פוליטיקה של אמונה - צירופים חדשים

פוליטיקה של אמונה

נעם סמט

ח׳ בכסלו ה׳תשפ״ז
זמן קריאה : 9 דקות

נתינת אמון מתפרשת כמעשה ילדותי ונאיבי, והופכת את מי שבוחר בו ל"אידיוט שימושי"

ההתנהלות הפוליטית של הפוליטיקאי המאמין לא תתבטא בהכרח באחיזה בסט ערכים זה או אחר

פוליטיקאי אחראי חייב להחזיק בהגה יציב ובבלמים חזקים, אבל הבלמים נועדו לאפשר נסיעה בטוחה - לא להשאיר את הרכב תקוע בחניה

אדם מאמין הוא גם אדם שנותן אמון. אנחנו זקוקים בדחיפות לפוליטיקאים כאלה

 

בעינינו, בין פוליטיקה לאמונה פעורה תהום. האמונה שייכת למחוזות הנשגבים של הנפש, לכיסופים, לטוהר ולחיפוש אחר תיקון וגאולה. הפוליטיקה, לעומתה, נתפסת כממלכת המצוי הנמוך – זירה מחוספסת של אינטרסים, תככים ומאבקי כוח. שפת האמונה היא שפה של רוח ונקיות, בעוד הפוליטיקה מתפתלת בביבים של המניפולציות והתכמון.

מכאן קצרה הדרך למסקנה שכדאי להפריד כוחות: להשאיר את האמונה נקייה ומוגנת במרחב הפרטי, ולהניח לפוליטיקה להתנהל לפי כללי המשחק הציניים שלה. לא פעם נדמה שדווקא החיבור ההדוק בין עמדות דתיות למפלגות פוליטיות פוגע באמונה – עולמות שלמים של עומק ומורכבות מתרדדים לכדי משא ומתן קואליציוני קטנוני.

ובכל זאת, האם יכול להיות איזשהו קשר ממשי בין פוליטיקה לאמונה? יותר מכך – האם לאמונתו של אדם לא אמורה להיות השפעה כלשהי על התנהלותו במרחב הפוליטי? למה אנחנו מצפים מפוליטיקאי המכריז על עצמו כאדם 'מאמין'?

דווקא בימים אלה נדמה שאנחנו זקוקים יותר מאי פעם לפוליטיקה של אמונה. לא במובן המגזרי המקובל של המילה, אלא במובנה הראשוני והפשוט ביותר: היכולת לתת אמון. האם תוכל האמונה להשיב לשדה הפוליטי את האמון שחסר בו כל כך?

 

פוליטיקה של חשד

המרחב הציבורי והפוליטי שלנו רווי בחוסר אמון. אנחנו לא מאמינים לאף אחד – לא לממשלה ולא לכנסת, לא לבית המשפט ולא לפרקליטות, לא לצבא ולא למשטרה, לא למערכות החינוך ובודאי שלא לרבנים… האוויר הציבורי ספוג חשד ועוינות. החשד נוכח ובולט בשדה החברתי – ביחס בין השבטים השונים בחברה הישראלית, וביחס ביניהם לבין מערכות השלטון השונות. כל מגזר, מסיבותיו שלו, רואה בחלקים מסויימים בציבור ובמערכות הציבוריות את אויביו. כל מגזר מניח מראש שהמגזר השני מבקש להתנכל לו, ומעוניין בעצם בפירוקה של החברה הישראלית. תרבות החשד שלנו אינה מקרית; היא יונקת מרוח התקופה. גם אופקי המחשבה וההגות העכשוויים מלאים חשד, ונוטים למבט שיש בו עין רעה. הפנמנו נקודת מבט ביקורתית על העולם. אנחנו מחפשים כל הזמן את 'הינדוס התודעה', את מנגנוני הכוח והדיכוי, וממילא רואים איום בכל פינה.

קל לראות כיצד חוסר האמון מוביל באופן מיידי להקצנה של השיח הציבורי, שהופך להיות שיח של האשמות הדדיות. במקום שבו אני לא מאמין בכוונותיו הטובות של מי שעומד מולי, במקום שבו אני פועל מתוך חוסר אמון ראשוני ויסודי, ההתנהלות שלי במשחק הציבורי תהיה מוקצנת ומתקפדת. כל צעד של שיתוף או פשרה נתקל מיד בחשדנות ובחיפוש אחרי האינטרס שהוביל אליו. לצערנו, ניתן לראות דוגמאות לכך בשיח הציבורי על כל צעד ושעל, לפני המלחמה וגם לאחריה.

