ההלכה כעצה – צירופים חדשים

ההלכה כעצה

אורי ליפשיץ

כ׳ באלול ה׳תשפ״ג
זמן קריאה : 11 דקות

במפגש עם ההלכה יש לפעמים ממד של איום: ההלכה לא רק אומרת מה לעשות, היא גם מפעילה עליי כוח שנחווה לעתים כחיצוני וכופה.

העצה משחררת אותנו ממועקת הכפייה: היא מעניקה לנו מקום נינוח יותר, ומזמינה אותנו לראות את ההלכה באור אחר.

אם סבא נותן לך עצה אתה יודע שאתה יכול לנהוג אחרת, אבל אתה מכבד אותו ויודע שהוא עבר כמה דברים בחיים, והוא רוצה בטובתך. זו העמדה שבה אני רוצה להתמקם כשאני פוסק הלכה.

ההלכה הנתפסת כעצה יכולה ליצור מחויבות פנימית גבוהה ועמוקה יותר מאשר כשהיא נתפסת כחוק טבע או כהוראות הפעלה, תיאורים שאני מסופק אם אנחנו בכלל מאמינים בהם.

מה קורה להלכה כשרואים אותה כעצה, ולא כחוק או ציווי? על סמכות ובחירה במערכת היחסים שלנו עם ההלכה. שיעור חמישי ואחרון בסדרה על מטא הלכה, המבוססת על שיעורים שהועברו בישיבת 'שיח יצחק'.

 

מהו הדימוי של ההלכה בעינינו? האם ההלכה היא חוק, ואם כן – מאיזה סוג? האם היא דומה לחוק טבע שאי אפשר להתנגד לו, או לחוקי המדינה – מערכת הסכמית שמאפשרת לנו לנהל את חיינו? האם היא הוראות ההפעלה של העולם, כמו במשל הידוע, או אולי הוראות נסיעה המלמדות אותנו איך להגיע ליעד? ומה לגבי דמותו של הרב? האם הוא דומה לשופט, או אולי לרופא?

הדימוי אותו לובשת ההלכה בעינינו מעצב את מערכת היחסים שלנו איתה, את האופן שבו היא נוכחת בעולמנו. זהו רובד יסודי שאנחנו לא תמיד מודעים אליו, וגם לא קל לשנות אותו; אבל זה בדיוק מה שהופך אותו לחשוב ומעניין.

אני רוצה להציע דימוי שבמבט ראשון לא נראה מתאים למערכת היחסים שלנו עם ההלכה, אבל בעיניי הוא ממצה את הנושאים בהם עסקנו בשיעורים הקודמים: ההלכה כעצה.1 האם אפשר לתפוס כך את ההלכה? ואם כן, איך נראית הלכה המתפקדת כעצה?

לכאורה, זוהי הצעה תמוהה; הרי ההלכה אינה עצה. אדם יכול להתייעץ איתי ויכול לשאול אותי מה ההלכה, ומדובר בשתי תנועות שונות – באחת אני אומר לו מה לדעתי כדאי לו לעשות, ובשנייה אני אומר לו מה לעשות. בתפיסה המקובלת, ההלכה לא ממליצה בפנינו על כיוון מסוים ומשאירה את ההכרעה בידינו, אלא אומרת לנו מה אנחנו חייבים לעשות ומה אסור לנו.2 גם לעצה יש מקום חשוב בחיים שלנו, אבל היא נבדלת מההלכה, והתוקף שלה נמוך יותר. במקום שבו יש הלכה, היא אינה מתפקדת כעצה.

ובכל זאת, אני רוצה להרהר על ההבחנה הזו, ואפילו קצת לערער אותה, ולטעון שאולי נכון להתייחס אל ההלכה כעצה. זו אינה טענה פשוטה, ויש לה גם מחירים ובעיות אליהם אתייחס בהמשך; ועם זאת, היא נראית לי ראויה ונחוצה. בדברים הבאים נצא למסע בעקבות הדימוי של ההלכה כעצה, מסע שיעבור בין כמה מרחבים, ובאמצעותו אנסה לצייר דמות שונה של ההלכה.

 

מהציווי אל העצה

המפגש שלנו עם ההלכה דומה לפעמים למפגש עם שוטר. כשאני נוהג ורואה שוטר בצד הכביש, אני לא מרגיש ביטחון – הנה יש מישהו ששומר על  הסדר; אני מרגיש מאוים, ובודק היטב אם הכל אצלי בסדר. גם במפגש עם ההלכה יש לפעמים ממד של איום: ההלכה לא רק אומרת מה לעשות, היא גם מפעילה עליי כוח שנחווה לעתים כחיצוני וכופה. גם אם אני לא חושב בהכרח במושגים מוחשיים של שכר ועונש, עדיין ההלכה מלווה במבט שעוקב אחריי, בתחושה שהמעשים שלי נרשמים.

