איור: אהוד (אודי) טאוב
למה המקדש תמיד שייך לעבר המיתי ולעתיד המשיחי? האם אפשר לחשוב על מקדש שצומח מתוך החיים שלנו כאן ועכשיו?
איתן אברמוביץ
א.
כשאנחנו מדברים על המקדש – בין אם אנחנו בעדו או נגדו, רוצים לבנות אותו מחר או מחכים שירד מהשמים – אנחנו לא מדברים על מקדש אלא על המקדש.
אנחנו לא שואלים: מה זה בעצם מקדש? למה הוא נועד? איך הוא צריך להיראות ומה צריך לקרות בו כדי שימלא את הייעוד הזה? אלו שאלות על מקדש, אבל אנחנו מדברים על המקדש, זה שחרב לפני אלפיים שנה, ולמקדש הזה יש דמות ברורה: הוא נראה כמו בניין הורדוס, בנוי על הר הבית, משרתים בו כהנים ולוויים ומקריבים בו קורבנות. את המקדש הזה אנחנו מדמיינים ועליו אנחנו מתווכחים, ולכן אנחנו לא שואלים למה ואיך – אלא רק האם או מתי.
המקדש הזה מגיע אלינו בתוך ארגז שנחתם ברגע החורבן ונמסר מאז מדור לדור – עד קץ הימים. המסירה הזו היא לא חלק מהמסלול הרגיל של התורה שבעל פה: את כל התורה אפשר לפרש בשבעים פנים, לאחוז בזה וגם בזה ולגלות משמעויות חדשות בכל פעם. רק את המקדש אי אפשר לפרש; מקדש נשאר מקדש.
והמקדש הזה, שסגור בארגז כבר אלפיים שנה, לא קשור לחיים שלנו כעת; הרי מה לנו ולקורבנות, לכהנים, או אפילו למרכז רוחני אחד שכל עם ישראל מתקבץ סביבו. גם הפער הזה נובע מכך שלא מדובר על מקדש – מילה בשפה המדוברת שאפשר לגלגל על הלשון, לחבר ולהפריד, להשוות ולהנגיד, לפרק ולפרש – אלא על המקדש – תמונה קפואה של דגם נתון, אותה אפשר רק לקבל או לדחות. לכן גם מי שרוצה לבנות את המקדש מחר לא באמת פועל מתוך ההווה; מהבחינה הזו גם מקדש שייבנה בידי אדם עדיין ינחת עלינו מהשמים.
למה זה כך? למה התקבענו על המקדש הזה, עד שקשה לנו אפילו לדמיין מקדש שנראה אחרת? איך הקיבעון הזה משליך על מקומו של המקדש בחיים שלנו? האם אפשר לדבר גם על מקדש ולא רק על המקדש, לשחרר את הדמיון ולהרחיב את גבולות הדיון? האם ייתכן מקדש שקשור לכאן ולעכשיו, להווה היהודי והאנושי שלנו, ולא רק לעבר המיתי ולעתיד המשיחי?
ב.
התשובה לשאלה הראשונה – למה ואיך התקבעה בנו דמותו של המקדש – היא לכאורה פשוטה: אנחנו רוצים דווקא את מקדש הורדוס כי זה המקדש שלקחו לנו. תודעת המקדש שלנו הוחתמה ברגע שבו איבדנו את המקדש הממשי: הלהבות ששרפו אותו צרבו את דמותו בעינינו, ומאז אנחנו לא יכולים לראות מקדש אחר מלבדו. זו תשובה נכונה, אבל חלקית; הסיפור הוא מורכב יותר, וכדי להבין זאת עלינו להרחיב את המבט.
בספר 'קץ עידן הקורבנות' מתאר גדליה סטרומזה את המהפכות הדתיות שהתרחשו במקביל בדתות ותרבויות שונות בשלהי העת העתיקה, ובעקבותיהן הקרבת קורבנות מן החי הלכה ונעלמה. באותה תקופה דתות עברו תהליך של הפשטה, הפנמה ודמוקרטיזציה: הקורבנות, שנתפסו כמגושמים וגסים, הוחלפו בתפילה; המוקד של העבודה הדתית עבר לעולם הפנימי של היחיד, ואת המקדש החליף הספר הקדוש המשמש להפצת רעיונות; המרכז הכוהני הופרט לכל מקום ולכל אדם, והדת הפכה מעניין ציבורי וחיצוני לעניין אישי וקהילתי.