חוסר האמון כרוך גם בכך ש'אבדו אנשי אמנה'. הבטחות הפוליטיקאים איבדו מזמן את ערכן, וכך מתעצמת תחושת חוסר האמון במערכת. נתינת אמון מתפרשת כמעשה ילדותי ונאיבי שאינו לוקח אחריות, והופכת את מי שבוחר בו ל'אידיוט שימושי'.

במצב כזה לכוחות הקצה הפוליטיים יש כוח רב, והם מעצבים את המגרש כרצונם. היעדר האמון אינו מאפשר למרכז פוליטי רחב להיבנות, וכך ההקצנה והמשיכה אל הקצוות מקבעות את המערכת ומובילות לחיפוש אחר הכרעה חד־צדדית שלא נותנת מקום לשיתוף ולשיח. מטבע הדברים, הכרעה כזו גוררת אחריה תגובת נגד של הצד שהוכרע, ודנה את המערכת למאבק מתמשך ולשקיעה.

נראה שהאתגר המרכזי והדחוף ביותר של החברה הישראלית כיום הוא בנייה מחודשת של אמון, יצירת מרחב ציבורי עדין שיאפשר הנמכה של חומות החשד והסקפטיות. האמון, כתנועה בסיסית, הוא קודם כל מרכיב קריטי לשיקום המערכת החברתית והפנימית שלנו. אם לא נלמד כיצד להשיב את האמון אל המרחב הישראלי, לא נוכל להיחלץ מן המלכוד העמוק שהחברה הישראלית לכודה בו כבר זמן רב.

כמובן, אין כאן רק חיפוש אחר פתרון טכני למשבר פוליטי. הבקשה לאמון נוגעת בנימים העמוקים ביותר של המחשבה היהודית על עם ישראל. ממשנתו של הרב קוק למדנו שאחדות האומה אינה דרישה לאחידות, אלא אמונה בכך שלכל שבט וזרם בעם יש תפקיד חיוני בפסיפס השלם. היכולת להביט בחלקי החברה השונים בעין טובה, ולהאמין שבבסיסם פועל רצון טוב לבניין האומה, היא חלק בלתי נפרד מעבודת השם עצמה. הבקשה לאחדות עבורנו היא בקשה דתית עמוקה, יחד עם היותה צורך קיומי פשוט.

מהו, אם כך, המפתח לחידוש האמון? איך מייצרים מחדש שיח שיש בו קצת פחות חשדנות ומגננות? כאן כדאי אולי לחשוב על הביטוי פוליטיקה אמונית, או בניסוח שעדיף בעיניי – פוליטיקה של אמונה.

 

נתינת אמון כהכרעה דתית

מיהו הפוליטיקאי האמוני? לצערנו, בשיח הרווח התיאור 'אמוני' מוענק בדרך כלל לצד אחד של המפה הפוליטית, ומטרתו להבחין בין מי שאוחז בעמדות מסורתיות־ימניות למי שלא. המצב הזה הוא החמצה של מה שיכולה האמונה להציע לשדה הפוליטי.

את האמונה צריך לראות לא רק דרך המשקפיים התיאולוגיים או הדתיים. הגמרא במסכת שבת מלמדת שאחת משלוש השאלות שנשאל כל אדם בבית דין של מעלה היא האם 'נשא ונתן באמונה', כלומר – האם ניהל את עסקיו באמונה. כאן לב העניין: האם האמונה משתקפת בארחות חייך? האמונה היא לא רק (ואולי בכלל לא) הכרה שכלית ברשימת עקרונות תיאולוגיים, או השתייכות למסגרת דתית כזו או אחרת. כדי להיות יהודי מאמין לא די בכך ששם שמים יהיה שגור בפיך. האמונה היא איכות של חיים, היוצרת מרחב רוחני־חברתי־אנושי שיש בו אמון ועין טובה.

האמון הבין־אישי אינו אלא השתקפותה של האמונה בשדה החברתי: המאמין הוא מי שפועל מתוך אמון עמוק במציאות שבתוכה הוא חי, שמתנהל בה בהקשבה ובפתיחות, וההד שהיא מעוררת בו הוא הד של ענווה ושל יראה. ההתנהלות החברתית של המאמין משקפת את מחויבותו ונאמנותו, את הקשב שלו לממדי העומק של המציאות.

