"רק עם חכם ונבון": אפיקים חדשים לעולם שבור - צירופים חדשים

"רק עם חכם ונבון": אפיקים חדשים לעולם שבור

תרצה קלמן

ח׳ בכסלו ה׳תשפ״ז
זמן קריאה : 10 דקות

בעשור האחרון הסדר העולמי התערער באופן מהותי, וכבר ברור ומוחש שמה שהיה אינו מה שיהיה

כשדוד בוחר שלא להשתמש בכוחו כדי לפגוע בשאול הרודף אחריו, גם שאול יודע שזו ההוכחה לכך שדוד יזכה למלוך

לא רק מלך בשר ודם נדרש להגביל את כוחו, אפילו הקב"ה בעצמו עושה זאת

בעולם שמחפש שפה פוליטית חדשה, לעם ישראל יש הזדמנות להציע דגם של מנהיגות אחרת

 

הפוליטיקה העולמית כולה מצויה בטלטלה. בעשור האחרון התערער באופן מהותי הסדר העולמי שהתהווה מאז מלחמת העולם, ואף שטרם התברר מה יהיו העקרונות המסדרים של העידן הבא, כבר ברור ומוחש שמה שהיה אינו מה שיהיה, ושהמובן מאליו של המחצית השנייה של המאה העשרים והרבע הראשון של המאה ה-21 לא ימשיך להיות תשתית הפוליטיקה הבינלאומית באותו אופן.

הטלטלה נוכחת גם בהקשרים הפנים־מדינתיים, שבהם הפוליטיקה משתנה בצורות מגוונות אך מקבילות. לכל מדינה הסיפור שלה, ההיסטוריה הספציפית, האתגרים המקומיים, והסיבות שבגללן המובן מאליו של הפוליטיקה בעשורים הקודמים הפסיק לתפקד באופן שבו תפקד לפני כן. במבט־על מפרספקטיבה רחבה, ברור שיש זרמי עומק של שינוי וחיפוש אחרי שפות פוליטיות חדשות שמשותפים לתהליכים בארצות השונות, גם כשנדמה שהם שונים מאד. אמנם ולא נכון לטשטש את ההבדלים: המצב אינו משתנה בהכרח לאותם כיונים או באותן צורות, והפנים הייחודיות שהתהליך נושא בכל מקום ראויות לבחינה ספציפית מעמיקה.  אבל גם הבחנה יתירה בין הסיפורים המתרחשים במקביל מפספסת דבר מה מהותי בחיפוש הרחב אחרי שפות פוליטיות חדשות, טובות יותר.

במבט על פני מאות שנים, ניתן לציין תקופות נוספות בהיסטוריה שבהן היו תופעות מקבילות ושונות של פוליטיקה שמאתגרת את ההיגיון הפוליטי ששלט לפני כן. ממרחק של מאות שנים ברור לנו איך אפשר לדון בהן יחד ולהרוויח הבנה מעמיקה יותר של התופעות הנפרדות מתוך המבט הכללי המשותף. גם אם לא ברור כיצד יבינו אותנו בעוד מאות שנים, ומהם החלקים שיודגשו במבט לאחור, צריך להיות לנו ברור שמבט כזה יתקיים – ובצדק.

 

האתגר של 'חוקים ומשפטים צדיקים'

מהו התפקיד שלנו, כמכלול לאומי של עם ישראל וכיחידים בתוכו, אל מול התופעות הללו? דומה שיש לבקש עקרונות מהותיים מתוך שפה של תורה, שיש בהם כיווני חשיבה ופעולה לניהול החברה והפוליטיקה, באופן שהחיפוש העולמי אחרי הדרך הנכונה יכול להתעשר מהם. אולי זו נשמעת לכם שאיפה מפתיעה, אבל יש לה חשיבות לא רק מתוך תפיסה של "הפוך בה והפוך בה דכולא בה", הגורסת שאין דבר שלא יוכל להיבנות מתוך תורה. תפיסה זו היא  קומת תשתית שעל גבה תופיע קומה נוספת בדמות ההבנה שחלק מתפקידו של עם ישראל הוא לתת לעולם כולו כלים מחשבתיים־אינטלקטואליים מתוך תורה. אמירה אינטלקטואלית־תורנית, בעיקר בהקשר הלאומי, שתיחשב על ידי מי שאינו חלק מעם ישראל ככזו שניצבת בפסגת ההישגים האנושיים ובחזית התפיסות המוערכות על ידם, היא משימה דתית שהתורה מציבה לנו לקראת הכניסה לארץ ישראל:

ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' א-להי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה. ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשר לו א-להים קרבים אליו כה' א-להינו בכל קראנו אליו ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נתן לפניכם היום (דברים ד, ה–ח).

התפקיד של עם ישראל בהנהגתו המדינית בארץ ישראל אינו מסתכם בכאן עכשיו של ניהול החיים הציבוריים שלנו, אלא אמור להיות אור לעמים. ההכרה בקשר שבין "חוקים ומשפטים צדיקים" לבין קירבה לקב"ה מקדשת את שם ה' בעולם.

דומה שאין צורך להכביר מילים על המרחק בין הנקודה שאנו נמצאים בה לבין מימוש החובה הזו, המוטלת עלינו כאתגר שעלינו לפצח. מעניין שהרמב"ם במורה נבוכים (מו"נ ב', י"א) רואה את הנפילה מגדולת "עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", ואת צמצום ההישגים הרעיוניים האוניברסליים של עם ישראל, כחלק מהעונש שהוטל עלינו. כך הוא כותב על ידיעת החכמות :

ואלו העניינים כלם כבר בארנו שאינם סותרים דבר ממה שזכרוהו נביאינו וחכמי תורתנו, כי אומתנו אומה חכמה שלימה, כמו שבאר יתעלה על ידי האדון אשר השלימנו, ואמר "רק עם חכם ונבון הגוי" וכו'. אך כאשר אִבדו טובותינו רשעי אנשי האומות הסכלות, ואִבדו חכמתנו וחבורינו, והמיתו חכמינו, עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו ואמר "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר", והתערבנו בהם, ונעתקו אלינו דעותיהם, כמו שנעתקו אלינו מדותיהם ופעולותיהם…

הפסוק מנבואת הפורענות של ישעיהו (כ"ט, י"ד) "לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר" מציג את אבדן הידע וההובלה האינטלקטואלית לא כתופעת לוואי של החורבן והגלות, אלא כרכיב עצמאי בסדרת המכות שעם ישראל מתמודד איתם. חתירה שלנו להמשגות שיובילו את עולם הרוח ויתנו לעולם כולו כלים רעיוניים, היא תיקון של שבר החורבן וההתנתקות של עם ישראל מייעודו. תקומת ישראל בארצו אינה נדרשת רק עבור הסדרת חיינו כאן ועכשיו, אלא נועדה להיות דגם לאומי כללי.

העולם כאמור זקוק לדגם כזה, ואינו מוצא מזור במודלים הקיימים. אמנם דורות רבים פעלנו כעם רק בעקבות עמים אחרים, וכך קרה אף בהתהוות הציונות במקביל לתנועות לאומיות מודרניות, אך אולי ניתן לשנות את האופן שבו התהליך מתפתח? אולי נשכיל בעתיד ליזום חשיבה רעננה ומועילה לאור תורתנו הקדושה, שתבחר בעמדת הובלה ביחס לשיח, ולא רק תחקה ותגיב לניסיונות מוצלחים יותר או פחות שיצרו אחרים – כדברי הרמב"ם "והתערבנו בהם, ונעתקו אלינו דעותיהם, כמו שנעתקו אלינו מדותיהם ופעולותיהם" – על סמך עולמות רעיוניים אחרים לגמרי?

 

יראת שמים והגבלת הכוח

כדי שהדברים לא יישארו רק בגדר מילים גבוהות, אתן דוגמה קטנה לחשיבה תורנית על שאלה פוליטית אקטואלית.

