מה קורה כשחושבים על פוליטיקה מנקודת מבט דתית, ומה אנחנו עושים במוסף החדש הזה
איתן אברמוביץ
מילים הן דבר מתעתע: ביומיום הן מתגלגלות בקלות על הלשון, אבל ברגע שמתחילים לחשוב עליהן הן פתאום נראות סבוכות ולא ברורות. תמיד נראה לי מוזר שסוקרים מתקשרים לאנשים ושואלים אותם אם הם מאמינים באלוקים, והם עונים כן (78% לפי אחד הסקרים האחרונים) או לא – למרות ש'אלוקים' ו'אמונה' הן מילים שאפשר לשוטט בהן חיים שלמים בלי להגיע לסופן. הפער הזה בולט במיוחד במילים שבהן אנחנו משתמשים כדי לתאר את עצמנו: אדם יכול לזהות את עצמו בפשטות כדתי, אבל אם תשאל אותו מהי דתיות – לא תצא מזה בקלות.
המוסף שאת הגיליון הראשון שלו אתם קוראים כעת, שיתוף פעולה של הדור ושל צירופים חדשים (כתב עת מקוון מבית ישיבת 'שיח יצחק'), עוסק במילים – מילה אחת בכל פעם. בכל גיליון נתמקד במילה שתופסת מקום משמעותי בחיים שלנו בעת הזו (הפעם בחרנו מסיבות ברורות במילה 'פוליטיקה') ננסה להתבונן בה מחדש, ובעיקר נשאל מה קורה כשמסתכלים עליה מנקודת מבט דתית, יהודית, תורנית – תבחרו את המילה שהכי נוחה לכם.
לצד רענון המבט על הנושא הנבחר, המטרה היא גם להיעזר בהתבוננות הזו כדי להבין מה זה אומר להיות 'דתי' (זו המילה שבה אני בוחר). לדוגמה, בגיליון הזה שאלנו איך נראית פוליטיקה דתית; לא פוליטיקה של דתיים – את זה כולנו מכירים היטב – אלא פוליטיקה שהיא בעצמה דתית. האם יש דבר כזה? האם אנחנו רוצים שיהיה? מה זה עושה לפוליטיקה כשחושבים עליה במונחים דתיים? האם היא נהיית עמוקה יותר, עדינה יותר, או אולי להיפך? השאלות האלו נועדו לעורר מחשבות חדשות על פוליטיקה, אבל כשנענה עליהן נגלה גם פנים חדשות בדתיות.
מחשבה חדשה כזו אפשר למצוא במאמר של הרב נעם סמט שפותח את הגיליון. הרב סמט מציע שהמענה למשבר האמון שמלווה את החברה הישראלית בשנים האחרונות הוא פוליטיקה של אמונה – אמונה שמתבטאת קודם כל בנתינת אמון ועין טובה גם במצב של מחלוקת חריפה. אמון אינו תמימות; אפשר להיות זהיר בלי לגלוש לחשדנות, ועדיין לעשות הכול כדי לפזר את הרעל וליצור מרחב נקי שבו יוכלו לצמוח בריתות חדשות.
הרבנית תרצה קלמן קוראת לנו להרחיב את המבט, ולשים לב לכך שמשבר האמון הזה הוא חלק מתהליכים עולמיים של חיפוש אחר שפה פוליטית חדשה. מכך נובע האתגר שהתקופה הזו מציבה בפנינו: אם נדע למצוא במקורות שלנו תפיסות פוליטיות שיציעו מענה למשבר יהיה בכך לא רק פתרון למצוקות המקומיות שלנו, אלא גם מימוש הייעוד שהתורה הציבה לעם ישראל – להתייצב בפסגת ההישגים המוערכים על ידי העולם, ולהראות שהתורה היא אכן 'חוקים ומשפטים צדיקים'.
פרופ' אבינועם רוזנק, לעומת זאת, לוקח את הדיון על התרומה של דתיות לפוליטיקה לשאלה קונקרטית – איך מנהלים מחלוקת. האם מחלוקת היא בעיה שצריך לפתור באמצעות הכרעה או פשרה, או שהיא משקפת מורכבות שצריך לחיות איתה? בספרות ההלכה והמחשבה אפשר למצוא מקורות לכל אחת מהגישות האלו, אבל מהי הגישה המתאימה לקיטוב הפוליטי הנוכחי? פרופ' רוזנק מציע את תפיסת 'אחדות ההפכים' של הרב קוק, ומראה שלא מדובר על פסיעה זהירה בין קצוות אלא על שילוב מורכב של חסד ודין: וויכוח נוקב המודע לעומק הפערים, לצד נתינת אמון ולימוד זכות.
עמיחי אתאלי מצטרף לדיון מנקודת מבט הקרובה יותר להתנהלות היומיומית. הוא עוקב מקרוב אחרי המערכת הפוליטית, ולא מוצא בה פוליטיקה דתית; יש פוליטיקאים דתיים, אבל הם לא עושים פוליטיקה אחרת. את הטענה הזו הוא ממחיש דרך מגוון של דוגמאות המלמדות על מה שיש, מה שאין ומה שיכול להיות.
לצד המאמרים האלו מופיעות שתי פינות קבועות שילוו אותנו גם בגיליונות הבאים. ידידיה גזבר מתבונן בכל פעם בתמונה אחרת – הפעם זוהי תמונה של משכן הכנסת – מפרק אותה ומרכיב מחדש כדי לגשת דרכה אל הנושא שבו עוסק הגיליון, ולצרף לדיון גם את השפה החומרית של הדימוי החזותי. בכל סרלואי עושה דבר דומה עם שפת השירה: הכתיבה שלה על הנושא מלווה שיר הנוגע בו, מהדהדת את המילים שלו ומתכתבת אִתן. בגיליון הזה היא משוחחת עם המשוררת ויסלבה שימבורסקה על האישי והפוליטי.
הגיליון הזה נכתב לפני הבחירות ומתפרסם אחריהן, וטוב שכך – כך אפשר לדבר על נושא אקטואלי כמו פוליטיקה מנקודת מבט שמתרחקת כמה צעדים מההווה הבוער. יהיו התוצאות איך שיהיו, השאלות על אופייה של הפוליטיקה ימשיכו ללוות אותנו, וכך גם השאלה מהי דתיות. השאלה הזו יכולה להיראות אישית או מגזרית, אבל באמת יש לה השלכות רחבות הרבה יותר: משנה לשנה מדינת ישראל נעשית יותר דתית (או יהודית, או תורנית), והשאלה איך תיראה הדתיות הזו ומה יהיו הביטויים שלה בתחומי החיים השונים תעצב את מי שאנחנו. המאמרים שנפרסם כאן מבקשים לתרום את חלקם לדיון הזה – וגם אתם מוזמנים להצטרף.





