רצף וטוטאליות – מאמר פתיחה

על הרקע לדיון בדתיות הרצף, וסקירה של הדיון בנושא.

איתן אברמוביץ

ע

בשנים האחרונות נכנס מונח חדש לשיח על הזהות הדתית: 'דתיות הרצף', או 'הרצף הדתי'.1 מונח זה הצטרף לשורה של מונחים המאכלסים את המרחב שבין הקטגוריות הוותיקות של ה'דתי' וה'חילוני' – דתל"ש, דתי לייט, ועוד.

ההקשר החברתי שממנו צמח מונח זה הוא הטשטוש ההולך וגובר של ההבחנה בין הזהויות והמגזרים. אם בעבר ההגדרה החברתית של אדם כ'דתי' כללה טווח מסוים של התנהגויות, שחריגה ממנו סימנה אדם כדתל"ש, באזורים רבים היום הגבול הזה אינו קיים. אנשים ונשים מגדירים את עצמם כדתיים בלי שההגדרה הזו תחייב קוד התנהגות מסוים, או שהם פשוט נמנעים מלהגדיר את עצמם. במקומות בהם תופעה זו היא שכיחה, הקִטלוג של אנשים כדתיים או חילוניים הפך ללא שימושי: אין דרך לצפות את ההתנהגות הדתית וההלכתית של האדם שמולך על פי הגדרתו העצמית, וגם אי אפשר להניח שסימנים חיצוניים כמו כיפה, כיסוי ראש או קוד לבוש מסוים יהיו מקושרים בהכרח לדפוסי התנהגות אחרים. אם אתה רוצה לאפיין מישהו בהקשרים האלו אתה צריך לרדת לפרטים, ואינך יכול להסתמך על תבניות ידועות מראש.

למרות שהרצף מערער על ההבחנה בין הקטגוריות של הדתי והחילוני, בפועל נראה שהוא מתקיים בעיקר בשולי העולם הדתי וצומח מתוכו, ללא השקה משמעותית עם התנועה מהכיוון ההפוך – זו של חילוניים שמתקרבים בצורות שונות אל היהדות.2 עובדה זו מתבטאת למשל בתהליך שעבר על רבים מהיישובים המעורבים. חלק גדול מיישובים אלה הפך בשנים האחרונות ממרחב שבו מתקיים מפגש בין דתיים לחילונים, כשתי זהויות נבדלות המחפשות את הבסיס המשותף ומנסות ללמוד זו מזו, למרחב שבו פורח הרצף, ובו יחידים ומשפחות משתחררים מהצורך להגדיר את עצמם. בפועל, רוב התושבים של יישובים אלו מגיעים מרקע דתי, וכתוצאה מכך נוצר קושי בשמירת האיזון בין תושבים דתיים לחילוניים. לצד זאת, הפיכת היישובים המעורבים ליישובי רצף מביאה לדחיקתם של אלו המבקשים זהות דתית או חילונית נחרצת יותר אל מחוץ למסגרות המשותפות של בית הספר או תנועת הנוער.

כיצד משפיעה תופעת הרצף על שיח הזהות הדתית? ההתגמשות של ההגדרות החברתיות מלווה בשינוי מושגי, אותו משקף המונח החדש. החידוש במונח זה בהשוואה ל'דתי' ול'חילוני' ול'דתל"ש' שקדמו לו הוא בכך שהוא מאזן בין הכללה למגוון: הוא מכיל זהויות שונות, אך ממקם אותן על רצף אחד. לכן הדיבור על הרצף הדתי מציב אתגר חדש כלפי מי שהיה רגיל לראות את עצמו כ'דתי' בה"א הידיעה: קל לדתי להגדיר את עצמו מול ה'דתל"ש' ואף ה'דתי לייט', כיוון שהם מגדירים את עצמם ביחס אליו, ומכוננים אותו כדתי השלם והאמיתי. דתיות הרצף, לעומת זאת, מציבה כלפיו שאלה – האם אתה אוחז בזהות אחרת, או שאולי מתברר כעת שגם אתה רק נקודה על הרצף?

