שמרנות ודתיות: מאמר פתיחה

איתן אברמוביץ

י״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ב
זמן קריאה : 5 דקות

מה קורה לדתיות במפגש שלה עם השמרנות? סקירה של מאמרי הגיליון.

.

בשנים האחרונות, המושג 'שמרנות' קיבל פנים חדשות. בעקבות פעילותה הנמרצת והמגוונת של 'קרן תקווה' ושל גופים נוספים, הפכה ההגות השמרנית – בעיקר בגרסה האמריקאית שלה – לאחת השפות המרכזיות של הימין הציוני בארץ. במקביל, תפסה השמרנות גם מקום משמעותי בשיח הציוני דתי: עבור סוג מסוים של ציונים דתיים, השמרנות מציעה אלטרנטיבה לאידיאליזם של תורת הרב קוק; זוהי הגות אקטואלית ומפוכחת עם ניחוח אקדמי אוניברסלי, המאפשרת לחרוג מתחומי בית המדרש ולהיכנס אל השיח הפוליטי והריאלי. לצד זאת, כוחה הגדול של השמרנות נובע גם מכך שהיא מציעה מענה מנומק לאיום של הרוח הפרוגרסיבית על מעגלי הזהות המסורתיים – הלאום, המגדר והמשפחה. בעקבות זאת חרג השיח השמרני מהתחום הפוליטי והכלכלי והוביל ליצירת שפה דתית חדשה, הממוקדת ביציבותה והמשכיותה של הזהות הדתית ושל המוסדות התומכים בה.

החיבור הזה בין שמרנות לדתיות, הנראה לעתים מתבקש ואף מובן מאליו, מזמין מבט מעמיק יותר. מה קורה לדתיות במפגש שלה עם השמרנות? אלו מאפיינים של הדתיות מקבלים פנים אחרות כתוצאה מהתרגום הזה, ואלו הולכים לאיבוד?

המאמרים וההרצאות שנאספו בגיליון זה, פירותיו של סמינר הכתיבה של 'צירופים חדשים', מתבוננים מזוויות שונות במפגש שבין שמרנות ודתיות: חלקם מציעים מבט ביקורתי על כמה ממאפייניה של ההגות השמרנית, חלקם מצביעים על ההשפעות הבעייתיות שלה על השפה הדתית, וחלקם מבקשים להציע התמודדות אחרת עם אתגרי השעה, הבנה אלטרנטיבית של הממדים השמרניים האופייניים לקיום הדתי. המוקד של הדיון כאן אינו בהגות השמרנית כשלעצמה, אלא בהשפעה שלה על החברה הישראלית, ובמיוחד על השפה הדתית. אנחנו מבקשים להתבונן במונחים החדשים שנכנסו ללקסיקון שלנו, לבחון את הלבושים החדשים שהדתיות עוטה על עצמה; בין אם מדובר בתחילתו של עידן חדש ובין אם באופנה חולפת, יש כאן הזדמנות למבט חדש על כמה מהמרכיבים היסודיים של השפה הדתית – השימור והחידוש, העבר והעתיד, הריאליזם והמשיחיות, ועוד.

 

להלן נסקור בקצרה את המאמרים וההרצאות הנכללים בגיליון. במידה ויצטרפו מאמרים נוספים בהמשך – יתעדכן דף זה בהתאם.

הרב עוז בלומן מציע ביקורת מעמיקה על החיבור שבין שמרנות לדתיות. כנגד הנטייה הרווחת בשיח השמרני לגייס את הדת כאמצעי ליציבות פוליטית, טוען עוז כי הדת היא תופעה מורכבת לאין ערוך: מצד אחד היא כאוטית ובלתי צפויה, ומצד שני יש לה מנגנוני איזון פנימיים המאפשרים לה לרתום את האנרגיות שלה לטובת החברה. לפיכך מציע עוז לשמרנים להניח לדת ללכת בדרכה, ולדתיים להימנע מהזדהות יתירה עם השמרנות.

גם תום פרנס וקובי פישר מחדדים את ההבדל שבין שמרנות לדתיות. לטענתם הן השמרנות והן הליברליזם רואים את החברה באותה צורה: כקהילה פוליטית המבוססת על הסכמה, ומכוונת להבטחת אושרם הארצי של השותפים בה. כנגד כך מציגים תום וקובי את התפיסה הדתית של קהילת הברית, ומזהירים כי הזיהוי של הדתיות עם שמרנות עלול להביא לאובדנה של תפיסה זו, ולמחיקתו של המרחק הביקורתי של הדת ביחס למרחב הפוליטי.

