לתור את העיר: שוטטות כחוויה דתית – צירופים חדשים

לתור את העיר: שוטטות כחוויה דתית

איתן אברמוביץ

ח׳ בניסן ה׳תשפ״ג
זמן קריאה : 20 דקות

להיות דתי פירושו לחיות בעולם רווי היררכיות והבחנות, במרחב המאורגן לפי 'בחינות שונים ועניינים מחולקים', ולענייננו – לחיות ביישוב דתי.

העוצמה הכלכלית, האופקים הרחבים והיכולות הטכניות שמבטא הנוף הזה מגמדים את הממדים שאני חי ופועל בהם.

ההתבוננות בעיר יכולה להחליף את ההתבוננות הקלאסית בטבע ובגרמי השמים, ולכונן סוג של חוויה דתית, שונה באופייה, אבל גם דומה.

כאשר לתנועה הדתית המבקשת לחרוג מהמרחב היומיומי אין מקום קדוש להתכוונן אליו, היא הופכת מעלייה לרגל לשוטטות אינסופית.

השוטטות ברחוב מאפשרת לראות ולהיראות. הזרות ההדדית, הנחת המוצא שאתה לא מכיר אך אחד ואיש לא מכיר אותך, לא יוצרת רק ניכור; היא גם פותחת מרחב של התבוננויות חטופות.

בשונה מדמותו של המשוטט האורבני המבקש להיבלע ברחובות העיר, המשוטט שתיארנו כאן חוזר אל ביתו החמים והמוכר; ועם זאת, הוא לא חוזר כשהיה.

התנועה בין היישוב הקהילתי לבין העיר הגדולה משקפת מתח פנימי בקיום הדתי, אותו מממשת חווית השוטטות.

 

א. יציאה לדרך: נוחיות ומועקה

נוח להיות אדם דתי ביישוב קהילתי-דתי טיפוסי. אתה יוצא מהבית, והסביבה משקפת לך את מי שאתה: במידה זו או אחרת אתה גר עם אנשים כמוך, דוברי שפה משותפת. בבית הכנסת המניינים ושיעורי התורה מתקיימים כסדרם, ולרוב הוא ממוקם בלב היישוב, כמרכז קדוש. פעם בשבוע מנוחת השבת שורה על הרחובות, והבנים הסוררים מחנים את רכביהם ליד השער הצהוב.

זהו אמנם תיאור מעט מוקצן, והיישוב תקוע בו אני גר, שהיה פעם יישוב מעורב והיום הוא יותר יישוב-רצף, הוא משהו אחר למדי. ובכל זאת, התיאור הזה הוא נקודת פתיחה טובה לתנועה שאתאר כאן, תנועה היוצאת מתוך מועקה המלווה את הנוחיות שתיארתי. החפיפה בין הזהות למרחב, התחושה שהכל סדור ומונח במקומו, מעוררת מעת לעת את הצורך להימלט, לצאת למקום אחר.

בעיניי המועקה הזו היא עצמה מועקה דתית, ולא רק פזילה אל זהות אחרת. את הבסיס לכך אני מוצא, למרבה הפלא, בדברי ר' חיים מוולוז'ין ב'נפש החיים'. ר' חיים אמנם מדבר בשפה שונה ובהקשר אחר, אבל דבריו מבוססים על עולם הדימויים המרחבי של האר"י, ולכן מאפשר לחבר את הדיון שלו לשאלות של עיצוב המרחב ועיצוב הזהות.

ר' חיים תוקף את היומרה החסידית למצוא קדושה בכל מקום, אותה הוא מזהה עם פריצת הגבולות המרחביים: הוא מזהיר כי הרעיון לפיו 'בכל מקום וכל דבר הוא אלהות גמור' הפך ל'משל גם בפי כסילים', וכתוצאה מכך 'בנקל יוכל להלכד ח"ו ברשת היצר שיראה לו היתרא על פי מחשבה זו דרך משל להרהר בדברי תורה בשאט נפש אף במקומות המטונפים'.1 ר' חיים סולד מטשטוש ההבחנות שיוצר עירוב השימושים הזה, וכנגדו מציע תיאור קולע המזהה את הקיום הדתי עם המרחב התחום והסדור, עם ההצטמצמות וסימון הגבולות:

והעניין כי ודאי האמת שמצדו יתברך גם עתה אחר שברא וחידש העולמות ברצונו הוא ממלא כל העולמות והמקומות והבריות כלם בשיווי גמור ואחדות פשוט… אבל עם כל זה הן הן גבורותיו ונוראותיו יתברך שמו, שאף על פי כן צמצם כביכול כבודו יתברך שיוכל להימצא עניין מציאות עולמות וכוחות ובריות נבראים ומחודשים בבחינות שונים ועניינים מחולקים, וחילוקי מקומות שונים, מקומות קדושים וטהורים, ולהיפך טמאים ומטונפים.

