יש בכלל דבר כזה פוליטיקה דתית? - צירופים חדשים

יש בכלל דבר כזה פוליטיקה דתית?

עמיחי אתאלי

ח׳ בכסלו ה׳תשפ״ז
זמן קריאה : 10 דקות

מאז קום המדינה לא הייתה ממשלה דתית יותר, וגם לא ממשלה שגרמה לחילול השם כל כך גדול

יש פאנליסטים קולניים שכל דבר שהוא לא אצבע בעין לצד השני הוא מבחינתם חוסר אכפתיות כלפי היהדות

דווקא בגלל שהתפילה חשובה לי, אני מאמין שהיא פגומה מהיסוד אם היא פוגעת באדם אחר

האם אנחנו רוצים שהמנהיג שלנו יהיה המועמד הערכי ביותר, או זה שיודע הכי טוב לדאוג לאינטרסים שלנו?

הפוליטיקאים הדתיים הגיעו לצמרת השלטון, אבל הם לא הביאו איתם פוליטיקה אחרת

 

לפני הכל תמונת מצב: נכון לעכשיו התשובה שלי היא לא.

 

קודם כל המילה 'דתי', יש לה כמובן כל מיני משמעויות והגדרות, אבל כשאני שואל את עצמי איך נראית פוליטיקה דתית, מה שעולה לי באופן אינטואיטיבי זה 'בכל דרכיך דעהו' – השאיפה שכל אורחות החיים שלך, שכל מה שאתה עושה ופועל בכל תחום שהוא, ייעשה באופן שיוצר קרבה לקב"ה – גם אצלך וגם אצל אחרים.

ואם נסתכל על המערכת הפוליטית הנוכחית מנקודת המבט הזו, אני לא מוצא אף מסגרת שפועלת ככה. בהחלט קיימים פוליטיקאים שאני מאמין לטוהר הכוונות שלהם,  אבל מישהו מכם מזהה איפשהו פוליטיקה שמקרבת את הציבור לקב"ה? אני לא מוצא כזאת, גם לא במפלגות הדתיות – שלא פעם עושות דווקא את הפעולה ההפוכה.

 

מפקדים דתיים עושים את זה אחרת

כדי להמחיש את הטענה הזו, נשווה את הפוליטיקה לתחום אחר – הפיקוד הצבאי. אני שייך לדור שראה איך המפקדים הדתיים פורצים את תקרת הזכוכית של הפיקוד הזוטר ומגיעים לדרגות בכירות. בעיניי רבים מהמפקדים האלה הוכיחו שהם מביאים איתם אנרגיה אחרת. המודל של 'עדינו העצני' שגדלנו עליו במכינות הקדם־צבאיות – המפקד שיודע להיות קשוח בשדה הקרב ובכל זאת לשמור על עדינות – הצליח ובגדול. אני מכיר לא מעט אנשים שלמיטב השיפוט שלי חיים את האיזון הזה בצורה מושלמת: למרות שהתפקיד הצבאי דורש מהם הפעלת עוצמה, ואפילו מידה של פראיות, הם בכל זאת נשארו בעלי ענווה, ביקורת עצמית וחתירה בלתי פוסקת לקשר ישיר עם הקב"ה. היכולת הזו עמדה למבחן עמוק בשנים האחרונות, ולמרות שהעבודה אף פעם לא נגמרת – השנים האלו הוכיחו שהיעד הזה ניתן להשגה.

בשדה הצבאי נוצרה דמות של מפקד שהדתיות שלו קשורה לא רק לבית הגידול שלו אלא גם לכך שהוא פועל אחרת – מפקד שעושה שירות טוב לקב"ה. לכן ההשוואה בין הצבא לבין המערכת הפוליטית ממחישה לי ששם זה לא קרה: יש כל מיני פוליטיקאים דתיים אבל בעיניי הפוליטיקה שלהם לא דתית; עוד לא נוצר דגם של שילוב פורה בין דתיות לפוליטיקה, דגם שמקדש שם שמיים באמת.

 

מהר סיני ועד המשגיח במלון

מאז קום המדינה לא הייתה ממשלה דתית יותר מהממשלה היוצאת. ממש באותה העת, מאז קום המדינה לא הייתה ממשלה שגרמה לחילול השם כל כך גדול.

