כדי למצוא את לוז הזהות המשותף לעדות ישראל השונות, צריך להיות מוכנים להכיר בהבדלים העמוקים ביניהן.
אודי (יהודה) דבורקין
’
לפני כעשרים שנה שהיתי בגרמניה בכנס נוער, במסגרת עבודתי. היינו במזרח גרמניה, ומובן מאליו שהקונוטציות הישראליות שלי ראו את ההיסטוריה בכל מקום. העובדה שהגענו לכנס יחד עם הנערים והנערות ממערב גרמניה על גבי רכבת, והעובדה שניאו-נאצים שהו בקרון סמוך ולכן ביקשנו מהילדים לא לשיר עד שהם ירדו, בוודאי לא סייעו לעניין. המרחב היה נראה לי מיסטי, כאילו יצא מסרט היסטורי.
אחת מרכזות הנוער, אליזבת, יהודייה גרמניה צעירה, נולדה עוד במזרח גרמניה. היא התחנכה בתנועת הנוער הקומוניסטית 'הנוער הגרמני החופשי', אשר למרות שמה הייתה רחוקה מחופשיות. אליזבת הייתה קומוניסטית, אך מיד עם נפילת החומה היא נהרה למערב, כמו רבים מבני גילה, עברה למערב גרמניה ושם והשתלבה בקהילה היהודית והפכה למחנכת בתנועת נוער יהודית. באחד הערבים בעקבות אירוע משמעתי לא חמור במיוחד, אליזבת העמידה את החניכים בצורה מסודרת והפליאה בהם נאומי תוכחה במשך שעה ארוכה. בישיבת הצוות, השליחה המרכזית שאלה אותה בציניות האם היא מגיעה מהשטאזי, ארגון הביון והשיטור הידוע לשמצה של מזרח גרמניה. בתגובה, אליזבת עלתה לגג המבנה והסתגרה שם שעות ארוכות בסערת רגשות. אביה של אליזבת היה בכיר בשטאזי במקום מגוריה; כל חייה היא ניסתה לחמוק מהזהות הנוראית הזו, ושאלתה של השליחה החזירה אותה לשם.
אליזבת ראתה בחינוך היהודי ערך משמעותי, אך היא עשתה זאת בדרך אותה הכירה. שעה שאחד החניכים טעה בהגיית ברכת המזון היא עצרה את הברכה בקול רם ותקיף, וכלל החניכים נאלצו לשוב ולברך בקול רם וברור. אם אחת החניכות לא השתחוותה בצורה נאותה במהלך תפילת עמידה, היא עצרה אותה בידיה והדגימה לה כיצד יש לעשות זאת בצורה נכונה וברורה. היא ביקשה שחניכיה לא ישוחחו על חג המולד משום שהם יהודים, והשתיקה מיד כל שיחה שהייתה בעייתית בעיניה. אליזבת רצתה שכל חניכיה ידעו וישלטו בנושאים הנלמדים, שיהיו בני בית בתרבות היהודית, שיברכו ויתפללו כראוי. אך היא לא עשתה זאת בצורה 'יהודית'. המתודה אותה ידעה הייתה זרה, קומוניסטית, טוטליטרית, גרמנית. אליזבת אולי ביקשה היטב את היהדות, אך יהדותה עוצבה על ידי נוף ילדותה, והייתה זרה לרוב מניינו ובניינו של העם היהודי.
אליזבת היא רק דוגמא אחת מיני אינסוף של יהודים הבוחרים ביהדות, אך לבושם זר; המתודה החינוכית שלהם אינה יהודית, סגנון הדיבור או הלבוש שלהם הוא אחר. לכאורה, זוהי בעיה של יהודי התפוצות; הגעתם של היהודים ארצה ושינוי זהותם לזהות ישראלית אמורים היו לפתור את הבעיה, ולאפשר ליהדות להתלבש בלבושיה המקוריים. אך בפועל, המצב הוא מורכב יותר.
ההשפעות הזרות לא נעלמו עם ההגעה לישראל; ההפך הוא הנכון. לאחר עליית הקהילות ארצה, הזהויות השונות נחגגות והמודעות הציבורית למורשת השונה של כל עדה נוכחת במרחב הציבורי ומצוינת כערך רב תרבותי נפלא. מאמרים ותזות אקדמיים, רעיוניים ותורניים רבים נכתבו על ההבדלים בין העדות. על סגנונות הפסיקה השונים, על המסורות המנוגדות, על הרגלי החיים המגוונים, על המזון, על הלבוש, על הפוליטיקה. העיסוק בהבדלי העדות לא נותר עיסוקן של אליטות אקדמיות, פוליטיות או רבניות בלבד, אלא הוא מעסיק את הציבור הישראלי כולו. אם בעבר עיסוק זה הסתכם במזון ובלבוש הרי שהיום, בשם ה'רב תרבותיות', הציבור בישראל שמח להכיל את כלל המודלים, הדעות, העדות והמנהגים.