והנה כל יסודי תורה הקדושה בכל האזהרות והמצוות כולם, עשה ולא תעשה, כולם הולכים על פי זאת הבחינה שמצד השגתנו, שוודאי יש חילוק ושינוי מקומות… ולזאת חייבים אנחנו לידע ולקבוע בלבנו אמונת אומן בל תמוט, שמצדנו ודאי שיש חילוק מקומות ועניינים שונים לעניין דינא והלכתי רבתי, כי היא פינת יסוד האמונה ועיקר שורש התורה והמצות כולם.2

לפי ר' חיים, פינת יסוד האמונה ותשתית הקיום הדתי היא ההכרה בכך שאנחנו חיים בעולם שאחרי הצמצום, ש'אין אנחנו יכולים וגם לא הורשינו'3 לערער על הגבולות המרחביים וההתנהגותיים המפרידים בין הקודש והחול, הטהרה והטומאה. להיות דתי פירושו לחיות בעולם רווי היררכיות והבחנות, במרחב המאורגן לפי 'בחינות שונים ועניינים מחולקים', ולענייננו – לחיות ביישוב דתי.4

עם זאת, מתוך התיאור הנחרץ הזה עולה גם מועקת הצמצום והתשוקה לחרוג ממנו, ואף ר' חיים מזהה אותה כתשוקה דתית ומבקש להעניק לה מקום מסוים, תחום היטב.5 המיקום של הקיום הדתי בעולם שאחרי הצמצום מצביע בעל כורחו על האינסוף שמעבר לו, ומלמד שלאדם הדתי יש גם אופק חסר גבולות שאי אפשר לוותר עליו. האופק הזה אינו מאפשר לדתיות להתקבע עד הסוף כזהות נתונה, לשרטט תחום מסוים במרחב וצורת חיים מוגדרת ולהתמקם בתוכם בנוחיות גמורה. ההזדהות עם מי שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו מערערת את גבולות הזהות והמקום, יוצרת מועקה וחוסר נחת המעוררים לתנועה.

בדברים שלהלן אציע תיאור של תנועה כזו, היוצאת מהיישוב אל העיר הגדולה. בדרכנו נחלוף בין תיאורי התבוננות ושוטטות לבין עיונים קצרים במקורות מגוונים, המשתלבים באופן אסוציאטיבי ואישי ומבקשים לתאר תנועה דתית אפשרית, הצעה להתנסות. נצא לדרך מהקיום הדתי המיושב שאיתו פתחנו וננוע אל האינסוף ומעבר לו, וכשנשוב הביתה בסוף היום, נבחן את הקיום הדתי שנוצר מתוך התנועה הזו.

*

'ללכת פירושו שהנך חסר מקום',6 וכדי להיות חסר מקום צריך ללכת מספיק רחוק; עבורי פירוש הדבר הוא לדלג על ירושלים, ולנסוע לתל אביב. הדרך צריכה להיות בעצמה חלק מהתהליך, ולשם כך אין כמו תחנת הרכבת בירושלים. אני יורד אל תוך האדמה כמו יונה אל בטן האונייה, נעלם אל תוך החשיכה כדי להיוולד ממנה מחדש במקום אחר, כמישהו אחר. כבר כאן אפשר להתחיל לשקוע באנונימיות, להיכנס אל תוך עצמי ולהיפתח אל המרחב, שעוד מעט ייפתח בפניי.

 

ב. התבוננות: ההלם האורבני

היציאה מתחנת הרכבת מזמנת רגע של הלם והשתאות. המרחב נפתח לכל עבר, ואני מוקף בנייני ענק, תנועה סואנת בכבישים רחבים, והמוני הולכי רגל הגודשים את המדרכות ומעברי החצייה, נעים הלוך ושוב.

אם אני מצליח למצוא פינה לעמוד בה, זהו מקום טוב לעצור ולהתבונן בכוחות האדירים הפועמים במרחב שלפניי. הממדים של הבנייה והפעילות, הכלים הכבדים הנדרשים לפיתוח מסיבי כל כך, קנה המידה של התכנון, והמערכת הכלכלית המאפשרת לממש פרויקטים בהיקף כזה – כל אלו מעוררים השתאות. בכל אחד מהבניינים והמחלפים האלו הושקעו סכומים גדולים יותר מאלו שאזדקק להם אי פעם, גדולים גם מתקציבי הפרויקטים והמוסדות להם אני מקדיש את חיי. העוצמה הכלכלית, האופקים הרחבים והיכולות הטכניות שמבטא הנוף הזה מגמדים את הממדים שאני חי ופועל בהם.

אפשר כמובן להימלט מכאן אל הניגוד שבין הרוח והחומר, או לכוחו של האדם היחיד הגובר על המערכות האנונימיות. אבל אפשר גם לשהות בהשתאות הזו, לתת לה לחלחל ולחלץ אותי מהממדים הרגילים שלי, להיבלע בעוצמות של המרחב הזה ולהתבטל אליהן.