המאמר שלי מתבונן בהבדל שבין שמרנות לדתיות באמצעות שפה אחרת: אני מציע להשתמש בטיעונים של ר' חיים מוולוז'ין כנגד החסידות כדי לאפיין את מה שקורה לשפה הדתית כאשר היא מצטמצמת לגבולות השיח השמרני. השפה הקבלית בה משתמשים ר' חיים והחסידים ממחישה את האופן שבו השמרנות מגבילה את אופקיה של השפה הדתית, ולצד זאת גם מאפשרת להציע מחשבות על שמרנות אלטרנטיבית, שאת שורשיה אפשר למצוא בכתבי הרב שג"ר.

הרבנית כרמית פיינטוך (אפרתי), בהרצאה שהתקיימה במסגרת הסמינר של 'צירופים חדשים', ממקדת את הביקורת שלה בשיח השמרני על המשפחה. כרמית טוענת כי השיח החרדתי על התפרקות המשפחה המאפיין את השמרנות מתכחש לצדדים החיוביים של התהליכים המתרחשים בתחום זה, וחוסם את הדרך בפני תיקונים נדרשים ואפשרויות חדשות.

מאמרו של הרב חיים וידל מצטרף אף הוא למבקרים, אך פונה לכיוון אחר. הוא רואה בשמרנות סטייה מדרך החדשנות היהודית, ובמיוחד החמצה של הצורך הדחוף בהתחדשות תורנית ורוחנית בעקבות השיבה לארץ ישראל. כתחליף לשמרנות הוא מציע את החזון החדש-ישן של הרב קוק – תורת ארץ ישראל כרנסנס שיעניק חזון משותף לקיום היהודי בארץ.

החזון עומד גם במרכז מאמרם המקיף של ברוך כהנא ורונן בן דוד: בעיניהם השמרנות והמהפכנות הם שני קטבים חד-צדדיים הנטועים עמוק בנפש האנושית, והחזון הוא דרך האמצע המאזנת ביניהם. באמצעות מגוון מקורות ודוגמאות מראים רונן וברוך כיצד השמרנות אינה יכולה להכיל את המורכבות של הקיום האנושי והיהודי, ומציעים קווי מתאר לחינוך המכוון לטיפוח חזון.

גם משה וינשטוק מבקר את השמרנות על נטישת החזון. בהרצאה שניתנה במסגרת הסמינר של 'צירופים חדשים' מדגיש משה את הצורך הדחוף של החברה בישראל בחזון משותף שיעניק משמעות לקיומה של המדינה, ומבקר את האופן שבו הרוח השמרנית חוסמת את צמיחתו של חזון כזה. בחלקה השני של ההרצאה מציע הרב נעם סמט נקודת מבט נוספת: כאלטרנטיבה לשמרנות הוא אינו מציע את החזון אלא את היחס המסורתי אל העבר, שמצד אחד מקדש אותו ומצד שני פותח אותו בכך למגוון של פרשנויות הצופות קדימה.

לעומת אלו שהציבו את החזון כניגוד לשמרנות, טוען משה בלאו ששני אלו הם תגובות חרדתיות לתהפוכות שעוברות על הציבור הציוני דתי – הביקורת הפרוגרסיבית על הזהות, ודעיכת החזון שהציעה תורת הרב קוק. משה מנתח את אופיין של תגובות אלו ואת הבעיות שהן יוצרות, ומציע עמדה דתית אחרת, המבוססת על תפיסת ההלכה של עמנואל לוינס.

אם המאמרים שסקרנו עד כה התמקדו בביקורת השמרנות והחיבור שלה אל השפה הדתית, הרי שדבורה פלדמן משלבת בין ביקורת להגנה. במאמר קצר ונוקב היא מבקרת את ראייתה של השמרנות כעמדה שטחית ועצלנית, וטוענת כי השיח השמרני הוא מרכיב הכרחי בחברה הישראלית בכלל, ובציבור הדתי והחרדי בפרט. לצד זאת, דבורה גם מצביעה על המקומות שבהם השמרנות אינה מצליחה לתת מענה לבעיות חברתיות, וטוענת כי יש צורך בשילוב שלה עם העמדות המנוגדות לה.