בואו נסתכל למשל על מה שמפלגת ש"ס עשתה בקדנציה הנוכחית בתחום של מינוי רבני ערים. יצא לי לשמוע מחברים שעסקו בזה דברים מזעזעים על מה שמתרחש מאחורי הקלעים של התחום הזה: על המאבקים המלוכלכים, על השחיתות ועל השיקולים שמניעים בחירה של רב, למשל במועצה שיש בה הרבה בתי מלון – וממילא גם הרבה משרות של משגיחי כשרות. לפחות ארבעה רבני ערים שמונו לאחרונה הם בנים של מי שכיהנו לפני כן כרבני ערים. יש יהודי בעולם שחושב שמינוי כזה, נפוטיזם טהור, העברת משרה ציבורית רוחנית בירושה מאב לבן, היה עובר את רף הביקורת הציבורית אם היה מדובר בשופטים בבית המשפט העליון למשל? תחשבו מה היה קורה בקרב אוהדי נתניהו אם הרמטכ"ל היה ממנה את הבן שלו, לא לרמטכ"ל, רק למפקד גדוד. תחשבו מה היה קורה אם היועמ"שית הייתה ממנה את הבת שלה למזכירה. אבל כשמדובר במשרות ציבוריות בענייני דת – שם הכל מותר. מישהו מעלה על דעתו שזה מאהיב את שמו של הקדוש ברוך הוא על הבריות?

יש בישראל הרבה יהודים שלא מכירים לעומק את היהדות, ובשבילם אלו הפנים שלה – וזה נורא ואיום. זה לא מה שסבא שלי היה מדמיין אם היו מספרים לו שיום אחד תקום מדינה יהודית וימנו בה רבנים. בקצה האחד יש את מעמד הר סיני, ובקצה השני יש משגיח כשרות שמגיע עם אשתו וילדיו מדי שבת לסוף שבוע במלון, והמאבק על המינוי לג'וב הזה מעסיק את עסקני הפוליטיקה הדתית הרבה יותר מהמחשבה איך עם ישראל מכיר טוב יותר את שורשיו ומתחבר לזהות היהודית שלו.

אני מנסה להיכנס לראש של אותו משגיח, וגם של העסקן שמינה אותו. אני בטוח שהם מאמינים בקב"ה, ושהמשגיח יעשה את עבודתו נאמנה – הוא ישמור על הפרדה בין בשר וחלב ויקפיד על כל מה שנדרש. אף אחד מהאורחים במלון לא יאכל טרפות, אז אם המטרה היא לשמור על הכשרות, ובכלל לספק את מה שמכונה 'שירותי דת' – המטרה הושגה. אבל האם סוג כזה של עשייה פוליטית עושה לקב"ה יחסי ציבור טובים? האם הוא מקרב את הציבור במדינת ישראל אל היהדות? לדעתי חד־משמעית לא. כל עוד זה מה שעולה בדעתנו כשאנחנו חושבים על פוליטיקה דתית – סימן שאת היעד המשמעותי יותר עוד לא השגנו.

אני גם לא חושב שזה קשור דווקא לש"ס. באחד הראיונות עם סמוטריץ' טענו כלפיו על הפקרת שירותי הדת בידי המפלגות החרדיות, והוא השיב שזה עניין של כוח פוליטי. לדבריו, אם היה למפלגת הציונות הדתית יותר כוח פוליטי בזמן המו"מ הקואליציוני, אולי הוא היה מקבל  גם את המשרד לשירותי דת. אבל אם זה היה קורה, מה היה משתנה? גם אם בקצה, בכל שבת באותו בית מלון, לא היה יושב משגיח ש"סניק אלא בוגר ישיבת הסדר, אני עדיין לא רואה בזה בשורה רוחנית. אם המטרה היא לא למלא את המשרות באנשים שלנו אלא לעשות את רצונו של הקב"ה אז חשובה גם הדרך, האופן שבו הדברים נעשים. ואם הדרך היא להיכנס לביצה ולהתלכלך במאבקים כוחניים, פחות משנה לי מי יהיו אלה שילכו בה.

