שמרנות ודתיות: מאמר פתיחה

מה קורה לדתיות במפגש שלה עם השמרנות? סקירה של מאמרי הגיליון.

איתן אברמוביץ

.

בשנים האחרונות, המושג 'שמרנות' קיבל פנים חדשות. בעקבות פעילותה הנמרצת והמגוונת של 'קרן תקווה' ושל גופים נוספים, הפכה ההגות השמרנית – בעיקר בגרסה האמריקאית שלה – לאחת השפות המרכזיות של הימין הציוני בארץ. במקביל, תפסה השמרנות גם מקום משמעותי בשיח הציוני דתי: עבור סוג מסוים של ציונים דתיים, השמרנות מציעה אלטרנטיבה לאידיאליזם של תורת הרב קוק; זוהי הגות אקטואלית ומפוכחת עם ניחוח אקדמי אוניברסלי, המאפשרת לחרוג מתחומי בית המדרש ולהיכנס אל השיח הפוליטי והריאלי. לצד זאת, כוחה הגדול של השמרנות נובע גם מכך שהיא מציעה מענה מנומק לאיום של הרוח הפרוגרסיבית על מעגלי הזהות המסורתיים – הלאום, המגדר והמשפחה. בעקבות זאת חרג השיח השמרני מהתחום הפוליטי והכלכלי והוביל ליצירת שפה דתית חדשה, הממוקדת ביציבותה והמשכיותה של הזהות הדתית ושל המוסדות התומכים בה.

החיבור הזה בין שמרנות לדתיות, הנראה לעתים מתבקש ואף מובן מאליו, מזמין מבט מעמיק יותר. מה קורה לדתיות במפגש שלה עם השמרנות? אלו מאפיינים של הדתיות מקבלים פנים אחרות כתוצאה מהתרגום הזה, ואלו הולכים לאיבוד?

המאמרים וההרצאות שנאספו בגיליון זה, פירותיו של סמינר הכתיבה של 'צירופים חדשים', מתבוננים מזוויות שונות במפגש שבין שמרנות ודתיות: חלקם מציעים מבט ביקורתי על כמה ממאפייניה של ההגות השמרנית, חלקם מצביעים על ההשפעות הבעייתיות שלה על השפה הדתית, וחלקם מבקשים להציע התמודדות אחרת עם אתגרי השעה, הבנה אלטרנטיבית של הממדים השמרניים האופייניים לקיום הדתי. המוקד של הדיון כאן אינו בהגות השמרנית כשלעצמה, אלא בהשפעה שלה על החברה הישראלית, ובמיוחד על השפה הדתית. אנחנו מבקשים להתבונן במונחים החדשים שנכנסו ללקסיקון שלנו, לבחון את הלבושים החדשים שהדתיות עוטה על עצמה; בין אם מדובר בתחילתו של עידן חדש ובין אם באופנה חולפת, יש כאן הזדמנות למבט חדש על כמה מהמרכיבים היסודיים של השפה הדתית – השימור והחידוש, העבר והעתיד, הריאליזם והמשיחיות, ועוד.

להלן נסקור בקצרה את המאמרים וההרצאות הנכללים בגיליון. במידה ויצטרפו מאמרים נוספים בהמשך – יתעדכן דף זה בהתאם.

הרב עוז בלומן מציע ביקורת מעמיקה על החיבור שבין שמרנות לדתיות. כנגד הנטייה הרווחת בשיח השמרני לגייס את הדת כאמצעי ליציבות פוליטית, טוען עוז כי הדת היא תופעה מורכבת לאין ערוך: מצד אחד היא כאוטית ובלתי צפויה, ומצד שני יש לה מנגנוני איזון פנימיים המאפשרים לה לרתום את האנרגיות שלה לטובת החברה. לפיכך מציע עוז לשמרנים להניח לדת ללכת בדרכה, ולדתיים להימנע מהזדהות יתירה עם השמרנות.