את כל השינויים האלה – שהם הבסיס הן לאסלאם הן לנצרות ולתרבות האירופית שצמחה ממנה – עברו היהודים לפני כולם, והם אף זכו להערכה על כך מהאליטות המתקדמות של התקופה.1 אבל מה שנתפס בעיני אחרים כהתקדמות נחווה מבפנים כחורבן, כשינוי שנכפה מבחוץ. סטרומזה כותב כי 'ניתן לטעון שהחרבת המקדש בירושלים… היא הגורם המשמעותי ביותר לתמורה האִטית עד מאוד בדת, שלה אנו חייבים, בין השאר, את התרבות האירופאית', ולדעתו 'על היהודים בוודאי להודות לטיטוס… על כך שהחריב את מקדשם בפעם השנייה ועל כך שהכריח אותם כנגד רצונם להשתחרר מהקורבן ומהאלימות הריטואלית שלו, לפני כל חברה אחרת'.2 אבל את זה אומר החוקר המודרני, לא היהודי שמתפלל שלוש פעמים ביום לבניין המקדש שנחרב ולחידוש של אותה 'אלימות ריטואלית'. גם אחרי אלפיים שנה היהודי הזה עדיין זוכר את החורבן כטראומה הדורשת תיקון, לא כרגע של שחרור שדחף אותנו קדימה.
ובכל זאת, גם מי שמתפלל על המקדש חי בעולם המודרני, וגם הוא צאצא של אלפיים שנות יהדות שהתעצבה בעידן פוסט־מקדשי. גם הדת שלנו נעשתה יותר מופשטת, מופנמת ודמוקרטית, וכבר מזמן התרחקנו מעולם שבו הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, כשם שהתרחקנו מחיות המשק ומשחיטתן. היהדות שלנו דומה יותר לתרבות האירופאית מאשר ליהדות המקדשית, והעבודה שאנחנו מתפללים לחידושה זרה לנו במידה רבה. גם מי שרואה את השינויים שמתאר סטרומזה כהידרדרות ולא כקִדמה הוא תוצר של אותם שינויים; הוא מתגעגע למשהו שגלי ההיסטוריה סחפו ממנו והלאה.
מה היה קורה אם המקדש לא היה נחרב? האם היינו נפרדים ממנו לאט לאט, בלי אבלות וזכר לחורבן וציפייה לחדש ימינו כקדם, ובלי שהוא יגדיר את החזון המשיחי שלנו? האם הקורבנות היו הופכים בהדרגה לתפילות, שבהן לא היינו מייחלים לשובו של המקדש?
אפשר למצוא מקרה מבחן לכך בנבואה, ממנה אכן נפרדנו בתהליך הדרגתי.3 לחידוש הנבואה יש אמנם מקום בחזון אחרית הימים, אבל המעמד שלו הרבה פחות מרכזי וחד־משמעי מזה של המקדש. הנבואה לא תמיד נתפסת כמצב אידיאלי שאבד ואנו מצפים לחידושו; כבר חז"ל הרשו לעצמם לומר שחכם עדיף מנביא,4 ולתאר את המעבר ביניהם כהתקדמות. העדפת החכם על הנביא מדגישה את ההבדל בין הנבואה למקדש: בין החכמים לנביאים התקיים קונפליקט דומה לזה שבין החכמים לכהנים, אבל נראה שחז"ל לא תפסו את עצמם כחלופה זמנית לנביאים, והם גם לא תיקנו תפילות לחזרתה של הנבואה כפי שעשו ביחס לחידוש עבודת המקדש.
בעולם אחר אולי היינו רואים גם את המקדש כסוג מסוים של עבודת ה' שהיה נכון לזמנו.5 אבל בעולם שלנו לא נפרדנו מהמקדש בהדרגה; הוא נלקח מאיתנו מתוך שבר וחורבן, ולכן אנחנו לא יכולים להצטרף בלב שלם לתהליך הקִדמה שתיאר סטרומזה. התוצאה היא שאנחנו חיים במקביל בשני סיפורים מנוגדים – אחד של התקדמות ואחד של הידרדרות, ולא מסוגלים להתמסר לאף אחד מהם עד הסוף.6 אנחנו לא רוצים להיפרד מהמקדש שנלקח מאיתנו, וככל שאנחנו מתרחקים ממנו כך אנחנו נאחזים בו עוד יותר – כי הוא הופך לדבר האמיתי שאיבדנו, למי שאנחנו באמת.