 

לא מערבים תפילה במאבק

ההתנהלות של המשרד לשירותי הדת היא אולי הדוגמה המתבקשת ביותר, והביטוי הזה "שירותי דת" הוא אולי תמצית העניין. אם חושבים על של דתיות במובנים רחבים יותר אפשר למצוא ביטויים אחרים שלה בפוליטיקה. אפשר למשל לחשוב שדתיות היא אמת אחת מוחלטת, ביטחון מוחלט בצדקת הדרך, שבתפיסה של הפוליטיקאי הדתי הופכים אותו לשליח האלוקים על פני האדמה. אנחנו רואים הרבה מופעים של דתיות כזו בפוליטיקה, אבל בשבילי דתיות היא ההפך מזה – זה כמובן אישי לגמרי, אבל אני תופס את הקשר שלי עם הקב"ה (שאישית, אני גם מתקשה לקרוא לו "דת") כקשר של רצוא ושוב, קשר של מחשבה בלתי פוסקת, של התלבטות בלתי פוסקת. להיות דתי בעיניי זה לבחון שוב ושוב את העמדות שלך וגם לחשוב על נקודות המבט של אחרים – איך העמדה שלך מתקבלת ומתי היא פוגעת במישהו אחר. דתיות כזו אני לא רואה בפוליטיקה; אני רואה דתיות שרוצה להיאבק ולנצח, להכניע את המתנגדים ו'להראות להם'.

נמחיש את ההבחנה הזו בעזרת מקרה ספציפי. באחת התוכניות של 'הפטריוטים' היה דיון סוער לגבי המחלוקת שהתעוררה סביב התפילות והריקודים בהושענא רבה במתחם ה'נובה'. היו משפחות שכולות של חללי נובה שתמכו באירוע הזה, והיו אחרות שראו אותו כפגיעה בזכר הילדים שלהם. הגישה שלי בדיון הזה הייתה שכאשר אני מתפלל, התפילה שלי אמורה להיות צינור ביני לבין השמיים, ואם יש בדרך מישהו שנפגע ממנה – זה מעקר אותה ממשמעות. לכן גם אם בעיניי המשפחות המתנגדות פירשו את האירוע לא נכון, אני מאמין שלא נכון לערב תפילה באירוע של מאבק.

בהקשרים כאלה חשוב להבחין בין מי שהעמדה הדתית המורכבת והקשובה שלו נובעת משיקולים רוחניים, לבין מי שפשוט פחות אכפת לו. מה שאני אומר לגבי התפילה לא מגיע ממקום של  חוסר אכפתיות כלפיה; דווקא בגלל שהתפילה חשובה לי אני מאמין שהיא פגומה מהיסוד אם היא פוגעת באדם אחר. העיקרון הזה נכון גם בעשייה הפוליטית: המטרה לא תמיד מקדשת את האמצעים, ולא פעם קורה שמשיגים מטרה דתית בדרך שמרוקנת אותה מתוכן ומעקרת אותה מהיסוד.

הרבה פעמים התגובה שאני מקבל על העמדה הזו – בהפטריוטים – היא שאני 'רקדן מה יפית': שיותר איכפת לי מה חושבים עליי ממה שאיכפת לי מהאמת שלי, ושאם היו בפוליטיקה רק דתיים כמוני היהדות בישראל הייתה הולכת ומצטמצמת. אני מסכים שלא תמיד צריך לוותר, ויש פאנליסטים קולניים שכל דבר שהוא לא אצבע בעין לצד השני הוא מבחינתם חוסר איכפתיות מהיהדות, אבל השיח שלי לא מתנהל איתם. השיח שאני שואף לנהל הוא שיח של כבוד, של עדינות, ושל שאיפה לעומק רוחני. בשבילי תפילה שהופכת למחאה מול אחים שלי, היא תפילה שיצא שכרה בהפסדה. והאינטואיציה הראשונית שלי, לראות את המורכבות ואת העמדות השונות ולא להיכנס למאבק, לא נובעת מחולשה אלא דווקא מאכפתיות ומניסיון למבט רוחני עמוק יותר.

 

משה רבנו מול דונלד טראמפ

האם העמדה הזו היא ריאלית? האם יש מקום במערכת הנוכחית לפוליטיקה דתית עדינה, מורכבת ומתלבטת, כזאת שמקדשת את הדרך ולא רק את המטרה?