הגישה הרב תרבותית נראית כמנוגדת לחיפוש אחר גרעין הזהות המשותף, אבל למעשה היא עשויה לסייע לו: היא מחדדת את המודעות להבדלים העמוקים בין העדות, ובכך מאפשרת את ההבחנה בין הלבושים שנקלטו בגלויות השונות לבין המקור המשותף שמאחוריהן. אך כפי שנראה, לא זה המצב: השיח הרב תרבותי אומנם התפתח בישראל, אך הוא מתקיים תוך הנחה שממילא כל העדות היהודיות מאמינות בקירוב באותם הדברים, מעלות על נס את אותם הערכים ומעוניינות באותו החזון – ובכך נחסמת האפשרות לבירור מעמיק יותר של ההבדלים. אומנם נכון כי ישנו גרעין משותף בין כלל חלקי עם ישראל, אלא שגרעין זה עטוף בלבושים שונים ומשונים, זרים ונבדלים. אנו מניחים כי כל העדות כולן שייכות לאותו מרחב תרבותי-ערכי, וכי ערכי המדינה משקפים, במידת מה, את ערכי היסוד היהודיים (או הדמוקרטיים) שכולנו מחזיקים בהם.
אלא שלא כך היא.
שמלה רב תרבותית
הרב תרבותיות זכתה למעמד מכובד החל מסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת. מדינות הלאום המערביות, שניסו קודם לכן לייצר ולשקף תודעה לאומית אחידה וברורה, והיו בעלות אוכלוסיות הומוגנית או התיימרו להיות כאלו, החליפו את זהותן ההומוגנית בזהות רבגונית. משנות ה-70 ועד לראשית המאה ה-21 היו מדינות המערב מבצר יחסי של זהות רב תרבותית. הנבדלות התרבותית לא הצטמצמה ל'צ'יינה טאון' או לאופנות קולינריות, אלא הובילה להתייחסות לערכים הנבדלים של כל קהילה אתנית. היה ברור כי מהגר מסין, מהגר מקניה, מהגר מרוסיה, תושב קנדי ממוצא אירופאי ותושב קנדי 'מקורי' אינם רק בעלי נראות וסגנון לבוש שונים, אלא הם גם מחזיקים בערכים דתיים, פוליטיים ואידיאולוגיים שונים.
חברות שביקשו להחזיק בערכים רב תרבותיים לא הסתפקו רק בהכלת הערכים השונים, אלא גם התיימרו, לרוב ללא הצלחה יתרה, להציג אותם כייצוגים שווים בערכם, ולאפשר לכל קהילה להתנהל ללא מעורבות הרוב בחייה, 'עד כמה שניתן'. אמנם רב תרבותיות טהורה מעולם לא התקיימה משום שמדינות חייבות להכריע בנושאים שונים, וחוסר הכרעה מוחלט אפשרי רק בהגות רעיונית או בסביבה אנרכיסטית. עם זאת, הרב תרבותיות פרחה והפכה לדגל. הערכים המערביים השונים הפכו ליחסיים, והשונות התרבותית-ערכית הועלתה על נס, תוך חגיגה של טקסים ומנהגים שסתרו זה את זה.
החגיגה הצבעונית הזו הגיעה בשנים האחרונות למחוזות אבסורדיים, והביאה לצמיחתה של תרבות הביטול. תרבות הביטול מבקשת למנוע שיחה או התבטאות בנושא מסוים במידה והם פוגעניים כלפי קבוצה אחרת, משום שעצם הפגיעה מונע מהחברה הרב תרבותית לחגוג את השוני ואת הלגיטימיות של כל תרבות. תביעה זו הביאה לכך שחופש הביטוי של יחידים וקבוצות נפגע, ובכך הרב תרבותיות השלימה מעגל שלם: התפיסה שהייתה אמורה להביא להגדלת החירות של כל קבוצה לפעול ולהתבטא בשם ערכיה התהפכה, וכעת היא מנסה למנוע מקבוצות לפעול ולהתבטא בשם ערכיהם, משום שערכים רבים, כך מתברר, הם פוגעניים כלפי קבוצות אחרות, או מהווים ניכוס של ערכים הפוגע בתרבות 'המקורית' של קבוצה זו או אחרת. הרב תרבותיות של ימינו איננה מעודדת הפרייה הדדית וריבוי דעות, אלא מבקשת למקד כל קבוצה בתחומיה, ולצמצם את היכולת לפעול במרחב הציבורי ולהשפיע אחד על השני.