אני רוצה להציע את הדימוי של העצה כבסיס לכינון של מערכת יחסים אחרת, ולעשות זאת באמצעות עיון בכמה מקורות – מקורות שאולי לא מהווים ראיה לגישה שאני מציע, אבל משקפים את אופייה.

נפתח בדרשה המובאת בספרי דברים: '"כי גוי אובד עצות המה" (דברים לב)… רבי יהודה דורשו כלפי ישראל: איבדו ישראל עצה טובה שנתנה להם, ואין עצה אלא תורה שנאמר "לי עצה ותושיה" (משלי ח)'.3 לפי רבי יהודה, אם אני מחפש עצה – כדאי לי לפנות אל התורה, כי היא מלאה בעצות טובות. אבל האם פירוש הדבר שלאמירות של התורה יש תוקף של עצה? הדרשה של רבי יהודה אינה אומרת זאת, אבל כך נראה מדרשה אחרת המובאת בספרי: על הפסוק 'כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ' (דברים ט"ו, יא), דורש הספרי כך: '"אנכי מצוך לאמר" – עצה טובה אני נותן לך לטובתך'.4 מה מביא את הספרי לדרוש את לשון הציווי שבפסוק כך? האם לא מתבקש יותר לומר 'אנכי מצוך לאמר – חוקים אני נותן לך'?

אולי הספרי רוצה לומר שעל אף הנימה המצווה, בסופו של דבר התורה היא עצה. היא לא אומרת לנו מה לעשות כי היא מקור הסמכות והכוח או כי אם נעשה אחרת יקרה אסון, אלא כי כדאי לנו, כי היא רוצה בטובתנו. אפשר להשוות זאת לרופא שאומר למטופל שאם לא ישנה את הרגלי התזונה שלו, הבריאות שלו תיפגע. לרופא יש סמכות וידע שמעניקים לדבריו כוח, אבל בסופו של דבר האחריות היא בידיים של המטופל, והוא זה שיחליט אם לציית להוראות הרופא או לא. דינמיקה כזו יכולה להתקיים גם בין הורים וילדים: הורה יכול לייעץ לבן שלו לעשות כך או אחרת, ולהשאיר את ההכרעה בידיו. ברור שעבור הבן לעצה של ההורה יש תוקף גדול מזה של סתם אדם מן הרחוב; ועם זאת, היא יכולה להישאר בגדר עצה, ואמירה כזו אינה חייבת להיות מניפולציה.

האם ההלכה יכולה לעבוד ככה? המחיר הוא ברור: אם הלכה היא עצה, אנחנו מאבדים את הסמכות הנחרצת, את המחויבות הטוטלית, שתופסות מקום מרכזי ביחסים שלנו עם ההלכה ועם הקב"ה. יש שאף יאמרו שאם אנו מוותרים על הכפייה אנו מחמיצים את עצם העניין: לפי המהר"ל ה' כפה על ישראל הר כגיגית למרות שאמרו 'נעשה ונשמע', כי הוא רצה שהתורה לא תתקבל מתוך בחירה אלא מתוך כפייה ואונס, כמחויבות בלתי הפיכה – גם אם אתה לא מבין למה זה טוב, ככה זה ואי אפשר אחרת.5

ועם זאת, הכפייה הזו גם יוצרת מועקה רבה, וכבר הגמרא יצאה נגדה בטענה ש'מכאן מודעא רבה לאורייתא'.6 העצה משחררת אותנו מהמועקה הזו: היא מעניקה לנו מקום נינוח יותר, ומזמינה אותנו לראות את ההלכה באור אחר. ניסוח נוסף של הגישה הזו אפשר למצוא בדברי הרמב"ם:

אף על פי שכל חוקי התורה גזירות הם כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם, הרי אמרו חכמים הראשונים שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה… ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים.7