עצם המוכנות לצעוד בשדה הבין־אישי והחברתי בנאמנות, ביושר וללא חשד, היא הכרעה דתית עמוקה ויסודית. האדם שנושא ונותן באמונה נותן לאמונה לפעפע אל מרחבי החיים שלו, וכך הוא יוצר לעצמו מרחב שבתוכו האמונה יכולה לחיות ולצמוח. כפי שלמדנו מסיפורי ספר בראשית, מקום של חשד, עוול וכוחניות הוא מקום שאין בו יראת א-להים: "כי אמרתי רק אין יראת א-להים במקום הזה והרגוני…" (בראשית כ', יא). במקום שמנוהל באופן מניפולטיבי, מקום שהאנרגיות הבסיסיות שלו הן שליליות, חשדניות ואלימות – לא תוכל האמונה לצמוח.

ממילא, גם ההתנהלות הפוליטית של הפוליטיקאי המאמין לא תתבטא בהכרח באחיזה בסט ערכים זה או אחר, אלא בבקשה לכונן מרחב שיש בו אמון הדדי, ענווה וקשב. המאמין לא יהיה זה שאוחז בלהט בעמדות חד־ממדיות, אלא להיפך – זה שמוכן להקשיב למציאות המורכבת על שלל קולותיה, מתוך ענווה ומתוך נתינת אמון ברצונם הטוב של שותפיו לדיון.

כיום, הציבור הדתי והמסורתי מודד את נציגיו לפי רשימת הישגים קונקרטיים – תקציבים, חוקים, התיישבות, זהות יהודית בפרהסיה. כל אלה קריטיים לעתידנו, אבל כאשר הם מושגים תוך רמיסת האמון הציבורי, שימוש בשפה בוטה ופירוק הסולידריות יוצא שכרם בהפסדם. הפוליטיקה הופכת ל'דתית' בתוכן, אך חסרת אמונה ברוח.

לעומת זאת, התנהלות אמונית במרחב הפוליטי תדגיש את החשיבות של יצירת שפה שיש בה אמון הדדי, מרחב שמאמין ברצון הטוב ובאיכויות של יריביו הפוליטיים, גם אם הוא חלוק עליהם מכל וכל. הפוליטיקאי המאמין יעבוד קשה כדי לייצר הסכמה רחבה, גם במחיר של וויתור על המימוש המלא של חלומותיו ואמונותיו. לצד זאת הוא גם ישתדל להחזיר את האמון של הציבור בדבריהם של נבחריו, ויתעקש לעמוד בדיבורו גם כאשר המציאות מאתגרת אותו. כל אלו הם מאפיינים של מרחב פוליטי אמוני באמת.

 

נא אל תשכחוני

האמון שאותו אני מבקש לדמיין כאן, אמון שיסודו באמונה וביראת שמים, אינו הכרעה מקומית להאמין לאדם שעומד מולי. זוהי בחירה מודעת ורחבה של אופן ההתנהלות שלי בעולם והזיקה שלי אל המרחב שבו אני חי. האמון שלי באדם שלפניי, בבן־השיח הפוליטי שלי או בחבריי לגורל ולמילואים, הוא פועל יוצא של ההכרעה הפנימית שלי איך לעצב את חיי. זהו אמון שכמעט אי אפשר להפר אותו מכיוון שהוא מוענק ללא תמורה וללא ציפייה. תנועה כזו בוחרת לעצב את המרחב סביבה כמרחב של אמונה גם כאשר אין לכך שום הצדקה חיצונית.

השאלה האם העולם שסביבנו יהיה מקום של הקשבה והבנה הדדית או מקום של חשד וניכור לא תלויה רק בגורמים אוביקטיביים וחיצוניים. אדם שפועל במרחב החברתי והפוליטי מתוך אמון וענווה בוחר לעצב אותו באופן הזה. ר' נחמן מברסלב מלמד אותנו לדון את עצמנו ואת חברנו לכף זכות, ומבהיר שהמבט הזה עצמו הוא מבט אפקטיבי שמעצב את המציאות ולא רק מתבונן בה מבחוץ: "ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות" (ליקוטי מוהר"ן קמא רפב). כאשר אנחנו מתבוננים במציאות שסביבנו בעין טובה המבט הזה עצמו משנה אותה ופותח בה אפשרויות חדשות. בריתות חדשות יכולות להתרקם, תהליכי עומק של שינוי יכולים להתרחש. כמובן, זה לא קורה מייד. אמון הוא לא תרופת אינסטנט או נוסחת פלא, אבל הוא הכרעה שבטווח הארוך נותנת לעין הטובה ולאמונה בחיים מקום ממשי.

