שלפניכם היא פרי סמינר ניסויי שלכבודו התקבצו מספר שותפים יקרים. אנשי מרכז קדם העורכים את כתב העת רליגיה ואנשי ישיבת שיח יצחק העורכים את כתב העת צירופים חדשים, נעתרו להזמנתי להתארח במגדל דוד מוזיאון ירושלים, כדי לחקור ולבחון יחד עם כותבים מוכשרים את השאלות הגדולות שהמקדש מעורר בנו.
"הרחבת הדמיון המקדשי", קראנו לסמינר. התקבצנו למספר מפגשים בהם למדנו ועיינו יחדיו בזויות שונות דרכן ניתן לפגוש את מושג המקדש. המאמרים שלפניכם הם פרי הכתיבה העוקבת למפגשים הללו.
תוכלו למצוא כאן מאמרים המבקשים לשוב אחורה ומאמרים הקוראים לצעוד קדימה; מאמרים השואפים למקדש סגור ומוגדר ומאמרים המבקשים לפתוח ולהרחיב את גבולותיו; מאמרים המעפילים אל העיון התיאורטי, וכאלה המספרים סיפור מוחשי מאוד על המקדש שמעבר לפינה. יחד מבקשים המאמרים לערער את הדיכוטומיה המקובלת בין עבר אבוד לבין עתיד משיחי, ולפתוח מרחב מחשבה שבו המקדש אינו רק זיכרון היסטורי או יעד פוליטי, אלא מושג חי המתעצב מחדש בתוך ההיסטוריה היהודית והישראלית. מתוך ריבוי הקולות והגישות מתברר כי עצם הרחבת הדמיון המקדשי עשויה להשיב את השיח על המקדש אל המרחב התרבותי והאינטלקטואלי, ולהפוך אותו מנקודת קיפאון אידאולוגית להזמנה לחשיבה, לפרשנות וליצירה.
ואני תקווה שתוכלו למצוא כאן דבר מה שיפתיע אתכם.
* * *
אם מישהו מחפש נקיטת עמדה או קריאה לפעולה כזו או אחרת ייתכן וצפויה לו אכזבה. בקשתנו היא להרחיב מעט את גבולות הדמיון, כדי להרחיב בהרבה את גבולות השיחה.
מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ.
אנו חיים בזמנים מופלאים ומורכבים בהם המציאות משתנה לנגד עינינו בקצב מסחרר. במובנים ביטחוניים, אין ספק כי מציאות של מיצר הפכה בשנתיים וחצי האחרונות למרחבים גדולים. אנו תפילה כי נוכל לעשות כן גם במושגים מחשבתיים.
ומן התצפית במגדל דוד יופיעו ימים של ראות טובה, בה נוכל להבחין בדרכים חדשות, לנווט בהן את דרכנו המתפתלת בדור שיבת ציון, מלא התהפוכות.