לפי הרמב"ם, לרוב דיני התורה – וכאן הוא משאיר מקום לחוקים שאין להם טעם – יש תכלית; ומהי? 'לתקן הדעות וליישר כל המעשים'. אם כך, לא מדובר בגזירות הכפויות עלינו אלא ב'עצות מרחוק' שקיבלנו מ'גדול העצה', כדי לעזור לנו לממש את התכלית הזו. לשון דומה אפשר למצוא גם בספר הזוהר, שבכמה מקומות מכנה את מצוות התורה 'תרי"ג עיטין' – עצות.8 כינוי זה גם מובא פעמים רבות בספרי חסידות, כמו למשל בדברים אלו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב: 'הלא המצוות נקראים בזוהר הקדוש רמ"ח עיטין, רוצה לומר רמ"ח עצות לבוא על ידיהם ליראת הבורא ואהבתו'.9

המקורות האלו אינם דנים במידת המחויבות שלנו כלפי ההלכה, וגם אינם אומרים שהתורה רק מייעצת לנו, ואנחנו יכולים לעשות מה שנרצה.10 ועם זאת, כל אחד מהם משתמש על פי דרכו בדימוי של העצה כדי לתאר את התורה, ולדימוי הזה יש השלכות מרחיקות לכת בכל הרבדים של המפגש שלנו עם ההלכה – איך ניגש השואל אל הרב, איך הרב עונה, על אלו מקורות ונימוקים הוא נשען, ואיך התשובה מתקבלת. אם אני כפוסק הולך עם דברי הרמב"ם לפיהם 'רוב דיני התורה אינן אלא עצות', זה לא אומר בהכרח שהפסיקה שלי תהיה מקילה יותר; אבל תהיה לכך השפעה על המקום שאתן לטעם של ההלכה, למצבו של השואל, ועוד. האם אני מציע עמדה אחת, או פורש כמה אפשרויות ונותן לשואל להחליט? הדימוי של העצה נוגע בהרבה מן ההכרעות שאליהן נדרש הפוסק.

 

ההלכה ודמות האב

כעת אני רוצה ללכת צעד אחד קדימה, ולדבר על דמות האב כפי שתיאר אותה הרב שג"ר בדרשה המופיעה בספר 'זמן של חירות'. הרב שג"ר מרשה לעצמו לכפור במיתוס הפרוידיאני על תסביך אדיפוס, לפיו דמות האב 'כרוכה בניכור, בשניות ובמועקה', ולטעון ש'במשפחה היהודית המסורתית האב מתפקד אחרת':

בשיח זה האב הזקן הוא ייצוג של המסורת והתרבות; הוא חייב למול את בנו וללמדו תורה, אך לא כסמכות כופה הניצבת נוכח הבן אלא כסמכות ואפיפה. האב כאן איננו 'האחר' המנוכר לבן, אלא המקור שלו.  האבהות היא מקור הידע והסמכות, והיא מתבטאת למשל בלימוד תורה משותף, וכן בשאלת הבן על הפירוש הנכון של סוגיית הגמרא או על המנהג המקובל בזמן מסוים. כאן הבן פונה אל האב כאל מי שמנחיל לו את המסורת, והאב מצדו ניצב כלפיו כמקור הציווי, אך ציווי שאיננו ציווי פרוידיאני המדכא את חירותו של הבן, אלא ציווי המעניק לו את זהותו והקשרו, ובכך את חירותו. כבר עמדנו על כך שאחד הפנים של החירות הוא 'להיות נאמן להעצמיות הפנימית'  – נאמנות לזהות הפנימית של האדם, שהיא המסורת והרוח המוטבעות בו מינקותו, לכן האב לא יוצר כפייתיות אובססיבית, אלא מופיע כמקור סמכות שעליה העולם מושתת.11

לפי הרב שג"ר, אם אני רוצה להיות אב יהודי מסורתי, עלי למצב את עצמי מול הילדים לא ככופה, אלא כמייצג של המסורת והתרבות. לא מדובר במערכת יחסים שוויונית, או בעצה הניתנת בין חברים; לאב יש סמכות ותוקף מכוח היותו מעביר המסורת. אבל יש הבדל בין סמכות כופה לסמכות הפועלת באמצעות 'אפיפה': סמכותו של האב נובעת מכך שהוא יוצר את המעטפת והמרחב שמעניקים לבן זהות והקשר, ובתוכם נוצרת החירות. זו מערכת יחסים שיש בה היררכיה, ועם זאת היא אינה בנויה על הפעלת כוח מבחוץ. האב הוא המסורת, אבל זו מסורת שהבן מזהה את עצמו בתוכה.