בישראל, כל התהליך הזה לא התרחש מעולם.
רב תרבותיות מדומה
בעלונו אדונים ואנו מתיחסים אליהם מצד ארץ מגורינו ספרדים אשכנזים צרפתים וכדומה, לבד בך כשאנחנו בביתך נזכיר שמך אלקי ישראל, כמו שהבטיח הנביא: 'והסירותי את שמות הבעלים מפיה ולא יזכרו עוד בשמם' ספרדים אשכנזים כי אם בשם ישראל יכנו למען יתנהגו באהבה ואחוה כנימוס הקבוץ ולא תזכרנה הראשונות, ובבריאה החדשה ישמחו השמים ותגל הארץ.1
למרות הנבדלות הברורה בין העדות ולמרות המודעות להבדלים, הרי שאנו בהחלט מקיימים את חזונו של הרב אלקלעי ז"ל. הווה אומר, העדות השונות, למרות סערות פתאומיות ביחס להתבטאות כזו או אחרת, מתקיימות בישראל זו לצד זו מבלי להתייחס להבדלי השורש שביניהן.
אלא שהעדות השונות לא רק הטמיעו לתוכן ערכי-חוץ פולקלוריסטים ברורים (לבוש, מזון, מוזיקה) ולא רק השתנו בעצמן (צבע עור, מצלולי שפה) אלא הן גם שונות זו מזו ביחס למנעד עצום של ערכים ואידיאולוגיות: מגדר, משפחה, כלכלה, חינוך, תרבות חזותית, מבנה הקהילה, היחס לדת במרחב הציבורי, ועוד נושאים רבים ועצומים שרובם מעסיקים את החברה האנושית, ובכלל זה את החברה הישראלית.
הרב תרבותיות, בשבתה בישראל, לא קנתה את אותה אחיזה שזכתה לה במקומות אחרים. עם הגעתה של הרב תרבותיות זנחה ישראל כביכול את תפיסת כור ההיתוך הבן-גוריוני, ועברה לתפיסה המקבלת, מכילה ומעודדת ריבוי זהויות שונות זו מזו. אך למעשה, ההנחה הרווחת בשיח הישראלי היא כי התרבויות היהודיות כולן דומות ברמה כזו או אחרת ביחס לערכי היסוד שלהן, וכי הן בעלות תשתית רעיונית זהה המכוונת לערכים קרובים. מכיוון שכך, כל טענה כלפי נבדלות ערכית או רעיונית של אחת הקבוצות היהודיות מתפרשת מיד כפוגענית. חשוב שלא נבלבל זאת עם תרבות-הביטול שהופיעה בשל הקצנה של הרב תרבותיות.
הרב תרבותיות נזנחה לא משום שהיא הקצינה אלא משום שמעולם לא היינו מוכנים לקבל על עצמנו את ההנחה כי עם ישראל מכיל קבוצות הנבדלות זו מזו בערכי היסוד שלהן, בשאיפתן הפוליטית ובאמונותיהן. חוסר המוכנות להכיר בהבדלים בין הקבוצות לא הוביל להיעלמותם; מנגד, הוא גם לא מאפשר לבחון מהם הערכים המיובאים של כל עדה וקבוצה, ומהם ערכי המקור המשותפים.
אמת, העדתיות בישראל נחלשת כזהות עיקרית, ומרבית הישראלים מיוחסים למוצא מעורב של שתיים, שלוש עדות או יותר. אך הדבר לא שינה את יחסנו הכללי למוצאם השונה של היהודים, אלא להפך: אנו מניחים כי למרות השונות בין המוצאים השונים של הדורות הקודמים, הרי שבאופן בסיסי זהותם הייתה דומה וכי ההבדלים הינם חיצוניים בלבד.
הרב תרבותיות בישראל מכילה את כלל הביטויים היהודיים, בתנאי שאנו מסכימים כי הזהויות אינן נבדלות ברובד הבסיסי שלהם. אנו רב תרבותיים כאשר הדיון מתרכז במוזיקה או באוכל, אך אל לנו לטעון כי הקהילה היהודית בפולין נבדלה מזו שבגרמניה ביחסה לנשים, שהקהילה היהודית בעירק נבדלה מזו שבלוב ביחסה לחינוך, או שהקהילה היהודית בצרפת הטמיעה לתוכה ערכים מקומיים השונים מאלו שהטמיעה הקהילה היהודית בהודו. הרב תרבותיות הנחגגת בישראל איננה חוגגת את המורשת הפולנית, הרוסית, המרוקאית, האתיופית וכדומה, אלא את המורשת היהודית-פולנית, היהודית-רוסית, היהודית-מרוקאית, היהודית-אתיופית וכו'. אסור לנו לטעון כי יש נבדלות בסיסית בנוגע לאותה זהות 'יהודית' שכולנו מחזיקים בה.