המקדש הוא הביטוי המובהק לאמביוולנטיות שלנו כלפי התהליך ההיסטורי שעיצב אותנו. הוא גם הכי אנחנו וגם הכי לא, הוא העצמי האמיתי שלנו – אבל אלפיים שנות קִדמה מפרידות בינינו ובינו. הוא המוקד של הכיסופים לגאולה ולחידוש ימינו כקדם, והוא גם הדבר שלמדנו לחיות בלעדיו, שיצרנו לו אינספור תחליפים ועם הזמן למדנו להזדהות איתם. המקדש הוא נוכח־נפקד, מעין רוח רפאים; לכן הוא סגור בארגז, ולנו יש רק שתי אפשרויות: להשאיר אותו שם, או להקים אותו לתחייה.
ג.
כך התקבעה דמותו של המקדש שנחרב כדבר האמיתי, הנקודה הקשה שאי אפשר למסמס, המקור של כל המטפורות. בתור הדבר האמיתי המקדש לא משאיר מקום לאלטרנטיבות, רק לתחליפים דהויים שלא מצליחים למלא את החלל שהותיר אחריו – כי החלל הוא בצורת המקדש. התפילות הן רק תחליף לקורבנות, בית הכנסת הוא מקדש מעט, השולחן דומה למזבח – כולם רק כמו, ליד וכמעט בהשוואה למקדש, שהוא ורק הוא הדבר האמיתי. כיוון שהמקדש הזה הוא הדבר האמיתי אי אפשר לשנות בו דבר ובוודאי שלא להציע לו אלטרנטיבה ממשית; אנחנו יכולים רק להוציא אותו מהארגז ולהקים אותו מחדש כמו שהיה, או להשאיר אותו שם ולהמתין. מונחת לפנינו ברירה של הכול או כלום, וכל אחד מהצדדים האלו בעייתי באופן אחר.
נתבונן תחילה בצד של הכלום. למה להשאיר את המקדש בארגז? כי בתור הדבר האמיתי הוא פשוט גדול עלינו. עם השנים הפער רק הלך והתעצם, כי בגלל שהמקדש הוא הדבר האמיתי השלכנו עליו את כל מה שחסר לנו: במקדש לא יהיו עוד ספקות והסתר פנים אלא רק התגלות ומפגש; במקדש עבודת ה' לא תהיה מרחפת או שגרתית אלא חיונית, ממשית ומוחשית; למקדש כל ישראל יעלו לרגל כאיש אחד בלב אחד, בלי מחלוקות וחרמות וזרמים ועדות. במקדש הכול יהיה אחרת, שם הכול יקרה סוף סוף באמת – לכן ברור שהוא לא משהו שאנחנו יכולים לעשות. הפער בינינו לבין המקדש גדול מכדי שנוכל להתגבר עליו בעצמנו.
אפשר לראות ביטוי לכך בהבחנה בין העלייה לארץ והקמת המדינה לבין העלייה להר הבית ובניין המקדש, שביחס אליהם גם ציונים־דתיים רבים נוקטים בעמדה פסיבית וממתינים לימות המשיח. לפי הגישה הזו מהלך ההגשמה הציוני נבלם על סיפו של הר הבית; שם עובר הגבול בין האתערותא דלתתא לאתערותא דלעילא, בין האתחלתא לבין הגאולה עצמה. המקדש שייך לקטגוריה אחרת מכל שאר המצוות, לכן ביחס אליו אנחנו עדיין בגלות, במציאות מחולנת שיכולות הפעולה בה מוגבלות. הרב שג"ר טען ש'איננו יכולים ליצור שבת אחרת, כיוון שהיא לא תהיה שבת אלא לכל היותר סוג של יום עצמאות';7 על אותה הדרך אפשר לומר שהמקדש שאותו אנחנו נבנה בהכרח יהיה רק עוד תחליף – הוא לא יהיה המקדש אלא לכל היותר סוג של בית כנסת. הממד העודף שעושה את ההבדל, זה שיהפוך את המקדש לדבר האמיתי שיגשים את כל הציפיות שתלינו בו – בוודאי לא קיים בעולם שלנו. הוא חייב להגיע ממקום אחר, ועד אז עלינו להסתפק ברחבת הכותל.