איך זה נראה בפועל? אם למשל ילד קטן רוצה לצייר בשבת, בבית דתי קלאסי יגידו לו שזה אסור; אבל אני נוהג אחרת, אני אומר 'אצלנו בבית לא מציירים בשבת'. ואם הוא אומר 'אבל אני רוצה לצייר!', אני עונה 'בעזרת ה' כשתהיה גדול לא תרצה'. ואם הוא בכל זאת יצייר, הוא יידע שהוא נוהג הפוך ממה שהצעתי לו, וממה שעושים בבית שלנו. באופן כזה הסמכות לא מופיעה ככפייה מבחוץ אלא כאפיפה, וקיום ההלכה מקבל ממד ביתי. אני מציב את ההלכה כעצה, בלי מניפולציה ובלי ממד סמוי של איום; זה מה שאני מציע לילד לעשות, כי אני אוהב אותו ורוצה בטובתו.

ההלכה כאן אינה שוטר, ואם גם דמות האב היא עדיין טעונה מדי עבורנו אפשר להחליף אותה בדמות של הסבא או הסבתא. אם סבא נותן לך עצה אתה יודע שאתה יכול לנהוג אחרת, אבל אתה מכבד אותו ויודע שהוא עבר כמה דברים בחיים, והוא רוצה בטובתך. זו העמדה שבה אני רוצה להתמקם כשאני פוסק הלכה: בסופו של דבר, האדם ששואל אותי מגיע מתוך עמדה של ברית ושל רצון להיות חלק; אם הוא לא היה מרגיש כך הוא לא היה שואל. כאשר אני מציב לפניו את הדברים כעצה, האם המחויבות שלו כלפיהם נחלשת או מתחזקת? אי אפשר לענות על כך בצורה גורפת; יש מקרים כאלה ואחרים, וגם להלכה יש צדדים שונים. הרמב"ם תיאר כעצות רק את 'רוב דיני התורה', ויש גם את 'הנקודה הקשה' שתיאר הרב שג"ר בדבריו שהבאנו לעיל, שתמיד נמצאת שם במידה זו אחרת. ועם זאת, אני נוטה לחשוב שברוב המקרים הצגת ההלכה כעצה, כסמכות אופפת, דווקא מעצימה את המחויבות כלפיה.

בהקשר זה יש להעיר שלא תמיד הגישה הזו נוחה יותר עבור השואל; יש אנשים שכמעט מתחננים שאני אגיד להם מה לעשות. לפעמים שואלים אותי: 'אתה אומר שאפשר להקל, אבל האם עדיף שאחמיר?'. לפעמים אני אומר 'לא, אני הייתי מקל במקרה כזה', אבל לפעמים אני מתעקש, ואומר שאני לא יודע להגיד 'מה ההלכה אומרת'; יש דעות לכאן ולכאן, וכל אחד צריך להכריע לעצמו. האמירה שלי שאפשר לקל נותרת בגדר עצה.

 

לא ברעם ולא בזעם

בהמשך לעיסוק של הרב שג"ר בדמות האב, אצרף עכשיו מרכיב נוסף לקולאז' שאני מנסה ליצור כאן, באמצעות שיר של יהודה עמיחי:

אָבִי הָיָה אֱלוהִים וְלא יָדַע. הוּא נָתַן לִי

אֶת עֲשֶׁרֶת הַדִּבְּרוֹת לא בְּרַעַם וְלא בְּזַעַם, לא בָּאֵשׁ וְלא בָּעָנָן

אֶלָּא בְּרַכּוּת וּבְאַהֲבָה. וְהוֹסִיף לִטּוּפִים וְהוֹסִיף מִלִּים טוֹבוֹת,

וְהוֹסִיף "אָנָּא" וְהוֹסִיף "בְּבַקָּשָׁה". וְזִמֵּר זָכוֹר וְשָׁמוֹר

בְּנִגּוּן אֶחָד וְהִתְחַנֵּן וּבָכָה בְּשֶׁקֶט בֵּין דִּבֵּר לְדִּבֵּר,

לא תִּשָּׂא שֵׁם אֱלוֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, לא תִּשָּׂא, לא לַשָּׁוְא,

אָנָּא, אַל תַּעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. וְחִבֵּק אוֹתִי חָזָק וְלָחַשׁ בְּאָזְנִי,

לא תִּגְנוֹב, לא תִּנְאַף, לא תִּרְצַח. וְשָׂם אֶת כַּפּוֹת יָדָיו הַפְּתוּחוּת

עַל ראשִׁי בְּבִרְכַּת יוֹם כִּפּוּר. כַּבֵּד, אֱהַב, לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ

עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְקוֹל אָבִי לָבָן כְּמוֹ שְׂעַר ראשׁוֹ.