נחשוב למשל על המנהיג הגדול ביותר בתולדות עם ישראל – משה רבנו. זה הרי פלא בלי נתפס, איך מי שהיה לא רק כבד פה ולשון, אלא גם עניו יותר מכל אדם על פני האדמה, יכול להיות מנהיג כל כך דגול. יש כל מיני פירושים לענווה של משה ויש הרבה מה לדייק בעניין, אבל בפשטות אפשר לומר שמשה יודע באופן מדויק מאד מי הוא ולא עושה עניין מעצמו, וכאשר יש כל כך הרבה מקום לקב"ה זה מגיע עד רמה של "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט" (במדבר י"ב, ח). אבל זהו האבסורד של משה: איך אפשר להיות מנהיג גדול, לא רק בזמננו, אלא גם בכל הדורות, בלי לעשות עניין מעצמך? האם ראש ממשלת ישראל יכול להיות האדם העניו ביותר במדינה? הרי כדי להגיע לתפקיד כזה צריך ביטחון עצמי שגובל במגלומניה, וגם רמה לא מועטה של ניתוק מעצמך. מה גם שלא מדובר רק על מה שדורשת ההגעה לתפקיד, אלא גם על העשייה שאחרי הבחירות: מי יביא תוצאות טובות יותר במשא ומתן עם דונלד טראמפ – משה רבנו או בנימין נתניהו? לא נעים לומר, אבל כנראה שמשה היה משיג הרבה פחות (בהינתן שמדובר בעידן של השגחה טבעית ולא נסית).

האם אנחנו רוצים שהמנהיג שלנו יהיה המועמד הערכי ביותר, או זה שיודע הכי טוב לדאוג לאינטרסים שלנו? אולי את המועמד הערכי נשלח לנהל בית ספר, ואת המנהיג הפוליטי נבחר רק משיקולים פרקטיים שחלק מהם הוא רמת הממזרות שלו? זאת כמובן שאלה נוקבת במיוחד כשאנחנו עומדים מול איום קיומי, אבל גם בימי שגרה, המערכת הפוליטית שלנו לא מתגמלת פוליטיקאים עם דרך ארץ, עם רמה רוחנית גבוהה או בעלי מבנה נפשי רגיש. זה מצער אבל בעיניי כרגע זו המציאות, כרגע אלה חוקי המשחק – וזה כמובן משליך על היכולת ליישם בעולם המעשה את הרוחניות היהודית העמוקה.

 

נוכחות בלי התרסה

ובכל זאת, אולי המציאות הזו עוד תשתנה; אולי אנחנו בדרך למקום אחר.

נרחיב לרגע את המבט אל מעבר לפוליטיקה. אנחנו חיים בתקופה שבה הנוכחות של היהדות במרחב הציבורי גדלה באופן דרמטי. עד לפני כמה שנים האפשרות שמגישה של מהדורה חדשות בטלוויזיה תברך על כוס מים בשידור חי במוצאי צום לא הייתה עולה בכלל על הדעת; היום זה קורה בערוץ 14 שזאת חלק מהבשורה שלו, והיהדות נוכחת יותר ויותר גם בכלי תקשורת אחרים. גם בפוליטיקה מדברים הרבה יותר בשפה יהודית.

היציאה הזו של היהדות החוצה היא מאד משמעותית בעיניי, והיא בוודאי מקרבת את מדינת ישראל למדינה היהודית שהיא צריכה להיות. אבל יש גבול מאד דק ועדין שצריך לשים אליו לב: הגבול שבין לא להתבייש להנכיח את היהדות שלך לבין להטיח אותה בפנים של הזולת. זאת הבחנה שקשה לשפוט מבחוץ, אבל אני יכול להעיד על התהליך שעברתי בעצמי. פעם היה לי צורך להצניע את הדתיות שלי במערכות התקשורת שעבדתי בהן. הרגשתי צורך להיות סוג של יהודי בביתי ולא בצאתי. משהו השתנה אצלי אישית, וזה הרבה יותר גדול מהסיפור הקטן שלי. כשהתחלתי, לפני כמה חודשים, לשדר תוכנית רדיו חדשה ב-103FM פתחתי את המשדר הראשון בברכת שהחיינו (אל דאגה, לבשתי סוודר חדש😊). אני משתדל לחיות כך את חיי, אבל אני לא רוצה להיות זה שמברך ברדיו כדי לעשות דווקא, כדי להראות, הנה, הקב"ה ניצח אתכם כל אלה שלא אוהבים אותו, אלא כדי לתת ביטוי לקול האישי שלי, לאמונה שלי, לתפיסת העולם שלי, שיש לא מעט ישראלים שמזדהים איתן.