ד.
זה הצד של הכלום, שבו ההגדרה של המקדש כדבר האמיתי מרחיקה אותו אל מעבר לאופק שלנו. להמתין לביאת המשיח בוודאי אפשר, הבעיה היא שבינתיים אנחנו נשארים עם הכלום, ולכל היותר עם תחליפים שאינם הדבר האמיתי.
אבל יש גם אפשרות אחרת: אפשר ללכת על הכול, לנסות לדלג על הפער שמפריד בינינו לבין המקדש ולבנות את הדבר האמיתי כאן ועכשיו. הבעיה באפשרות הזו היא שהדילוג על הפער רק מבליט אותו עוד יותר; הניסיון לממש את הדבר האמיתי ממחיש לנו עד כמה התרחקנו ממנו.
ניקח לדוגמה את התוכנית השאפתנית של יהודה עציון והאדריכל יורם גינזבורג.8 המטרה של התוכנית הזו היא לא רק לבנות את המקדש, אלא גם להשיב לו את מקומו כמרכז שכל שאר מוקדי הכוח כפופים אליו; לשם כך צריך לא 'רק' לפנות את המסגדים מהר הבית, אלא גם לארגן מחדש את ירושלים ואת המדינה כולה. ההיקף הדרמטי של התוכנית הזו – הכוללת בין השאר את העתקת כל מוסדות השלטון ומרכזי הכלכלה, ואת הרחבת ירושלים עד בית שמש – נובע בין השאר מהפער העצום שבין המצב שאותו מבקשים המתכננים לשחזר לבין המצב הנוכחי, שבו הר הבית הוא במידה רבה החצר האחורית של ירושלים, וירושלים היא החצר האחורית של המדינה. המבנה הנוכחי של מדינת ישראל שם במרכז את המוקדים הכלכליים, התרבותיים והפוליטיים ולא הדתיים, ולכן המרכז של ירושלים אינו הר הבית אלא העיר החדשה, והמרכז של המדינה נמצא בכלל בתל אביב. כדי שהמקדש יהיה מה שהוא אמור להיות צריך לפרק את המבנה הזה ולהרכיב אותו מחדש, וליצור דגם ייחודי של מדינה מודרנית שבמרכזה עומדת עיר קדושה.
הקושי הכרוך בשינוי כזה הוא לא רק טכני; הוא משקף פער מהותי הקיים גם בתוכניות צנועות יותר. גם אם המקדש לא יורד מהשמים אלא משורטט בתוכנית אדריכלית הוא עדיין נשאר תלוש ממציאות החיים שלנו, כמו תמונות המונטאז' שבהן מודבק ציור של מקדש הורדוס על צילום אווירי של העיר העתיקה. הניסיון להפוך את ירושלים של היום לעיר שבליבה מקדש מלפני אלפיים שנה הוא קיצור דרך היסטורי שמזכיר את הדילוג מהתנ"ך לפלמ"ח, וכמו הדילוג ההוא גם בו יש מידה רבה של כוחניות. האירוניה היא שהפעם לא רק היהדות הגלותית נידונה למחיקה אלא גם המוסדות שהקימה הציונות החילונית.9
השאלות התכנוניות והאדריכליות נותנות ביטוי מוחשי לפער שבין המקדש לבין מציאות החיים שלנו, ולמחיר שעלינו לשלם כדי להגשים את חלום הדורות. כשייבנה בית המקדש, מה יקרה להר הבית, לתושבים הערבים של העיר העתיקה, ולכל הבתים והסמטאות והכנסיות והמסגדים? השאלה כאן לא נוגעת רק ליחסינו עם תושבי העיר הערבים או לשמירה על המקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות; המבנים, הסיפורים והשכבות ההיסטוריות האלו הם גם חלק מירושלים שלנו, וגם היחס שלנו לדתות אחרות הוא חלק ממי שהפכנו להיות. הציפייה לחידוש ימינו כקדם דורשת מאיתנו להרוס את ירושלים המוכרת לנו כדי לפנות מקום לירושלים האמיתית, בטענה שרק כך נוכל להיחלץ מהאמביוולנטיות שלנו ולהיות מי שאנחנו אמורים להיות. אבל אם זו המשמעות של ללכת על הכול, אולי עדיף בכל זאת להישאר עם הכלום? ואולי אפשר לחשוב בכל זאת על אפשרות אחרת?