בשנים האחרונות השאלה על גבולות הכוח ועל היחס בין השלטון הנבחר לרשויות אחרות הפכה משאלה טכנית שמעסיקה אנשי חוק וממשל ומעט מתעניינים נדירים, לשאלה פוליטית־ציבורית שעומדת במוקד השיח. כל המערכות הדמוקרטיות שנבנו במערב בעידן המודרני התבססו באופנים שונים על ההנחה שפיצול הכוח מיטיב עם האזרחים ושומר על האינטרס הציבורי. אבל בחברה שבה הקיטוב הפוליטי הופך לסממן זהות משמעותי יותר ויותר, נפוץ על פני כל הקשת הפוליטית, ובמיוחד בקצוות המנוגדים שלה, שיח הרואה בהשתלטות גורם 'שלנו' על המערכות כולן יעד אוטופי – לא משנה באיזה 'אנחנו' מדובר.

נראה שמרכזיותם של טיעונים מסוג זה היא חידוש שיש לו מחירים חברתיים ופוליטיים משמעותיים שאינם מדוברים דיים. אני רוצה לטעון שיש לכך גם מחיר דתי, ושבעולם שבו אנשים רואים קשר בין היותם דתיים לבין עמדתם הפוליטית חשוב במיוחד שניתן את דעתנו להיבטים התיאולוגיים של השיחה הפוליטית. מגוון של מקורות בתורה ובדברי חז"ל מלמד שיש קשר ישיר בין יראת שמים לשאלה של הגבלת הכוח. אזכיר כאן בקצרה שתי דוגמאות מרכזיות (עסקתי בנושא בהרחבה במאמר 'המלוכה והממשלה – למי?' שהתפרסם באתר 'צירופים חדשים').

הראשונה היא כמובן הפסוקים בדברים י"ז יד–כ, המכונים 'פרשת המלך'. פסוקים אלו, יחד עם הפסוקים מספרי הנביאים העוסקים בתקופת המלוכה, הם התשתית המקראית המרכזית לדיונים תורניים על מעמדו ההלכתי של שלטון יהודי. אבל כבר מההקשר שבו הם מופיעים בתורה ברור שסמכויותיו של המלך אינן מוחלטות, שכן באותה פרשה אנו פוגשים גם את השופטים והשוטרים, הנביאים, זקני העיר והכהנים. התורה מציגה בפנינו מערכת רב ממדית של תפקידי הנהגה שאמורים להסתנכרן ביניהם, כשכל אחד מהם פועל לצד אחרים. תפיסה זו גם מניסוח המשנה בפרקי אבות ד, המזכירה שלצד 'כתר מלכות' יש גם 'כתר תורה' ו'כתר כהונה'.

אך ההגבלה של המלך המקראי אינה מתמצה בכך שהוא אינו היחיד שיש לו סמכויות. למעשה, עיקרם של פסוקי פרשת המלך אינו עיסוק בסמכויותיו של המלך ובמעמדו הרם אלא במגבלות שהוא מצופה להציב לעצמו. למלך יש סמכויות רחבות שהוא עשוי לממש על חשבון הכפופים לו, אבל הפסוקים מצווים עליו להגביל את עצמו. אחרי הציווי לכתוב לעצמו ספר תורה מוצגות בפירוש  המטרות של שורת הדרישות מהמלך: "למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (דברים י"ז, יט–כ). כלומר, יציבות השלטון והזכות להחזיק בו תלויות במחויבות של המלך לה' מתוך יראת שמים, ובהבנה שלו את חשיבות האנשים הנתונים למרותו.

המייצג המובהק של המחויבות הזו הוא דוד המלך, שבאופן עקבי מתואר במקורות כמי שיראת השמים שלו מתבטאת בנכונות לוותר על כוחו ומעמדו. כשדוד בוחר במודע שלא להשתמש בכוחו ולפגוע בשאול הרודף אחריו במדבר עין גדי, גם שאול מכיר בכך שזו ההוכחה לכך שדוד יזכה למלוך על ישראל: "ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני… ואתה הגדת היום את אשר עשיתה איתי טובה את אשר סגרני ה' בידך ולא הרגתני. ועתה הנה ידעתי כי מלוך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל" (שמואל א כ"ד, יז–יט). בכך ממשיך דוד מנהיגים אחרים שקדמו לו כמו אברהם, יוסף ומשה, ומטרים את התכונות של משיח בן דוד שמוזכרות בנבואת ישעיהו. הכרה במגבלות הכוח כחלק מהותי מהשלטון היא חלק ממה שהתורה מלמדת אותנו על מלכות אידיאלית.