השאלה הזו מופנית בעיקר כלפי מי שזהותם התעצבה קודם לעליית הרצף, ובמיוחד כאשר הם באים במגע עם הדור שאחריהם, כהורים או כמחנכים. ההבחנה בין 'דתי' ל'חילוני' מאפשרת לדבר על הזהות הדתית כזהות מוגדרת שתוכנה נתפס כמובן מאליו – ההזדהות של אדם כדתי מציבה כלפיו מכלול ידוע מראש של מחויבויות, גם אם הוא אינו עומד בהן בפועל. עלייתו של הרצף מפרקת את המכלול הזה לשורה של העדפות אישיות, שאף אחת מהן אינה מובנת מאליה. כל אחד ואחד נדרש לבחור את מיקומו על הרצף, וגם המחויבות הטוטאלית המסומנת במונח 'שומר קלה כחמורה' מובנת רק כבחירה לשמור יותר, בלי שתוכל לבדל את עצמה באופן מובהק.

התגובה המקובלת של רבנים ומחנכים למצב זה היא דחייה עקרונית של המונח החדש, וניסיון לשוב ולסמן את הגבולות המפרידים בין המחויבות המוחלטת לבין הקיום על הרצף. תגובה זו מקנאת לטוטאליות של הזהות הדתית, ורואה בדתיות הרצף חולשה המבקשת להפוך את עצמה לאידיאל. הנוקטים בה יקבלו לעתים את הקיום על הרצף כדרך להתקרבות עבור מי שאינו מוכן או יכול לקבל על עצמו מחויבות מוחלטת, אבל בתנאי שאפשרות זו אינה מוצבת כאלטרנטיבה או טוענת להיותה 'דתיות' שוות ערך.3

לעומתם עומדים אלו שמברכים על הופעת הרצף, ורואים בו חזרה לקיום היהודי המסורתי שקדם לפיצול בין אורתודוקסיה לחילוניות. בעיניהם הרצף הוא המקבילה האשכנזית למסורתיות של יהודי ארצות האסלאם, שלא חוו פיצול דומה. לצד זאת, הרצף גם מציע זהות יהודית גמישה ומכילה, שבכוחה לגשר על הפער בין דתיים לחילונים. כל שנדרש הוא שגם 'הקיצוניים משני הצדדים' יבינו את עצמם כנקודה על הרצף, יוותרו על תחושת הנבדלות או העליונות שלהם, וכך הממד המכיל של ההגדרה הזו יצמצם את המתח בין המגזרים.4

הדיון שאת פירותיו אנו מציגים כאן יצא לדרך מתוך תחושה של חוסר נחת משני הקצוות האלו: מצד אחד, מתוך תחושה שמשהו הולך לאיבוד כאשר מקבלים את המינוח של הרצף, שיש משהו במחויבות המוחלטת אל ההלכה – גם כאשר היא אינה מתקיימת בפועל – החורג מעבר להתמקמות בקצהו של גרף, שיש שלב שבו ההבדל הכמותי משקף הבדל איכותי. מצד שני, מתוך הכרה באופקים החיוביים שמציאות הרצף פותחת בפני הקיום הדתי, ביתרון שיש בהגמשת הגבולות ובפירוק הזהויות המובנות מאליהן, וכן מתוך הרושם שהמציאות בשטח כבר השתנתה, ואין טעם לדחות את השינוי ולהתבצר בקטגוריות הישנות.

נראה שיש להבחין בין הכרה במצב הקיים, לבין האופן שבו ממשיגים אותו ומגיבים אליו. באזורים בהם אנו חיים הרצף כבר קיים, הזהויות מטושטשות, וגם מי שיתעקש שהוא ורק הוא 'הדתי האמיתי' ממוקם בעיני סביבתו על הרצף. לאף אחד כבר אין את הפריבילגיה של המובן מאליו, וכל עיצוב של הזהות הדתית נדרש להצדיק את עצמו בהשוואה לאפשרויות האחרות. עם זאת, אין זה אומר שמבחינה מושגית חייבים לקבל את העליונות של הרצף על ההבדלים, את ההנחה שההבדל היחיד הוא כמותי. הסיטואציה שאנו נתונים בה מחייבת חשיבה מחודשת על שיח הזהות הדתית, על האופן שבו אנו מבינים את הדתיות שלנו ומחנכים אליה.

כדי להיענות לאתגר הזה, קיימנו באלול תש"פ את סמינר הכתיבה הראשון של 'צירופים חדשים'. חבורה של אנשים ונשים, ממגוון של גילאים ותחומי פעילות, התכנסה ליום גדוש של מפגשים ודיונים בהנחיית צוות ישיבת שיח יצחק ומרצים אורחים. בעקבות כינוס זה נכתבו שורה של מאמרים העוסקים מכיוונים שונים ובסגנונות מגוונים בחשיבה על הזהות הדתית במתח שבין רצף וטוטאליות, בניסיון לפתוח פתחים חדשים למחשבה ולפעולה העולים מתוך ההקשר שתואר כאן.