אַחַר-כָּך הִפְנָה אֶת פָּנָיו אֵלַי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה

כְּמוֹ בַּיוֹם שֶׁבּוֹ מֵת בִּזְרוֹעוֹתַי וְאָמַר: אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף

שְׁנַיִם לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת:

הַדִּבֵּר הָאַחַד-עָשָׂר, "לא תִּשְׁתַּנֶּה"

וְהַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים-עָשָׂר, "הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה"

כָּךְ אָמַר אָבִי וּפָנָה מִמֶּנִי וְהָלַךְ

וְנֶעְלַם בְּמֶרְחַקָּיו הַמּוּזָרִים.12

אבי היה אלוהים, אומר יהודה עמיחי, וזה נכון לגבי כל אבא: האב הוא הדבר הגדול ביותר בעולמו של הילד, עד שהוא מתבגר ומבין שיש גדולים ממנו. זה לא אומר שאלוהים הוא השלכה של דמות האב, כפי שטען פרויד, אלא שדמות האב היא ההופעה של אלוהים בעולמו של הילד; השפה של אלוהים היא השפה של ההורים.

האלוהים שמתאר עמיחי הוא אלוהים רך, מלטף, שפונה אל הילד לא ברעם ולא בזעם. אני לא טוען שהתיאור הזה מייצג את הדמות של הקב"ה במקרא, ואני גם לא מבקש לאמץ אותו במלואו ולהפוך אותו לחזות הכל. אני גם לא תמיד חווה את הקב"ה ואת ההלכה ככאלה: לפעמים ההלכה לא אומרת לי 'אנא' אלא אומרת שזה הדבר שנכון לעשות, ויש גם צרכים קהילתיים ומקרי קצה שמחייבים ממד של כפייה. ועם זאת, אני רוצה להפנים את הדמות הזו לאופן שבו אני פוגש את ההלכה ומנגיש אותה לאחרים. האופן שבו אני תופס את עצמי מושפע מאד מהעולם של העצה, עולם שיש בו אינטימיות, קרבה ורצון. אני לא אומר לילדים שלי לשמור הלכה כי אם לא יעשו זאת העולם ייחרב, או שהם יעברו על חוק או ייענשו. השפה שבה אני מדבר איתם על ההלכה היא אחרת לחלוטין; אני לא תמיד יודע לומר שההלכה פועלת לטובתם בסיטואציה מסוימת, אבל אני נותן בזה אמון, וזה המקום שאני רוצה שהיא תתפוס בחיים שלהם.

אני לא מיתמם, ולא מתכחש למחירים שעלולים להיות לשימוש בשפה הזו. ועם זאת אני חושב שהיא נכונה יותר, ושבהשוואה לשפה המקובלת, יש לה סיכוי להצליח לא פחות, ואפילו יותר, ביצירת הזדהות וביתיות עם ההלכה. ההלכה הנתפסת כעצה יכולה ליצור מחויבות פנימית גבוהה ועמוקה יותר מאשר כשהיא נתפסת כחוק טבע או כהוראות הפעלה, תיאורים שאני מסופק אם אנחנו בכלל מאמינים בהם.

אני גם מסרב לשתף פעולה עם השיח שמתמקד רק בשאלת המחיר. אני לא מציג את ההלכה כעצה משיקולים פונקציונליים, כדי להגיע לתוצאות יותר טובות, אלא כי אני חושב שכך צריך להתייחס להלכה, כי יש בה את המרכיב הזה. השאלה היא לא מה יקרה אם הילד לא יקבל העצה שלי, אלא מה יקרה אם כן, איזו דמות תלבש ההלכה בחיים שלו, איזו דמות תהיה לה בחיים של כולנו.

תגיות:

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
מעבר לארבע אמות של הלכה

אורי ליפשיץ •

12 דק' קריאה

האם די בהלכה כדי להדריך אותנו? מה היחס בין ה'שולחן ערוך' למה שמעבר לו? שיעור רביעי בסדרה על מטא הלכה, המבוססת על שיעורים שהועברו בישיבת 'שיח יצחק'.

article
איש ההלכה – בין שומר למשתמש

יאיר ברלין •

20 דק' קריאה

המבט על ההלכה כמערכת שאנו משתמשים בה ולא כאובייקט שאנו שומרים עליו, מעוררת מחשבות חדשות על מקומנו בתוכה, ועל אופני השימוש השונים בה.

article
לתת בים דרך: לקראת שפה הלכתית חדשה

הרב יאיר דרייפוס •

15 דק' קריאה

כיוונים למחשבות חדשות על ההלכה, בדרך אל הלכה אישית ואל ראיית הפוסק כיועץ.