 

גם הקב"ה ממעט את עצמו

אבל לא רק מלך בשר ודם נדרש להגביל את כוחו; אפילו הקב"ה בעצמו עושה זאת. עצם העובדה שהעולם מתנהל כך שמלכות ה' אינה ברורה בו משקפת בחירה אלוהית לוותר על כוח מופגן. אבל חז"ל במדרשים מרחיקים לכת הרבה יותר, ומציגים את הקב"ה כמי שעל אף כוחו הבלתי מוגבל והחובק כל מתייעץ עם הכפופים לו, ומייצר מערכות של קבלת החלטות שאינן תלויות רק בו. כך במדרשים הרבים שבהם הקב"ה מתייעץ עם המלאכים, וכך כשהוא כופף את עצמו להכרעת בית הדין האנושי על קידוש החודש.

מכאן שהמחויבות לחוק והעברת סמכויות לאחרים אינם רק דרישה מבני אדם, אלא עיקרון חשוב מספיק בפני עצמו עד שהקב"ה מדגים אותו עבורנו. דוגמה בולטת לכך היא המדרש הידוע על מיעוט הלבנה, שבו הלבנה טוענת שהיא והשמש יהיו שני מלכים המשתמשים בכתר אחד, הקב"ה גוזר עליה להתמעט, ולבסוף מבקש מישראל "הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח" (חולין ס ע"ב).

אף שדרשה זו מסופרת בגרסה כזו או אחרת כבר לילדים בגן, לא תמיד עוברת מלוא עוצמתה של העמדה הרעיונית והפוליטית שטמונה בה: מלכתחילה מחשבת הבריאה הייתה ששני מלכים יכולים לשמש בכתר אחד במקביל; רק בגלל שמבחינת הלבנה אין זו אפשרות נדרשת היררכיה, ולכן הקב"ה מציע המעטה עצמית – נסיגה מכוח מתוך בחירה. הסירוב של הלבנה לבחור באפיק זה מוביל לכך שהכוח ניטל ממנה, ותוצאה זו מוצגת ככישלון של הלבנה, שיש בו גם החמצה בשל מימוש הכוח של ה'.

אפשר לקרוא את המדרש ולהישאר רק עם הדרישה להיררכיה שמבטאת הלבנה בראשית הדיון, אולם יש בכך פספוס של עומק המדרש המטלטל שמזמין בעלי כוח להיפרד מחלק מכוחם, ואף מדגים כיצד אפילו הקב"ה מעדיף שלא לממש את כוחו – על אף שאין עוררין על הלגיטימיות שלו.

 

להתחיל לשאוף כבר עכשיו

בעיניי יש דחיפות בעיסוק תורני־דתי בגבולות הכוח, כעובדי ה' החיים בעידן שבו מגבלות על כוח נתפסות ככורח חיצוני שמוטב לו היה נעלם, ולא כערך שיראת שמים מחייבת שניצור בעצמנו. הדברים שהצגתי כאן הם רק דוגמה קטנה לשיחה מתוך המקורות שיש צורך לקיים גם בנושאים נוספים רבים, פסיעה ראשונית אל תוך שדה רחב של הגות הממתינה להיווצר.