אני רוצה שתהיה בתקשורת ובמרחב הציבורי נוכחות יהודית בריאה ובטוחה בעצמה, אבל בלי לעבור אפילו מילימטר לאזורים של ה'דווקא'. אני רוצה לומר ולכתוב את מה שאני חושב – לפעמים אני מוצא את עצמי כותב ב'ידיעות אחרונות' טקסטים שיש בהם אלמנטים משיחיים, וכשזה מה שיוצא ממני אני ממש בסדר עם זה – אבל האתגר הגדול הוא לשמור על האיזון והדיוק בין ההצנעה של היהדות וה'מה יפית' לבין ההתרסה והדווקא.

קשה לשמור על האיזון הזה, כי העולם מתעסק היום הרבה מאד בחיצוניות. המופעים השטחיים של כל דבר הופכים לחזות הכול, וגם היהדות הפכה לשם קוד של כל מיני אקססוריז ברשתות החברתיות. יש המון עיסוק בקליפות ובחיצוניות, ויש דברים שיכול להיות בהם עומק אדיר אבל מה שמניע את ההחצנה שלהם הוא לא פעם הרצון לרכב על הטרנד ולקבל לייקים, ולא קרבה לקב"ה ומימוש הייעוד שלנו בעולם. ובכל זאת, יכול להיות שכמו שהדתיות במרחב הציבורי נמצאת היום במקום שלא היינו מעלים על הדעת לפני עשור, ככה בעוד כמה שנים נאמר שהתהליך הזה התחיל אמנם עם הרבה קליפות אבל בסוף הכניס אנשים פנימה, חיבר אותם אל הרובד העומק של הדברים. אולי יתברר שהקב"ה השתמש בכלים החיצוניים של העולם הזה כדי לקדם אותנו ולהעמיק את ההוויה שלנו מבחינה רוחנית.

ואם כך, אולי זה יקרה גם בפוליטיקה. במערכת הנוכחית אנשים שהם רק ערכיים ייפלטו החוצה מהר מאד, והערך המוסף של הפוליטיקאים הדתיים בני זמננו על פני קודמיהם הוא בעיקר ביכולת שלהם להשיג יותר, לא בעומק הרוחני שהם מביאים לעשייה שלהם. אבל אולי אנחנו בתחילתו של תהליך שבקצה שלו יביא גם יותר רוך ומורכבות להתנהלות הפוליטית, וישנה את האופן שבו המנגנונים בנויים. אולי כמו שיש לנו מפקדים דתיים שעושים את זה אחרת, כך יהיו גם פוליטיקאים. פה ושם יש כבר דוגמאות לפוליטיקאים דתיים ששוברים את הסטיגמה, שמתנהלים בעדינות ובדרך ארץ וחותרים לשיתופי פעולה, בלי שזה יהפוך אותם לפוליטיקאים כושלים. טיפוסים כאלה אולי לא מגיעים עדיין לליגה של המתמודדים על ראשות הממשלה, אבל הם מסמנים את האפשרות שגם זה ישתנה. אולי הם המבשרים של הפוליטיקה היהודית שבראייה צופה פני עתיד, היא לגמרי העתיד הרוחני שעם ישראל אמור להגיע אליו.

 

 

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
נניח שאנחנו צודקים. ועכשיו מה?

אבינועם רוזנק •

10 דק' קריאה

מהרב קוק ועד הרב סולובייצ'יק: איך נאבקים על האמת בלי לאבד את האחווה

article
"רק עם חכם ונבון": אפיקים חדשים לעולם שבור

תרצה קלמן •

10 דק' קריאה

בעולם שמחפש שפה פוליטית חדשה, לעם ישראל יש הזדמנות להציע דגם של מנהיגות אחרת

article
פוליטיקה של אמונה

נעם סמט •

9 דק' קריאה

אדם מאמין הוא גם אדם שנותן אמון. אנחנו זקוקים בדחיפות לפוליטיקאים כאלה