מכאן אפשר לחוש גם בעוצמת ההמון. לא המון של הופעה או הפגנה או מגרש כדורגל, המון שמרוכז סביב מוקד אחד, אלא המון המוני, מגוון עד אין קץ, המפרק כל אפשרות להכללה ולהזדהות קולקטיבית. כל אחד פונה לכיוון אחר, שייך לסיפור משלו, מבליח לרגע ונעלם. בשלב הראשוני הזה אין כל אופציה למפגש של מבטים, רק להתרשמות כללית מהאפקט של ההצטברות החורגת מעבר לפרטים המרכיבים אותה. המוני אדם חולפים על פניי, ברגל, במכוניות, ברכבות, יותר אנשים מאלו שאני מכיר, יותר מאלו שאפגוש באופן אישי אי פעם. ההכללות שדרכן אנחנו רגילים לחשוב על 'החברה הישראלית', המסדרות אותה בקבוצות מוגדרות ומאופיינות, נראות חסרות תועלת אל מול השפע הזה. הריבוי המשתקף בו קטן אמנם מזה של רשת האינטרנט אליה אנו חשופים כל העת, אבל העוצמה שלו גדולה יותר כי היא ממלאת את המרחב הממשי ולא רק את המסך, עוטפת את הגוף מכל עבר ומוחקת כל אפשרות להמשגה באמצעות חלוקה לקטגוריות מוכרות. המרחב גדוש אחרוּת, הפועמת בתנועה של השתנות מתמדת.

המפגש עם ההלם האורבני זורק אותי אל הכאוס של הכוחות האנונימיים הרוחשים בו, ומפרק כל יומרה לרלוונטיות, להתמצאות ולתקשורת. כל ניסיון לצמצם את החוויה לתובנות על אופיים של הכוחות העומדים מאחוריה, מערכת הסיבות והגורמים שיצרו את מה שעומד לפני, מרגיש מופרך מיסודו. אני נזכר במילים האלו של הרמב"ם, המתארות את ההשתאות לנוכח עוצמת הבריאה:

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאווה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד 'צמאה נפשי לאלהים, לאל חי' (תהלים מב). וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, מה אנוש כי תזכרנו' (תהלים ח).7

הרמב"ם כתב את הדברים האלו כמבוא להתבוננות בפלאי הבריאה, במעשה בראשית ומעשה מרכבה, שבכוחם לשמש כ'פתח למבין לאהוב את השם'.8 המרחב העירוני, לעומת זאת, הוא אנושי במפגיע, ואת ההשתאות ממנו מלווה המודעות לכך שהוא נברא על ידי בני אדם כמוני. ובכל זאת אני חושב שההתבוננות בעיר יכולה להחליף את ההתבוננות הקלאסית בטבע ובגרמי השמים, ולכונן סוג של חוויה דתית, שונה באופייה, אבל גם דומה. שכן המאמץ המשותף והעוצמה המצטברת, על אף שהם אנושיים ביסודם, יוצרים בסופו של דבר מחזה שגדול מממדי אדם: 'אין שום דבר לא אנושי בעיר, אולי רק עצם אנושיותנו'.9 בשלב מסוים, הכמות מתעלה על עצמה ויוצרת איכות אחרת. מהמקום בו אני עומד גם העיר משקפת חכמה 'שאין לה ערך ולא קץ', המתפרשת לכל עבר ומציפה את כלי ההשגה. היא אמנם צומחת מלמטה, ומונעת על ידי המון מנגנונים אנושיים ומוגבלים, אבל עדיין בעמידה מולה אני הופך ל'בריה קטנה שפלה אפלה', כשברשותי רק דעת קלה ומעוטה.

בשונה מדוד, אני לא עומד מול 'שמיך מעשה אצבעותיך', וקשה גם להגיע מכאן לאהבת ה' ויראתו. אבל יש כאן חוויה של התבטלות ושבירת הכלים שהיא דתית ביסודה, חווית 'מה אנוש כי תזכרנו' שנוצרה בידי אדם. ההלם האורבני מפגיש אותי עם המקום שבו האנושיות חורגת מעצמה והופכת למשהו אחר, והאחרות הזו גם היא סוג של קדושה. אולי זהו אחד המקומות אליהם גלה הקסם שסולק מהעולם עם בוא החילון, כאשר השמים הפכו ממחזה של חכמה אלוקית לעוד מרחב הניתן למיפוי. החוויה הדתית האורבנית היא בוודאי תוצר של המודרנה, אבל היא גם מבטאת את המורכבות של התהליך הזה, שהחילון אינו בהכרח תחנתו הסופית.10

*

מכאן אפשר להתחיל ללכת, להחליף את ההתבוננות במרחב העירוני בהשתקעות ברחוב מסוים, לעבור מהעל-אנושי אל האנושי מדי; אבל לא כדי להצליח להשתלט על המרחב ולהתמצא בו, אלא כדי ללכת לאיבוד בתוכו בצורה אחרת. הרחוב אמנם גזור בממדים שאני יכול להכיל, אבל כאשר אני בא אליו מתוך ההשתאות וההלם האורבני אני לא מחפש בו את ההתמקמות אלא את המשך המסע, לא את היש אלא את האין, הנוכח הפעם דרך התנועה. כשאני מתחיל ללכת אני נותן לכוחות של העיר לעטוף אותי, ובמקום לצפות בהמונים אני טובל בהם. לשם כך צריך לתת לרגל להקדים את העין ולהוביל אותה; או במילים אחרות, לשוטט.

 

ג. שוטטות: מהמבט אל השמים לצעידה ברחוב

כדי להבין מה נותנת השוטטות, אפשר להתחיל מסיפור המציב דווקא את העמדה המנוגדת. סיפור המתחיל בנסיעה, אבל כולו מחאה כנגד התנועה הקדחתנית המאפיינת את העיר.