גם תום פרנס וקובי פישר מחדדים את ההבדל שבין שמרנות לדתיות. לטענתם הן השמרנות והן הליברליזם רואים את החברה באותה צורה: כקהילה פוליטית המבוססת על הסכמה, ומכוונת להבטחת אושרם הארצי של השותפים בה. כנגד כך מציגים תום וקובי את התפיסה הדתית של קהילת הברית, ומזהירים כי הזיהוי של הדתיות עם שמרנות עלול להביא לאובדנה של תפיסה זו, ולמחיקתו של המרחק הביקורתי של הדת ביחס למרחב הפוליטי.

המאמר שלי מתבונן בהבדל שבין שמרנות לדתיות באמצעות שפה אחרת: אני מציע להשתמש בטיעונים של ר' חיים מוולוז'ין כנגד החסידות כדי לאפיין את מה שקורה לשפה הדתית כאשר היא מצטמצמת לגבולות השיח השמרני. השפה הקבלית בה משתמשים ר' חיים והחסידים ממחישה את האופן שבו השמרנות מגבילה את אופקיה של השפה הדתית, ולצד זאת גם מאפשרת להציע מחשבות על שמרנות אלטרנטיבית, שאת שורשיה אפשר למצוא בכתבי הרב שג"ר.

הרבנית כרמית פיינטוך (אפרתי), בהרצאה שהתקיימה במסגרת הסמינר של 'צירופים חדשים', ממקדת את הביקורת שלה בשיח השמרני על המשפחה. כרמית טוענת כי השיח החרדתי על התפרקות המשפחה המאפיין את השמרנות מתכחש לצדדים החיוביים של התהליכים המתרחשים בתחום זה, וחוסם את הדרך בפני תיקונים נדרשים ואפשרויות חדשות.

מאמרו של הרב חיים וידל מצטרף אף הוא למבקרים, אך פונה לכיוון אחר. הוא רואה בשמרנות סטייה מדרך החדשנות היהודית, ובמיוחד החמצה של הצורך הדחוף בהתחדשות תורנית ורוחנית בעקבות השיבה לארץ ישראל. כתחליף לשמרנות הוא מציע את החזון החדש-ישן של הרב קוק – תורת ארץ ישראל כרנסנס שיעניק חזון משותף לקיום היהודי בארץ.

החזון עומד גם במרכז מאמרם המקיף של ברוך כהנא ורונן בן דוד: בעיניהם השמרנות והמהפכנות הם שני קטבים חד-צדדיים הנטועים עמוק בנפש האנושית, והחזון הוא דרך האמצע המאזנת ביניהם. באמצעות מגוון מקורות ודוגמאות מראים רונן וברוך כיצד השמרנות אינה יכולה להכיל את המורכבות של הקיום האנושי והיהודי, ומציעים קווי מתאר לחינוך המכוון לטיפוח חזון.

גם משה וינשטוק מבקר את השמרנות על נטישת החזון. בהרצאה שניתנה במסגרת הסמינר של 'צירופים חדשים' מדגיש משה את הצורך הדחוף של החברה בישראל בחזון משותף שיעניק משמעות לקיומה של המדינה, ומבקר את האופן שבו הרוח השמרנית חוסמת את צמיחתו של חזון כזה. בחלקה השני של ההרצאה מציע הרב נעם סמט נקודת מבט נוספת: כאלטרנטיבה לשמרנות הוא אינו מציע את החזון אלא את היחס המסורתי אל העבר, שמצד אחד מקדש אותו ומצד שני פותח אותו בכך למגוון של פרשנויות הצופות קדימה.

לעומת אלו שהציבו את החזון כניגוד לשמרנות, טוען משה בלאו ששני אלו הם תגובות חרדתיות לתהפוכות שעוברות על הציבור הציוני דתי – הביקורת הפרוגרסיבית על הזהות, ודעיכת החזון שהציעה תורת הרב קוק. משה מנתח את אופיין של תגובות אלו ואת הבעיות שהן יוצרות, ומציע עמדה דתית אחרת, המבוססת על תפיסת ההלכה של עמנואל לוינס.