לפעמים אמון כזה יכול להיות אפילו תנועה של התרסה, זעקה שמצפה למענה גם במקום שבו השיח תקוע ולא מצליח להיפתח. גם במצבים של קושי ומצוקה היהודי פונה לאלוקיו ומכריז – "ובכל זאת שמך לא שכחנו, נא אל תשכחנו". גם ממרחק ובהסתר פנים אנחנו מבקשים לשמר מקום של אמון הדדי, של בקשת פנים. באותו האופן פונה המאמין אל סביבתו ומכריז: אני מסרב לחשד, מסרב לחוסר האמון, אני ממשיך לקחת חלק ולהידבר – נא אל תשכחוני! נתינת אמון כזו היא הכרעה ראשונית ומכוננת, הכרעה שאיננה נשענת על הנחות יסוד מוקדמות. יש בה ממד של דילוג וקפיצה ובקשה להשפיע על המציאות מכוחה של האמונה, לעצב את המרחב הציבורי במעשים של אמון.

 

האמונה היא חמצן

הטענה המתבקשת כנגד ההצעה שאני מציע כאן היא שפוליטיקה אינה בית מדרש, ובוודאי אינה מקום לנאיביות. מי שנכנס לזירה הציבורית בעיניים עצומות עלול למצוא את עצמו מנוצל, מרומה או מוכרע. אבל האמון שעליו אני מדבר כאן אינו עיוורון ותמימות אלא הכרעה מפוכחת. לא במקרה מכנה ר' נחמן את המהלך הזה דין לכף זכות. גם דין לכף זכות הוא דין: לימוד זכות אינו טשטוש של המציאות או התעלמות מסכנות, מפערים אידיאולוגיים או מאינטרסים פוליטיים מנוגדים. להפך – זהו מעשה שיפוטי חד וצלול, שמביט במציאות בעיניים פקוחות, מזהה היטב את נקודות החיכוך והסיכון, ובכל זאת בוחר לאתר גם את נקודת האמת והרצון הטוב שבאחר ולתת לה משקל.

חשוב להבחין הבחנה חדה בין זהירות לבין חשדנות. זהירות היא מידה של תבונה ואחריות: היא מציבה קווים אדומים ברורים, דורשת שקיפות, מנסחת הסכמים מדויקים ואינה מוותרת על עקרונות היסוד. חשדנות, לעומת זאת, היא רעל שמשתק את המערכת עוד לפני שהתחילה לפעול; היא מניחה מראש שכל יד מושטת היא מלכודת, שכל מילה מסתירה מניפולציה ושכל פשרה היא בגידה. פוליטיקאי אחראי חייב להחזיק בהגה יציב ובבלמים חזקים, אבל הבלמים נועדו לאפשר נסיעה בטוחה – לא להשאיר את הרכב תקוע בחניה.

במערכת שמתגמלת ציוצים חריפים, קיטוב וחשדנות, פוליטיקאי שבוחר באמון ובשיח מתון מסתכן בכך שה'בייס' שלו יתייג אותו כ'חלש' או 'מתרפס'. דרושים לנו מאוד אנשי אמנה, ואנחנו כציבור צריכים להעלות אותם על נס. הגיבור הפוליטי שלנו צריך להיות זה שמוכן לשנות את המנגינה של השיח, זה שיצליח להתעלות מעבר לקטנוניות של משחקי הכבוד והכוח ולסמן אופק של שותפות.

בסופו של דבר, הפוליטיקאי האמוני אינו נמדד רק בהצהרות האידיאולוגיות שלו אלא גם באוויר שהוא מכניס לחדר. אם נצליח להשיב אל המרחב הציבורי שלנו מעט מן האמון שתיארנו כאן, נגלה שהאמונה אינה רק עניין שבין אדם למקום – היא החמצן שמאפשר לנו לחיות כאן יחד.

 

 

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
יש בכלל דבר כזה פוליטיקה דתית?

עמיחי אתאלי •

10 דק' קריאה

הפוליטיקאים הדתיים הגיעו לצמרת השלטון, אבל הם לא הביאו איתם פוליטיקה אחרת

article
נניח שאנחנו צודקים. ועכשיו מה?

אבינועם רוזנק •

10 דק' קריאה

מהרב קוק ועד הרב סולובייצ'יק: איך נאבקים על האמת בלי לאבד את האחווה

article
"רק עם חכם ונבון": אפיקים חדשים לעולם שבור

תרצה קלמן •

10 דק' קריאה

בעולם שמחפש שפה פוליטית חדשה, לעם ישראל יש הזדמנות להציע דגם של מנהיגות אחרת