שפעם אחת נסע רבנו ז"ל בדרך עם רבי חייקל ז"ל, ורבנו ז"ל היה אז בדבקות נפלאה, ונדמה לרבי חייקל שרבנו ז"ל מתנמנם. ובדרך שמן הצד ישב ודר אז אחד שהיה מקורב מעט לרבנו ז"ל, וגם היה לו צד קורבה עם רבי חייקל. ורמז רבי חייקל להבעל-עגלה לנטות אל קרובו שדר שם בדרך צדדית, וכשבאו שם ציווה רבי חייקל להבעל-עגלה לעמוד שם, ועמד שם. ודרך רבנו ז"ל היה לבלי להתעקש על שום דבר, ועשה עצמו כאילו לא ידע, וירד מהעגלה ונכנס לבית האיש ההוא.11

רבנו ז"ל, הוא רבי נחמן מברסלב, נוסע בעגלה עם תלמידו רבי חייקל. רבי נחמן שרוי בדבקות נפלאה – או אולי בכל זאת רק מתנמנם; כך או אחרת, לא כל כך חשוב לו היכן הוא נמצא, והוא מאפשר לעגלה להוליך אותו לבית קרובו של רבי חייקל. מטרת הביקור היא המשכת שפע כלכלי לאותו קרוב השרוי בעוני גדול, אך רבי נחמן מסתייג מהרעיון, ורבי חייקל עושה זאת במקומו:

היה שם בבית כלי עם מים, ושפך רבי חייקל את הכלי הנ"ל באמצע הבית, ולקח ה'קאטשערי' [= מערוך] והחליק את המים ואמר בזה הלשון: 'שפע למזרח! שפע למערב! שפע לדרום! שפע לצפון!…

באורח פלא, השפעתו של טקס זה היא מידית: לאחר שרבי נחמן ורבי חייקל עוזבים הופך הבית השוכן 'בדרך צדדית' לתחנת מעבר מבוקשת על מסלולם של הסוחרים, והקרוב העני סוחר איתם ומתחיל להיות 'בעל שפע'. כפי שמרמזים מעשיו של רבי חייקל, השפע בסיפור זה כרוך בתנועה קדחתנית לכל עבר: העני שהפך לעשיר נוסע אל העיר וחוזר, קונה ומוכר, ומתוך כך גם לומד שזמן הוא כסף. בתחילת דרכו הוא עוד מוצא זמן לבקר את רבי נחמן, אך לאחר מכן הוא הופך 'טרוד ובהול' ונמנע מביקורים אלו, מחשש שרבי נחמן 'יתחיל לדבר עמו ויבטל זמנו'. אך באחת הפעמים הוא לא מצליח להתחמק, ורבי נחמן כופה עליו לעצור:

פעם אחת כשהיה יריד בברסלב, ורץ במהירות אל השוק לקנות ולמכור, וחלונות רבנו ז"ל היו יוצאים לשוק, שבהכרח לעבור דרך שם. ובתוך כך כשרץ ורצה לעבור לשוק ושלא יראהו, דפק רבנו ז"ל בחלון וקרא אותו, ומסתמא הוכרח להיכנס, כי אין הדרך-ארץ שלא לכנוס אם כבר קראו אותו. וכשבא אל רבנו ז"ל, אמר לו רבנו ז"ל: 'ההסתכלת היום אל השמים?' ויאמר: 'לא'. קרא אותו רבנו ז"ל אל החלון ויאמר לו: 'הבט בחלון ותאמר לי מה אתה רואה'. ויאמר: 'אני רואה עגלות וסוסים ואנשים רצים הנה והנה'. ענה רבנו ז"ל ואמר לו: 'אחר חמישים שנה יהיה יריד אחר לגמרי. זה הכל שאתה רואה לא יהיה עוד, רק סוסים אחרים ועגלות וסחורות ואנשים אחרים. וגם אני לא אהיה, וגם אתה לא תהיה. כהיום אני שואל אותך: מה אתה כל כך בהול ומוטרד שאין לך אפילו זמן להסתכל על השמים?'.

הסיפור הנאה הזה מציב ניגוד חריף בין השוק העירוני, המקום בו 'עגלות וסוסים ואנשים רצים הנה והנה', לבין היכולת לעצור את התנועה ולהסתכל אל השמים. השפע הכלכלי כרוך בתנועה בלתי פוסקת בציר האופקי, תנועה שתימשך גם אחרינו – האנשים מתחלפים אך התנועה נשארת. כנגדה מציב רבי נחמן את המבט האנכי אל השמים: דימוי קלאסי שאפשר להעמיס עליו עולם דתי שלם, אך אפשר גם להשאירו בפשטותו – לעצור לרגע את התנועה של השפע, ולתת למבט להוליך אותנו אל האופק האינסופי שאינו נותן דבר, אליו אפשר ללכת שלא על מנת לחזור. השמים מתפקדים כאן כמפלט מהקדחתנות של התנועה העירונית, בדומה לביתו של רבי נחמן – מקום בו תמיד יהיה מי שידבר איתך ויבטל את זמנך, ביטול הזמן השווה כסף.