אם המאמרים שסקרנו עד כה התמקדו בביקורת השמרנות והחיבור שלה אל השפה הדתית, הרי שדבורה פלדמן משלבת בין ביקורת להגנה. במאמר קצר ונוקב היא מבקרת את ראייתה של השמרנות כעמדה שטחית ועצלנית, וטוענת כי השיח השמרני הוא מרכיב הכרחי בחברה הישראלית בכלל, ובציבור הדתי והחרדי בפרט. לצד זאת, דבורה גם מצביעה על המקומות שבהם השמרנות אינה מצליחה לתת מענה לבעיות חברתיות, וטוענת כי יש צורך בשילוב שלה עם העמדות המנוגדות לה.

גם נועם אורן מציע ביקורת פנימית ועדינה על השיח השמרני, המתמקדת בהתנגדות הגורפת למהפכות. נועם טוען כי גם שמרן מושבע חייב להודות שיש מהפכות מוצדקות, כאלו שתועלתן עולה על הנזק שהן גורמות. מכאן שיש לגבש קריטריונים שיאפשרו לתת מקום למהפכנות גם מנקודת מבט שמרנית, ולהרחיב את השיח השמרני אל מעבר לגבולותיו המוכרים.

שי פורסטנברג מתבונן במתח שבין השמרנות למושג הגאולה, ובוחן את האופן שבו מתמודדת אתו הסופרת היהודיה-אמריקאית סינתיה אוזיק. אוזיק נוקטת עמדה שמרנית המתנגדת לשינויים מהפכניים, אך לצד זאת נותנת מקום לגאולה אישית דרך הספרות. שי מצביע על שורשיה של הבחנה זו ברקע האמריקאי של אוזיק, ומתוך כך מתבונן בהשפעה של יהדות ארצות הברית על ההגות היהודית בארץ.

גם דניאל פידלמן מגיע מהדיון על השמרנות למחשבות על תפקידה של הספרות: דניאל מתאר את המתח בין שמרנות לרליגיוזיות המאפיין את הקיום הדתי מאז ומעולם, ומציע כי כדי לשמר את הפן פורץ הגבולות שבדתיות יש לאפשר לו לפרוח במרחב הספרותי, שם הוא יעובד ויתגבש עד שיוכל להשפיע על המוסדות של עולם המעשה.

יהל גמליאל ממקם את ההגות השמרנית בתוך שדה רחב יותר, הכולל גוונים שונים של שמרנות: החל מהשמאל החילוני המתגעגע לארץ ישראל הישנה והטובה, ועד המסורתיות הספרדית המבקשת להחזיר עטרה ליושנה. יהל בוחן את זרמי השמרנות השונים באמצעות המושגים של פייר בורדייה מצד אחד ושל אלסדייר מקינטאייר מצד שני, ומצרף תובנות העולות מתוך ניסיון החיים האישי שלו.

לבסוף, משהו מכיוון אחר: שיר וכתיבה קצרה של שרה פרידלנד בן ארזה, בהם היא מתבוננת במתח שבין שמרנות וחידוש בהקשר של היחסים בין הדורות. בין התביעה של ההורה להמשכיות לשאיפה של הבן לפרוץ קדימה, מציבה שרה את הרצון להכרה ולמפגש שיגשר על הפערים.

אל הדיון שהתנהל במאמרי הגיליון מצטרפים צילומים מתוך ערב שהתקיים בעקבותיו:

דתיות = שמרנות? דברי פתיחה של עורך 'צירופים חדשים' איתן אברמוביץ, ולאחריהם פאנל בנושא 'שמרנות עכשיו?' בהשתתפות ד"ר יואב שורק, הרב נעם סמט והרבנית אוריה מבורך.

שמרנות והחברה החרדית – חיבור מתבקש? דיון בהשתתפות הרב יהושע פפר והרב צבי וינטר.

מה בין שמרנות למסורתיות? דיון בהשתתפות ד"ר דוד ביטון ופרופ' משה קופל.

שמרנות וקנאות – מפגש הסיכום של הערב, בהנחיית הרב יאיר דרייפוס.