כתב העת 'צירופים חדשים' גאה להביא בפניכם את הפירות של דיון זה. אתם מוזמנים לצפות בהקלטות של כמה מהמפגשים שהתקיימו במסגרת הסמינר, ולעיין במאמרים שנכתבו בעקבותיו. להלן מובא תקציר של כל החומרים הכלולים בפרויקט זה, באופן שיאפשר לכם להתמצא במגוון המונח בפניכם, ולעמוד על הכיוונים השונים העולים בו.

נפתח במפגשים שהתקיימו במסגרת הסמינר.

הרב יוסי גמליאל נעזר בכתביו של פרנץ רוזנצווייג כדי להציג עמדה מורכבת: הוא מתאר את המחיר שגובה ההתמודדות המודעת עם הסיטואציה של הרצף – אובדן הביטחון והביתיות של הזהות הדתית הלא רפלקטיבית, המובנת מאליה. לצד זאת, לנוכח ההכרה בכך שהשינוי הוא בלתי הפיך הוא מציע לעצב את הדתיות כתודעת מיעוט של התנגדות לרצף, המבוססת על הפאתוס של ה'הישארות דתי'.

אוריה מבורך ממקמת את הדיון על הרצף על רקע של המשגה פילוסופית, ומבחינה בין השאיפה המודרנית לעצב קול אישי וזהות ייחודית, לבין הביקורת הפוסטמודרנית הרואה שאיפה זו כאשליה. בעקבות ביקורת זו טוענת אוריה שפירוק הזהות הדתית יוצר מרחב הומוגני חסר מתח ועניין, ומציעה כי דווקא השמירה על גבולות הזהות הדתית מאפשרת ליצור על גביה מגוון של צירופים חדשים ואקזוטיים. בשונה מהכיוון שהציע יוסי, ההצעה של אוריה אינה מכוונת לשמירה על הזהות הדתית כנגד הרצף, אלא מבקשת לארגן את התנועה בין הזהויות השונות בצורה מעניינת ופורייה יותר.

כדרכו, הרב יאיר דרייפוס פונה אל הנושא בצורה שונה. מצד אחד הוא מדבר על הצורך להיאחז בזהות הדתית לנוכח רוחות הסערה המטלטלות את העולם, ומצד שני מבקש להחליף את השיח המסתמך על הגדרות מכלילות בפנייה אישית וקבלה מוחלטת של כל אדם. בעמידה מול תלמידים שבחרו בדרך אחרת הוא קורא לוותר על הצורך לחנך ולהשפיע ולקחת אחריות, ובמקום זאת מציע שכל אחד ישתף במקום שלו.

הרב נעם סמט מדבר מניסיונו האישי על אחד מהאתרים המרכזיים בהם מתבטא הרצף – היישובים המעורבים. בעקבות התהליך אותו עבר בשנותיו ביישוב נוקדים, הוא טוען שיישובים אלו אינם יוצרים מפגש ממשי בין דתיים וחילוניים אלא רק מגזר חדש, שאין בו בשורה ממשית לציבור הישראלי. כאלטרנטיבה להתמקמות על הרצף וליומרה של היישוב המעורב הוא מציע דגם של קיום עירוני, בו מתקיימות זהויות נפרדות כנקודות בתוך רשת.

אל ההקלטות האלו מצטרפים המאמרים שנכתבו בעקבות הסמינר, המצרפים לדיון מגוון של קולות וכיווני מחשבה.

הרבנית כרמית פיינטוך פורשת מחשבות על תודעת הרצף ופירוק ההבחנות המתגלה בתחומים שונים, על הפחד שהיא מעוררת, ועל האפשרות שהיא תשמש כפתח ליצירתיות ולחידוש החיים הדתיים. לדבריה, הרצף מכריח אותנו להשתחרר מקטנות המוחין, ולחשוב מחדש על גבולות הקהילה הדתית ועל אופייה של ההלכה.