מאז שהתרחש הסיפור זה עברו הרבה יותר מחמישים שנה, והיריד שלנו הוא אכן אחר לגמרי – אבל העיר היא עדיין מוקד של תנועה בלתי פוסקת, מקום שבו אנשים רצים הנה והנה. התנועה עליה התבונן רבי נחמן מחלונו מאפיינת היום את העיר כולה: הרחוב העירוני הוא הרבה יותר מרחב מעבר מאשר מקום לשהות בו, ורוב האנשים החולפים בו אינם דיירים אלא אורחים לרגע. ערים מרכזיות מושכות אליהן המוני יוממים – אנשים הגרים במקום אחר אך מגיעים אל העיר במשך היום לצורכי עבודה, לימודים או בילוי, גודשים את הרחובות בדרכם למקום אחר.

בתוך ההמולה הזו אפשר עדיין לעצור ולהסתכל אל השמים, אבל אפשר אולי גם לפנות לכיוון אחר: לפרק את הניגוד שמניח רבי נחמן, ולהחליף את המרדף אחר השפע בתנועה מסוג אחר. כדי לעשות זאת נצעד בעקבות מישל דה סרטו, שתיאר את ההליכה עצמה כחוויה מיסטית. בעיני דה סרטו 'מיסטיקן הוא מי שאינו יכול להפסיק ללכת',12 אדם שתשוקתו אל האינסוף המכונה 'אלוהים' מצעידה אותו בתנועה שאין לה יעד מוגדר כי אין דבר שימצה אותה, מלבד האין שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. לפי דה סרטו, מה שהופך את המיסטיקן למְהַלֵך הוא דווקא החילון של המרחב, המפרק את ההבחנות המובנות מאליהן שתיאר ר' חיים מוולוז'ין.13 כאשר העיר כבר אינה מאורגנת סביב המקום הקדוש שבמרכזה, כאשר למעלה ולמטה הופכים לכיוונים שווי ערך, והשמים אינם אופק טרנסצנדנטי אלא רק עוד נתיב של תנועה 'הנה והנה' – למיסטיקן לא נותר לאן להוליך את תשוקתו. כאשר לתנועה הדתית המבקשת לחרוג מהמרחב היומיומי אין מקום קדוש להתכוונן אליו, היא הופכת מעלייה לרגל לשוטטות אינסופית. במצב כזה, במקום לעצור את התנועה ולהסתכל אל השמים אפשר לשחרר את ההליכה מהעוגנים התועלתניים שלה, ולהפוך אותה לתנועה של הימלטות מהכאן והעכשיו.

*

איך נראית הליכה כזו? קודם כל צריך לצאת לדרך בלי יעד מוגדר, לתת לרגליים להוביל ולעיניים להתרוצץ.14 הנתיב המפותל נקבע באופן אקראי – מרפסת שתופסת את העין, סמטה שמסקרן לגלות לאן היא מוליכה, זיכרון מעורפל של מקום שבפועל נראה תמיד אחרת. על רבי נחמן מסופר שבאחת מנסיעותיו הוא הטיל מטבע בכל פעם שהגיע לצומת דרכים; היום אפשר לתת לתזמון הרמזורים להחליט. השוטטות היא לא רק בריחה, לא רק שלילה של ההתמקמות הרגילה, אלא גם היפתחות לצורת קיום אחרת. הוויתור על התכליתיות מפעיל מנוע שונה, מזכיר לנו שהאדם נקרא מהלך, וההליכה מחלצת מאיתנו דמות אחרת, פתוחה ודינמית יותר.

שוטטות כזו היא חוויה אורבנית ביסודה. אי אפשר לשוטט ביישוב, שכן כל אדם שאני פוגש, וגם עיצוב המרחב עצמו, ממקמים אותי ללא רחם כמי שאני כבר וכמי שאני אמור להישאר. ביישוב אין לאן ללכת, כי אני כבר יודע מי אהיה בכל מקום אליו אגיע. בעיר, לעומת זאת, כשאני צועד אני כבר לא מי שאני, אני פתוח לכל מה שיבוא. ההליכה מאפשרת למנוע האסוציאטיבי להתרוצץ באופן חופשי, וכל מראה או צליל פותחים מרחבים נוספים המתקיימים מתחת לפני השטח. כשאני משוטט ברחוב אני לא מתבונן בו מרחוק, אבל גם לא מוגבל לתחומיו הספציפיים. הזרות, התנועה והגודש על החושים מתאחדים ליצירת מרחב היולי שבין פנים לחוץ, בין המראות והקולות לבין המחשבות ודמיונות. בצעידה במרחב הזה אני כבר לא מי שהייתי כשיצאתי מהבית בבוקר; אני נפתח לתחושות ומחשבות שהן לא לגמרי שלי, כאלו הנולדות מתוך המפגשים שהרחוב מזמן.

ממד העומק של השוטטות לא נפתח דרך מקומות מיוחדים, מקומות עם היסטוריה או ערך מסוים, אלא מתוך הנטייה האנושית הבסיסית ליצור עומק, לחפור מעבר לדברים, להפוך אותם למטפורות.15 דווקא במרחב סתמי שאין בו עומק או ייחוד אפשר לייצר מרחבים דמיוניים המתקיימים לרגע במפגש ביני לבין הסביבה, ומתפוגגים כשאני ממשיך הלאה. לכן דווקא העיר, שבה הכל זר וחסר ערך באותה מידה, היא מקום עם פוטנציאל מיסטי, מקום בו אפשר להיפתח אל אחרות שלא נתונה מראש בדמות מסוימת. השוטטות תפעל לא כשהיא תוביל אותי למקומות שאני מזדהה איתם, שהם חלק ממי שאני, אלא כשהיא תוציא אותי מחוץ לעצמי, כשתפתח בפני אופק שחסום בפני במקומות המוכרים.