גם נועם אורן מציע ביקורת פנימית ועדינה על השיח השמרני, המתמקדת בהתנגדות הגורפת למהפכות. נועם טוען כי גם שמרן מושבע חייב להודות שיש מהפכות מוצדקות, כאלו שתועלתן עולה על הנזק שהן גורמות. מכאן שיש לגבש קריטריונים שיאפשרו לתת מקום למהפכנות גם מנקודת מבט שמרנית, ולהרחיב את השיח השמרני אל מעבר לגבולותיו המוכרים.

שי פורסטנברג מתבונן במתח שבין השמרנות למושג הגאולה, ובוחן את האופן שבו מתמודדת אתו הסופרת היהודיה-אמריקאית סינתיה אוזיק. אוזיק נוקטת עמדה שמרנית המתנגדת לשינויים מהפכניים, אך לצד זאת נותנת מקום לגאולה אישית דרך הספרות. שי מצביע על שורשיה של הבחנה זו ברקע האמריקאי של אוזיק, ומתוך כך מתבונן בהשפעה של יהדות ארצות הברית על ההגות היהודית בארץ.

גם דניאל פידלמן מגיע מהדיון על השמרנות למחשבות על תפקידה של הספרות: דניאל מתאר את המתח בין שמרנות לרליגיוזיות המאפיין את הקיום הדתי מאז ומעולם, ומציע כי כדי לשמר את הפן פורץ הגבולות שבדתיות יש לאפשר לו לפרוח במרחב הספרותי, שם הוא יעובד ויתגבש עד שיוכל להשפיע על המוסדות של עולם המעשה.

יהל גמליאל ממקם את ההגות השמרנית בתוך שדה רחב יותר, הכולל גוונים שונים של שמרנות: החל מהשמאל החילוני המתגעגע לארץ ישראל הישנה והטובה, ועד המסורתיות הספרדית המבקשת להחזיר עטרה ליושנה. יהל בוחן את זרמי השמרנות השונים באמצעות המושגים של פייר בורדייה מצד אחד ושל אלסדייר מקינטאייר מצד שני, ומצרף תובנות העולות מתוך ניסיון החיים האישי שלו.

עשהאל אבלמן, בהרצאה שניתנה במסגרת הסמינר של 'צירופים חדשים', מבקר את עצם המונח 'שמרנות' – אך לא כדי להציע גישה אחרת, אלא כדי להצביע על חוסר הדיוק שבמונח זה. לטענתו השמרנות היא מאפיין המשותף לזרמים הרחוקים מאד זה מזה באופיים, ואת ההגות המכונה 'שמרנית' נכון יותר לאפיין כדרכו של הימין הקלאסי, שעיקרה רתיעה מפני הסכנה שבפרויקטים מהפכניים.

לסיום, משהו מכיוון אחר: שיר וכתיבה קצרה של שרה פרידלנד בן ארזה, בהם היא מתבוננת במתח שבין שמרנות וחידוש בהקשר של היחסים בין הדורות. בין התביעה של ההורה להמשכיות לשאיפה של הבן לפרוץ קדימה, מציבה שרה את הרצון להכרה ולמפגש שיגשר על הפערים.

תגיות:

2 תגובות

    חנוך גוטליב

    21 במאי 2022 ,23:56

    שלום,

    קראתי חלק מן המאמרים ורציתי להאיר נקודת מבט מעט שונה.
    נעשה רגע זום אאוט. נקודת מבט שלא צוללת לנבכי הפילוסופיה השמרנית.
    בעוד יש מי שמהלטטים בהגותם של ליברלים ושמרנים ויורדים לניואנסים ו"צווי-דינים" בשמרנות (ליברלית או לא). בעוד יש מי שדן בתרגום השפה הדתית למונחי ההגות השמרנית – דומני שהנקודה בחיבוק השמרנות על ידי הציבור הדתי לאומי באה ממקור שונה לגמרי מאשר הכרה והזדהות עם הפאזל הפילוסופי של השמרנות האנגלו-אמריקאית, שכפי שהיטיב להקדים איתן אברמוביץ וכתב "שכבר העירו רבים היא רבגונית מאד ומלאה בסתירות ובמתחים פנימיים".
    מה מושך בשמרנות שישראלים צעירים בעלי שפה דתית הוגים וכותבים בה?
    מעולם היה מתח בין קדמה לשמירה, בין חופש ליברלי להטרונומיה. ככל שמגמות רדיקליות הופכות מרכזיות יותר בשיח החברתי-פוליטי כך המתח הולך וגדל עד שאי אפשר להכילו.
    ההתמודדות עם המגמות הרדיקליות הללו מולידה את הצורך, וזה נאחז בשמרנות במאבק התרבותי-רוחני מול אותן מגמות.
    כפי שבתחומי ידע ועשיה אחרים, אנשי הציבור הדתי לאומי פועלים בחזית העשיה, גם בתחום המאבק ההגותי הנזכר, נרכש ידע, נרכשה שפה, פותחו כלי הבעה ומרחבי לימוד מחקר וכתיבה שעונים על הצורך בהתמודדות.
    כל מי שילך לחנויות הספרים למדפי ההגות והכתיבה הפוליטית, היסטורית וצבאית (שלא לדבר על תחומי האומנות השונים) – יראה הצפה של ספרות שניזונה ממחשבה רדיקלית המתפתחת בעשרות השנים האחרונות (הנה כמה מילים מובילות – הדרה, דכאנות, פריווילגים, הגמוניה, משטור, הבניה, מגדור, מהותנות), בעוד כמות הספרים הניזונים ממערכות חשיבה שונות הינה מזערית.
    כל אלה הובילו למסע השמרנות בקהילות החושבים בישראל.
    בעולם של מחשבה רדיקלית, ההופכת לתנועה חברתית-פוליטית קיצונית, כזו שבין השאר בשם "האחר" מובילה ל"סתימת פיות" ולהדרה אינסופית של אחרים – נדרש שיח אינטלקטואלי שמרני.

    בעיני, הרבה מעבר לדקדוקי משנתם של ההוגים האנגלו-אמריקאים, ברמה הכי פשוטה, גם אם יטען שהיא פשטנית – השמרנות היא אנטי-תיזה לדקונסטרוקציה, שמרנות נותנת משקל רב למסורת ולא רק לרציונל האדם התבוני.

    דתיות אינה שמרנות ושמרנות אינה דתיות. יש יחס ביניהם. אין זהות ואין הכלה של זו בזו. היחס ביניהם מושתת על הקשר הזה של בחינת "סתירת זקנים בנין" מול "בנין נערים סתירה".

    איתן אברמוביץ

    22 במאי 2022 ,9:39

    שלום חנוך
    תודה על התגובה היסודית. אני מסכים בהחלט עם הניתוח שלך לגבי מקורה של ההתעוררות השמרנית העכשווית, ואני גם מסכים עם הצורך בשיח שמרני בהקשרים מסוימים. אבל הדיכוטומיה שהצגת בדבריך היא בעיני שורש הבעיה, במיוחד בהקשר הדתי – ההצגה של הפרוגרסיביות כאיום דמוני שלנוכח ההתמודדות אתו אנו אמורים להזדהות עם הקוטב השמרני. יש הרבה מרחב בין הזקנים לצעירים שהזכרת, והרבה מה ללמוד משני הצדדים. קל יותר לראות את זה ברגע שנחלצים מהרוח הפולמוסית והדיכוטומית שהשיח השמרני מתחזק במלוא הכוח.

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
שמרנות ואתגר המהפכות הצודקות

נועם אורן •

25 דק' קריאה

האם ישנן מהפכות המוצדקות גם מנקודת מבט שמרנית? הצעה לניסוח מחודש של השמרנות, המכיר בצדקתן של כמה ממהפכות העבר וההווה.

article
דג אהיה

שרה פרידלנד בן ארזה •

5 דק' קריאה

שיר וכתיבה קצרה על שמרנות וחידוש ביחסים בין הדורות.

article
למה אנו מתכוונים כשאנו מדברים על שמרנות?

עשהאל אבלמן •

35 דק' קריאה

הכינוי 'שמרנות' מטעה; מדובר בעמדה המסורתית של הימין, המבקשת להגן על החיים מפרויקטים מהפכניים שעלולים להביא חורבן.