ה.
כדי לפנות מקום לאפשרות אחרת שאינה הכול או כלום צריך להפסיק לדבר רק על המקדש – ולהתחיל לדבר על מקדש; להיפתח לאפשרות של מקדש שהוא לא הדבר האמיתי.
המקדש כדבר האמיתי הוא תמונת המראה של תהליך הקִדמה שתיאר סטרומזה: אם בדתות אחרות המקדש הוא צורת פולחן מיושנת – אצלנו הוא המהות הנצחית; הם השאירו אותו מאחור – אנחנו מצפים לשובו בעתיד. אבל אפשר לחשוב גם על אפשרות מאוזנת יותר, כזו שחומקת מהניגוד הזה: לא לוותר על המקדש אבל גם לא להשאיר אותו כפי שהוא; לחדש ימינו כקדם, אבל בלי להתכחש לתהליך שעברנו בינתיים יחד עם שאר העולם.
כדי להשתחרר מהמשקל המכביד של הדבר האמיתי, של הארגז החתום שאותו אפשר רק לקבל או לדחות, צריך לתת אמון בתהליכים שהפכו אותנו למי שאנחנו היום. השינויים שעברו על היהדות ועל עם ישראל מאז החורבן, גם אלו שהגיעו אלינו מבחוץ, הם לא רק הידרדרות או תופעת לוואי – הם כבר מזמן חלק ממי שאנחנו. מקדשי המעט שלנו – בית הכנסת, בית המדרש ואולי גם המוסדות הציוניים – הם לא רק תחליפים לדבר האמיתי אלא גם דברים אמיתיים אחרים, מוקדים אלטרנטיביים של קדושה ממשית. זה לא אומר שאין לנו צורך במקדש; גם הגעגועים למה שאבד והכיסופים לחדש ימינו כקדם הם חלק ממי שאנחנו. זה אומר שאפשר וצריך לחשוב על מקדש שצומח על גבי התהליכים האלו ולא במקומם.
איך ייראה מקדש כזה? במאמרים אחרים בגיליון זה אפשר למצוא כמה הצעות;10 כאן רק נצביע על כמה כיווני מחשבה שאיתם אפשר לצאת לדרך.
אפשר להתחיל מהעולם הדתי שלנו ולשאול מה הצעד הבא – איך מתקדמים מכאן לכיוון של מקדש, מקדש כלשהו, בלי לקבוע מראש איך הוא אמור להיראות. לעבוד עם המילה הזו כפי שהיא קיימת בשפה שלנו: להתבונן במקדשי המעט שלנו ולשאול מה חסר לנו בהם, איך אפשר להפוך אותם ליותר מקדשיים. לחפש את המקומות המקודשים שיש בעולם שלנו – לא רק בתי הכנסת ובתי המדרש אלא גם המוזיאונים, אולמות התיאטרון, בתי הקברות, אצטדיוני הכדורגל – ולחשוב מה אפשר לקחת מהם למקדש האחד. ואם כבר יש מיני מקדשים בחיים שלנו אולי יש גם קורבנות וכהנים וסדר העבודה; אפשר לזהות לאפיין אותם ולבנות על גביהם קומה נוספת.
במקביל, אפשר לפתוח את הארגז שבו נשמר הדימוי המקובע של המקדש, ולהתבונן במה שיש בו – הר הבית, הקורבנות, הכוהנים והלוויים. להתייחס למרכיבים האלו לא כאובייקטים חתומים אלא כמילים שיש להן משמעות בשפה שלנו, בלי לסמן גבול ברור בין מקור לתרגום, בין משמעות מילולית למטאפורה. למילים יש גמישות רבה יותר מאשר לדימויים חזותיים; אפשר לעבוד עם הגמישות הזו כדי לנוע על הציר שבין המקדש החקוק בזיכרוננו לבין המקדשים הקרובים אלינו. המבחן של הגמישות הזו הוא לשוני וקיומי – זה צריך להישמע נכון, גם אם זה לא נראה אותו דבר.