החוויה הדתית האורבנית שמציעה השוטטות אינה מבקשת לקדש את העיר, אלא לראות בה מקפצה לפתיחות אל האינסוף שאינו יכול לנכוח במקום מסוים. ובכל זאת, גם בעיר לפעמים פוגשים פתאום מקומות קדושים – בעיקר בתי כנסת קטנים, הנראים אבודים במרחב האנונימי. המקומות האלו מציעים אמנם הפוגה של ביתיות, אבל בכך הם גם הופכים את הביתיות עצמה למשהו אחר. המיקום שלהם במרחב המנוכר להם משחרר אותם מהיומרה הגלומה בהם כשהם ממוקמים במרכזי היישובים, ומשרה עליהם חן של ענווה. הם לא יכולים ולא מתיימרים לשנות את המרחב או לארגן אותו סביבם, וגם לא מסמנים איזו אלטרנטיבה שפורצת את גבולות העיר. הם ממוקמים בשקט לצד החנויות והגרפיטי וההמונים המתרוצצים, כעוד אופציה שהעיר מציעה: דתיות שהיא חלק מהכאוס, ואולי הפניה שלו לכיוון אחר.

 

ד. מפגש: דמיון, מציאות וגילוי אליהו

הגודל יוצר אנונימיות שאין דרך מעשית להתגבר עליה, ובאופן פרדוקסלי האנונימיות מעודדת תקשורת פתוחה שאינה נשענת על היכרות מוקדמת. הזרות האפריורית מניחה שהעיר אינה שייכת לאיש ולכן היא שייכת לכול, ודווקא זרות זו נמצאת מגוננת ולא רק מאיימת, שכן בתוכה יכול היחיד למצוא סוג של חופש הנעדר בשטחי ספר.16

לאחר שעברנו מהתבוננות בעיר לשוטטות ברחוב, הסיבוב הבא של מיקוד העדשה מביא אותנו אל האנשים החולפים בו.

ברובד הראשוני, השוטטות ברחוב מאפשרת לראות ולהיראות. הזרות ההדדית, הנחת המוצא שאתה לא מכיר אך אחד ואיש לא מכיר אותך, לא יוצרת רק ניכור; היא גם פותחת מרחב של התבוננויות חטופות. כל אדם שחולף, כל שבר שיחה שנקלט, הם חלון שדרכו אפשר להציץ לרגע לעולם אחר, לדמיין מאין הוא בא ולאן הוא הולך, מה נאמר בשיחה קודם לכן ולאן היא מובילה – וגם לחשוב איך אני נראה במבט חטוף שכזה, מה אני נושא איתי ומה השארתי מאחור, איזה תפקיד אני יכול לגלם בתיאטרון החטוף הזה לעיניהם של אחרים.

מעבר לכך, המבט גם פותח את אופציית המפגש האקראי, הממשי או המדומיין. כל אחד מהאנשים החולפים על פניי הוא גם אופציה של מפגש, פתח רגעי שיכול להפתיע. שיחה בין שני זרים ברחוב תישאר לרוב סתמית ושטחית, אבל היא עשויה תמיד גם ליצור חיבור בלתי צפוי, דווקא בגלל האקראיות והאנונימיות המחלצות אותנו מהמסגרות הרגילות שלנו, והמפגש המתקיים בהווה הרגעי שלא קשור לכלום. מפגש כזה יכול לפתוח בפני המשתתפים בו אופקים חדשים של תקשורת ורלוונטיות, ולהותיר אותם עם עולם רחב יותר.

גם כאשר המפגש אינו מתממש, כפי שקורה לרוב, עצם האפשרות שלו עושה משהו.17 אני חושב בהקשר הזה על אליהו הנביא, כפי שהוא מתואר לרוב בסיפורי חסידים: אליהו המתגלם תמיד בדמותו של אדם לא מוכר, אדם שהמפגש אתו בדרך כלל מוחמץ, וכשההחמצה מתגלה זה כבר מאוחר מדי. שוב ושוב מבקשים החסידים מרבם שיראה להם את אליהו, וברגע האמת הם אינם מזהים אותו בדמותו של הגוי, העני, הזקן. בדרך כלל לא ממש ברור למה הם להוטים כל כך לפגוש את אליהו, ומה היה קורה אם המפגש היה מתממש; אבל זה גם לא כל כך חשוב: אליהו נוכח דרך המתח של ההבטחה וההחמצה, ומכך נובע כוחו.

את הדמות הזו של אליהו אפשר לראות כסמל לזרות האקראית שבכל זאת מכוונת אליי, לאופק שהאחר מחזיק עבורי.18 כאשר אני משוטט ברחוב, בכל אחד מהאנשים שעוברים לידי יש בחינה של אליהו הנביא. הוא משאיר אחריו שובל של צורת חיים אחרת, שהיא זרה לי ועם זאת יכולה להתקשר אליי. כמו במפגש עם אליהו, זוהי אוטופיה שרק לעתים רחוקות מתממשת. אבל גם ההחמצה אינה מקלקלת את הסיפור, אלא דווקא משמרת את ההבטחה ומעבירה אותה לפעם הבאה. היא מחזיקה את החריץ בדלת שבין הדמיון למציאות, ובזה עצמו היא מרחיבה את הגבולות שלי.