בבואנו לדון בהבדלים ההלכתיים הצורך לצעוד בין הטיפות רחב עוד יותר. אל לו לאדם לטעון כי מסורת הלכתית מסוימת מקורה בסביבה הלא-יהודית של אותה קהילה. ניתן בהחלט לחלוק על מנהגיה והמסורות ההלכתיות של קהילה כזו או אחרת, אך גם כאן הדיון הציבורי תמיד חייב להיות כזה שמקבל א-פריורית כמעט כל מסורת קהילתית, משום שכולן לגיטימיות.
אין טענתי חו"ח כי המסורות הללו אינן לגיטימיות, אין טענתי חו"ח שההבדלים בין המסורות יוצרים היררכיה בין ארצות המוצא. אינני טוען כי יש לשוב למודל עדתי, וגם אינני טוען כי מודל כור ההיתוך עדיף. אני רוצה לטעון כי המודעות להבדלים היא הכרחית.
איננו זהים. ההבדלים בין המסורות החינוכיות השונות חשובים ומשמעותיים. ההבדלים בין היחס למשפחה, מגדר, לאומיות, עמיות, משמעת, מהותיים לדיונים רבים שמתקיימים בישראל. ההבדלים בין המסורות ההלכתיות מהווים כר פורה לשיח נפלא. הדים וביטויי שיח כאלו נשמעים מעת לעת, ואין להתעלם מהם.
'שונות כל כך זו מזו'
האם ידוע למישהו מבין קוראי 'עדות' על דבר קיום מנהג כזה או דומה לזה מעדות אחרות? אם ידועים להם פרטים נוספים על מחולות הבתולות והנערים בקווקז או בטרפוליטניה? האם ידועים להם השירים שהיו שרים 'בלשונם'? את התשובות נפרסם.2
באופן כללי אפשר לומר, שההבדל בין עם מאומות העולם ובין עם ישראל יהיה גם כאן הבדל שברבגוניות. היינו בעוד שבדרך כלל אפשר לדבר על תרבות של איזה עם, במספר יחיד, אנחנו צריכים לדבר על התרבויות, במספר רבים, של עם ישראל. ולא זו בלבד אלא שהתרבויות של העדות היהודיות הן שונות כל כך זו מזו.3
מרגע מעברן של עדות ישראל בחזרה לארץ התעורר הצורך לשמר את תעודותיהן, לשמר את הפולקלור שלהן. מרגע פירוק הקהילות נבדקו מוסדותיהן, ארכיוניהן נארזו ונשלחו ארצה, ואנו מנסים לזכור את הטעמים השונים שלהן. רפאל פטאי, כמו פולקלוריסטים אחרים וכמו רוב העוסקים בעדות ישראל, הניחו שאכן יש לשמר את התרבויות השונות מתוך הבנה שלבושן שונה. אך לצד כל העיסוק הזה, אנו מתעלמים מהדברים המהותיים. אנו לא משוחחים על הבדלי העומק. אנו נזהרים מאד מהתייחסות להבדלים בתפיסות מהות, תוך ניסיון לטשטש את עצם הזהירות ותוך הכחשת ההבדלים.
שימור המסורות השונות לא מסתכם בהבדלי תרבות החוץ, הוא מצריך התבוננות כנה בשוני האמיתי. בלבושים הזרים שניתנו לנו בגלות והפכו לחלק מגופנו ממש. לא ניתן למצוא את החלקים שאינם זרים ולהתייחד בזהות המשותפת מבלי לדון בכנות וברצינות בהבדלים. הרב תרבותיות לא מתאימה לחברה היהודית בישראל, משום שהיא אכן בעלת לוז משותף; אלא שעל מנת למצוא את אותו הלוז אי אפשר להתעלם מהלבושים הזרים או להטמיע אותם פנימה, כפי שאנו עושים פעמים לא מועטות. עלינו לשים לב להבדלים, ברצינות הראויה, שכן מדובר בהבדלי עומק המגיעים ממסורות פילוסופיות, דתיות ורוחניות שונות. המודעות להבדלים תאפשר לנו להבין מהם חלקי הלוז שלנו, ומהם החלקים שייבאנו מן הגלויות השונות. או אז נוכל בעזרת ה' לעבות את הלוז היהודי ולשוב לזהות בראשיתית, ילידית, ובעיקר טבעית יותר. נוכל לשוב לעצמנו.