מחשבות כאלו יכולות להוליך לכל מיני כיוונים מעשיים. אפשר לבנות מקדשי ביניים שלא ימצו את הגעגוע, אבל יהיו יותר ממה שיש לנו כעת; אפשר להתנסות בסוגים שונים של מקדשים עד שנמצא את המקדש שיהיה בשבילנו הדבר האמיתי. אבל השאלה העיקרית היא לא מה נעשה אלא איך נתפוס את מה שנעשה: האם הוא עדיין ייראה בעינינו כתחליף או שהוא יהיה אמיתי דיו, האם נצליח לשחוק קצת את הדיכוטומיה שבין מקדש להמקדש.
ו.
ובעצם, השאלה על מקדש והמקדש היא רק דוגמה – גם אם מובהקת ומרכזית – לשאלה רחבה יותר המונחת לפתחנו: איך נראית דת בעולם פוסט־חילוני.
הרי מה שקרה למקדש קרה במידה מסוימת גם לכל העולם הדתי שלנו. כפי שציין סטרומזה, מה שהתחיל בהחלפת הקורבנות בדתיות יותר מופשטת ודמוקרטית הוביל בהמשך לחילון, והתרבות המערבית שבתוכה אנו חיים השאירה מאחור לא רק את המקדשים אלא גם את הדת בכלל. אלא שלמרבה ההפתעה התהליך הזה נבלם, וכבר כמה עשורים שהדת חוזרת בדרכים שונות למרכז הבמה. מכך עולה השאלה לאן מועדות פנינו כעת.
ההתעצמות של תודעת המקדש בשנים האחרונות מבטאת תשובה אפשרית אחת לשאלה הזו. המקדש הוא הסמל המובהק של הדתיות האמיתית שהשארנו מאחור, זו שגם דתיים נטו לראות כמיושנת ומביכה – אבל כעת אפשר סוף סוף להפסיק להתבייש בה ולשוב אליה בגאון. ההיחלשות של החילוניות מצמיחה תגובת נגד שהיא תמונת המראה שלה, דתיות המזהה את הגרעין האותנטי של הדת בכל מה שנתפס כזר וארכאי מנקודת המבט המודרנית. זו גישה אינטואיטיבית שכוח השכנוע שלה יושב על תנועת מטוטלת היסטורית, ולכן קשה כל כך להתנגד אליה; כל התנגדות נראית כהיאחזות בשאריות החילון שעבר זמנו, ניסיון להתחמק מהדבר האמיתי.
ובכל זאת אפשר לחשוב גם על תשובה אחרת, כזו שתלך בדרך שהצענו כאן ביחס למקדש. אפשר לחשוב על דתיות פוסט־חילונית לא כחזרה אל הדת האמיתית שלפני החילון, אלא כדתיות שצומחת על גביו. את מה שהצענו ביחס למילה 'מקדש' אפשר לעשות גם ביחס למילה 'דת': לא לחשוב עליה כמושג מוגדר אלא כמילה בשפה המדוברת, השפה שלנו שאינה רק חילונית; להתגבר על הצורך לאחוז בגרעין האותנטי ובדבר האמיתי, ובמקום זה לשאול איפה יש דתיות בחיים שלנו כעת, איפה היא יכולה להיות.
בגישה כזו החילון הוא לא רק התרחקות מהדבר האמיתי, משבר זמני שצריך לדלג מעליו. התהליכים שעברנו עם שאר העולם מאז החורבן הם חלק מאיתנו ולכן גם חלק מהדתיות שלנו – כשם שירושלים הבנויה כעת היא חלק מ'ירושלים הבנויה'. לכן גם כשהדת חוזרת למרכז הבמה היא לא חייבת לחזור כדבר האמיתי שהמתין מאחורי הקלעים כל השנים, היא יכולה להופיע דרך הפריזמה של כל מה שקרה בינתיים. כמו המקדש, גם הדתיות האמיתית פושטת צורה ולובשת צורה, נגלית ונכסית ושוב מתגלה מחדש; וכמו המקדש, אין לדעת לאן פניה מועדות.