*

לאור זאת ברור שאת אליהו הנביא אפשר לפגוש רק בעיר: אליהו יכול להתלבש רק במי שאינו מוכר וממוקם, במי שכדי לפגוש אותו אני צריך לצאת מעצמי.

אבל גם אחרי שהלבשנו את המפגש הזה בדמותו של אליהו, צריך להודות שמנקודת המבט הדתית יש במפגש האקראי גם ממד מאיים: הוא מתקשר לממדי הארוס והפיתוי, ומעורר את תגובת הנגד של שמירת העיניים והברית. לא מדובר כאן רק בממד הפשוט של הישמרות מפיתוי וממראות אסורים. שמירת הברית על פניה השונות מבטאת גם תודעה דתית יסודית הנרתעת מפריצה של גבולות הזהות, מיכולתו של המבט להוליך אותנו אל מחוץ לעצמנו, ומטשטוש הגבול שבין דמיון למציאות.

ההתנגשות הזו נוגעת לכל התנועה שתיארנו כאן. יצאנו אל העיר בחיפוש אחר האופק האינסופי של הקיום הדתי, אבל לתנועה הזו נלווים גם חשש וסכנה, שאולי אינם נפרדים מההבטחה שבה. שארל בודלר, אולי האב המייסד של דמות המשוטט האורבני, דיבר בהקשר הזה על 'הזנות הקדושה של הנפש'.19 הביטוי הזה תופס היטב את כפל הפנים של המפגש עם האחר, אבל בכך הוא גם מציב אתגר בפני הניסיון לראות את השוטטות העירונית כחוויה דתית: האם אפשר לסמן את הגבול בין החוויה שתיארנו כאן לבין סכנת הזנות? האם אפשר לתור את הרחובות בלי לתור אחרי העיניים?

השאלה הזו לכאורה מחזירה אותנו אל דברי ר' חיים שבהם פתחנו, אל הזיהוי של הדתיות עם הקיום השוקד על גבולותיו. אבל אפשר גם להציע אפיון מורכב יותר של הקיום הדתי, המתבסס על התורות החסידיות המלמדות את מלאכת העלאת הניצוצות – לעתים גם ביחס לסיטואציה של המפגש עם הפיתוי הזר. גם התורות האלו נרתעות מהפיתוי ונשמרות ממנו, אבל בתוך ההימנעות הן מחפשות את האופק האינסופי שמחזיקה הזרות, את האפשרות להפיק ממנה משהו בלי ללכת לאיבוד.

אמנם מי שהוא צדיק ומדבק מחשבתו תמיד בבורא יתברך שמו, ויודע שמלוא כל הארץ כבודו ובכל מקום חיותו יתברך שמו, ויראת הבורא תמיד על פניו, אינו מסתכל ומהרהר לשום דבר תאווה ח"ו. ואף אם יארע לפעמים שיבוא לנגדו פתאום אשת יפת תואר, הוא נותן לב תיכף להבין שזהו נמשך ממדת האהבה או ממדת ההתפארות ושזאת הוא חיות הבורא הנמשך בה, ויהיה תכף זריז ונזכר לדבק את עצמו בה' יתברך… כמו שהוא למוד בכל דבר שרואה רק לראות ולהבין חיות הבורא ברוך הוא הנמשך בו.20

 

וזהו פירוש הפסוק 'צאינה וראינו בנות ציון' וגו'. פירוש צאינה מגשמיות, אלא תראה תמיד בפנימיות הדבר ולא בגשמיותו. וזהו שכתב וראינה בנות ציון, רוצה לומר למשל יופי של האשה וגשמיות של זה היופי קורא בנות ציון, כלומר שהוא ציון וסימן ליופי שלמעלה… ואין אדם רשאי לדבק ביופי זה התחתון, אלא אם באה כנגדו פתאום יש לו לדבק על ידי יופי זה ליופי של מעלה.21

המגיד ממזריטש מתייחס להתמודדות עם הפיתוי הבסיסי של היופי הגשמי, ולגביה הוא מכביר בהסתייגויות – האפשרות להתעלות דרך יופי כזה מיועדת רק למי ש'יראת הבורא תמיד על פניו', וגם אז רק כשהמפגש מתרחש פתאום, ולא באופן יזום. אבל בהקשר הרחב יותר בו אנו עוסקים כאן, אפשר ללמוד מדבריו על האיזון העדין שבין הסתגרות להיסחפות שדורשת השוטטות בעיר.