כדי שיצירה כזו תהיה אפשרית, צריך בראש ובראשונה לשאוף לכך. אי אפשר לייצר שפות רוחניות־רעיוניות־אינטלקטואליות חדשות בלי לראות בהן רכיב חשוב בעתידנו הלאומי והדתי. כרגע אנחנו רחוקים מאד מהצבת האתגר הזה כחלק מסדר היום הדתי שלנו כיחידים וכציבור, ואף אם נזכה להכיר בחשיבות הנושא יהיה זה רק תנאי הכרחי אך לא מספיק: לא די בחזון כזה על מנת לשרטט אפיקים חדשים לעולם פוליטי שבור, וגם אחרי שנתחיל לקוות לכך יהיה בפנינו מסע לא קצר. דווקא לכן חשוב שנתחיל אותו בהקדם האפשרי, ולו בהדגשת הצורך, ותחילת בניין השאיפה להצמיח תובנות חדשות שישרתו את העולם כולו ומתוך כך את דבר ה' בעולם.

חזון הגאולה היהודי לא הסתכם מעולם במצבו של עם ישראל. כפי שתורתנו מתחילה בבריאה ובאדם הראשון האוניברסלי, גם התיקון השלם אינו מסתיים בלי שהעולם כולו והאנושות כולה מתחברים לייעודם ופועלים בהרמוניה שיש בה הכרה במלכות ה'. לעם ישראל יש תפקיד משמעותי בדרך לתוצאה הזו, ומימוש התפקיד הזה תלוי בהצלחתנו להציב תמונה שמעוררת בעמי העולם התפעלות. כשאנו מתפללים במלכויות "מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה", אנחנו מציגים את שני השלבים יחד: ה' מתגלה בעולם כאלוהי ישראל, וההכרה במלכותו על ידי תבל ומלואה גדולה מאיתנו בהרבה. כך גם כשאנו חותמים את חזרת הש"ץ של אותה תפילה בשאיפה לעולם שבו "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" ובתקווה "לתקן עולם במלכות ש-די".

הפער בין המצב העכשווי לחזון שהצגתי גדול כל כך, שאפשר בקלות להתייחס אליו כפנטזיה חסרת קשר למציאות שלנו. אולם לא רק שעם ישראל כבר מנוסה בהגשמת חלומות גאולה שנדמו חסרי סיכוי והתבררו כמציאות אפשרית אם רק יהיו מספיק אנשים ונשים שישקיעו בנושא את האנרגיה הדרושה, אלא שכולנו גם מרגישים בצורך. המערכת הפוליטית שלנו במשבר עמוק, משבר שיש לו ביטויים רבים בכל המערכות הציבוריות שלנו, ביחסים ביניהן, ובקשר בינן לבין הציבור. כל שאני מבקשת הוא להתייחס לצורך שלנו בפתרונות עומק למערכת הפוליטית לא רק כבעיה טכנית נקודתית שתסתום חור ספציפי.

לפנינו אתגר מדיני שהוא גם אתגר רוחני ודתי. כמעט אלפיים שנות מרחק משלטון ריבוני השכיחו מאיתנו את שריר העיסוק המעמיק בתחום, והפכו אותנו לנסמכים על חכמתם של אחרים שמצויים כעת במשבר עמוק משלהם. אולי דווקא מבט שמגדיל את האתגר לכדי פתרון לעולם כולו יעזור לנו להתבונן באתגרים שלנו בעיניים חדשות? אולי ההבנה שיש לנו תפקיד של ממלכת כהנים ועם קדוש, שמצופה מאיתנו להוביל את השפה החדשה שהאנושות כולה מחפשת, תסייע לנו לעזור לעצמנו מתוך אמון בעתיד טוב יותר? יהי רצון שנזכה.

 

 

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
המלוכה והממשלה – למי?

תרצה קלמן •

30 דק' קריאה

מאברהם, דרך דוד המלך ועד הקב"ה עצמו, המחשבה התורנית-דתית מצפה מהמנהיג להגביל את כוחו ולחלוק אותו עם אחרים.

article
יש בכלל דבר כזה פוליטיקה דתית?

עמיחי אתאלי •

10 דק' קריאה

הפוליטיקאים הדתיים הגיעו לצמרת השלטון, אבל הם לא הביאו איתם פוליטיקה אחרת

article
נניח שאנחנו צודקים. ועכשיו מה?

אבינועם רוזנק •

10 דק' קריאה

מהרב קוק ועד הרב סולובייצ'יק: איך נאבקים על האמת בלי לאבד את האחווה