המגיד מלמד שההימנעות יכולה להיות לא רק התכנסות, אלא גם העלאה: השמירה על המרחק הנכון שבין הדמיון למימושו מאפשרת להכיל את הזרות בעדינות, בלי להתפורר ובלי להתכנס. כדי לעשות זאת צריך דווקא לשמור על האקראיות, ולא להפוך את המפגש להתלבשות בדמות מסוימת. לא ללכת אל העיר כדי ללבוש שחורים ולהפוך למישהו אחר,22 אלא כדי למצוא באחרות את הפתח אל האינסוף שמעבר לכל דמות מסוימת. האחר שאתה נתקל בו בפתע פתאום, זה שאינו שייך לעולם שלך ומפתה אותך ללכת אחריו, יכול להיות ציון וסימן לממד גבוה יותר, אבל רק אם במפגש אתו נשמר ממד מטאפורי שאינו מתממש עד תומו. כדי שהשוטטות בעיר תעשה את פעולתה צריכה להישאר מידה של ריחוק בין האני לאחר, צריך לשמור על ממד הביניים שבין הדמיון למציאות.

 

ה. אם רץ לבך שוב למקום

עם התובנה הזו אפשר לפנות ולשוב הביתה. מהבחינה הזו אולי אין זה משנה אם הבית הוא בעיר או ביישוב; כך או אחרת, כששבים הביתה השוטטות נגמרת, ואנחנו מתכנסים בחזרה אל מקומנו.

השיבה הזו אינה רק כורח המציאות, אלא גם חלק מהתנועה שתיארנו כאן. גם אם הדתיות אינה נשארת בגבולות הקיום התחום שאיתו פתחנו, גם אם יש בה קוטב אינסופי אותו מממשת היציאה אל העיר, בסופו של דבר הקוטב הזה נשאר תמיד בקשר עם הצד הביתי והמיושב, עם המשפחה והילדים והזהות הדתית המסורה לנו מאבותינו. בשונה מדמותו של המשוטט האורבני המבקש להיבלע ברחובות העיר, ולבסוף 'צונח בתשישות מוחלטת בחדרו, המנוכר לו, המקבל את פניו בקרירות',23 המשוטט שתיארנו כאן חוזר אל ביתו החמים והמוכר; ועם זאת, הוא לא חוזר כשהיה. הוא שב מהעיר עם ממד של פליאה ועם אופקים רחבים יותר, כמו המתפללים בבית הכנסת של סבו של אפלפלד:

התפילה חרישית וכמעט אינה נשמעת. סבא מתפלל בעצימת עיניים ואור הנרות רועד על מצחו. כל המתפללים שקועים בתפילה. לא אני. אני משום מה נזכרתי בעיר, ברחובות הלחים שלאחר הגשם. בקיץ יורדים גשמי פתע, ואבא גורר אותי בסמטאות צרות מכיכר אחת לשנייה. אבא אינו הולך לבית הכנסת. אבא להוט אחר מראות טבע, בניינים יוצאי דופן, כנסיות, קאפלות, בתי קפה שבהם מגישים קפה בספלים דקים…

בתוך כך דעכו הנרות בארגזים, האנשים הסירו את טליתותיהם ואיזה תימהון שקט הפציע בעיניהם, כמו הבינו דבר שלא הבינו קודם לכן.24

כפי שראינו כמה פעמים לאורך הדרך, החוויה הדתית האורבנית מתקיימת במרחב שבו קטבי הדתיות והחילון כבר אינם מנוגדים כשהיו. את המשבר הבין-דורי שמתאר אפלפלד, שבו החליפו הרחובות ובתי הקפה את בית הכנסת, אפשר היום לחוות כמתח פורה בין קטבים שונים. התנועה בין היישוב הדתי לעיר המחולנת יכולה בעצמה להיות תנועה דתית: היציאה אל העיר והשיבה ממנה מחזיקה את הקוטב האינסופי של הקיום הדתי, ובכך מעשירה ומגמישה את החיים ביישוב שאחרי הצמצום – לפחות בינתיים, עד הפעם הבאה.

1 תגובות

    חי ברונשטיין

    23 במאי 2023 ,6:45

    תודה, איתן!
    בייחוד נגע בי השיתוף של ה"אולי". המשחק המחשבתי על הזר ועל המפגש איתו.

    לגבי התפעלות מ-poi , נקודות עניין-היסטוריה-תרבות בתוך העיר אני מרגיש אחרת.
    פעמים רבות המרקם ההיסטורי נושא על גבו את ההתרחשות היומיומית-העסקית של העיר ומהווה סוג של "הפוגה" או קוטב אחר לפעולת הניכור העירוני. דווקא אוהב להתעכב בשוטטות גם על אלו כשהם נסקרים בבת אחת עם המרחב העירוני ולא כנשוא של סיור לימודי…
    עיין ערך השלטים הכחולים העדינים והיפים של עיריית ירושלים ליד מבני שימור.

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
'אני ישנה וליבי ע(י)ר' – פירוש עירוני לשיר השירים

אריאל חנוך •

50 דק' קריאה

מבט על מגילת שיר השירים מנקודת מבט עירונית, מעלה מגוון של תובנות על העיר כמגרש משחקים עשיר ומלא הפתעות.

article
ניסיון ראשוני בתיאולוגיה אורבנית

בנימין זינגר •

22 דק' קריאה

העיר מנתקת אותנו מהטבע ומפנה אותנו אל המפגש האנושי, אבל דווקא בכך היא פותחת בפנינו אופק דתי ייחודי.

article
להזמין את הבורא לעיר

דני גוטנמכר •

30 דק' קריאה

האם העיר היא מקום שיש בו ממד רוחני? האם תפילה יכולה לצמוח מקרקעית בנייניה? פרק מתוך ספר שטרם ראה אור.