גם הרב עידו פכטר רואה ברצף הזדמנות: הוא מביא שלל דוגמאות לכך שמאז ומעולם התקיים רצף בתחומי ההלכה, וטוען שכדי להפוך את ההלכה לרלוונטית עבור ציבור רחב ומגוון יש לעבור מתפיסה של 'הכל או כלום' לתפיסה מרובדת: לנסח מגוון רחב ככל האפשר של דרכים בתוך המרחב ההלכתי, ולאפשר לכל אדם לבחור את הדרך המתאימה לו. מאמר זה הוא גרסה מקוצרת של פרק מתוך הספר 'יהדות על הרצף', העתיד לראות אור בקרוב.

גם מירב סויסה מוצאת תקדימים לגישה אל הרצף: היא מצביעה על כך שבניגוד לגישה המקובלת בעולם הדתי, הרואה את ההלכה כמכלול שחייבים לקבלו במלואו, חז"ל ראו בהלכה מרחב של אפשרויות שהאדם נקרא לבחור מתוכן. מתוך כך היא מציעה גישה חינוכית כלפי דתיות הרצף, המדגישה את הבחירה לשמור הלכות ספציפיות, ומבוססת על אמון באדם ואמון בהלכה.

הרב חיים וידל ניגש אל הנושא בפרספקטיבה של תורת הרב קוק: הוא רואה במגזר הביניים שנוצר בין הדתיות לחילוניות ביטוי לחיפוש עמוק אחר תורה חדשה, תורת ארץ ישראל שתדע להתגבר על הבעיות הגורמות לנטישת המסגרת הדתית. הוא קורא לנו לא להסתפק בתורה המסורה בידינו אך גם לא לנטוש אותה, אלא להתגייס למאמץ לחדש את פניה כדי שתוכל לתת מענה לחיפוש האקטואלי אחר חיים של טוב ומשמעות.

מיכל כהנא ניגשת לנושא דרך סיפור חייה: כמי שגדלה בבית קונסרבטיבי בסביבה חילונית, ובהמשך שימשה בין השאר כ'ראש קהילה' בבית כנסת אורתודוקסי בברוקלין, היא מכירה היטב את החיים על קו התפר שבין הזהויות. מיכל מספרת על סיטואציה שנתקלה בה במסעותיה בארצות הברית, ומתוך כך עוסקת באפשרות לחבר בין תרבויות באמצעות מקרה המבחן של תרגולי יוגה.

קובי פישר עוסק בשיח על דתיות הרצף הן מצד תומכיה והן מצד מבקריה, ובמיקום של תופעה זו בתפר שבין אידאולוגיה וסוציולוגיה. הוא בוחן את עמדותיהם של יואב שורק ושל הרב שג"ר בנושא, וטוען כי דתיות הרצף אינה עמדה אידאולוגית חדשה, אלא זהות ביניים המתקיימת לצידן של הזהויות הקיימות. דווקא בשל כך הוא סבור שהכלת קיומו של הרצף יכולה לשחרר את הזהות הדתית מהעודפות האידאולוגית המאפיינת אותה, ולאפשר קיום דתי אותנטי יותר.

מאמרו של תום פרנס לוקח את הדיון לכיוון אחר: הוא מזהה בבסיס הדיון על הרצף את ההנחה לפיה אי אפשר ולא ראוי לשפוט אדם על אורח החיים הדתי שבחר ועל מידת מחויבותו ההלכתית, ומציע ביקורת מעמיקה של הנחה זו. הוא נעזר בתובנותיו של אלסדייר מקינטייר על תפיסת המוסר המודרנית כדי לטעון לטובת המחויבות לאתוס היהודי המשותף, הקובע אמות מידה לעיצוב העצמי של כל מי שרואה עצמו שותף למסורת זו.

הרבנית ד"ר חנה השקס פונה לכיוון דומה: היא מזהה את תופעת הרצף עם אידיאל החופש הפוסטמודרני, הדוחק בנו לחרוג מגבולות החברה בה צמחנו ולממש את חירותנו כיחידים חסרי הקשר. כנגד כך היא מציבה תפיסת חופש אלטרנטיבית, לפיה רק הזיקה אל מרכז כובד תרבותי מאפשרת צמיחה משמעותית. מתוך תפיסה זו היא מציעה גישה חינוכית המאמצת את חופש הבחירה, אך חותרת להפוך את המחויבות ההלכתית למרכז כובד שראוי לבחור בו.

ידידיה גזבר בוחן את דימויי הרצף והטוטאליות אותם הצבנו בבסיס הדיון, ומתוך כך מציע דימוי שונה למחויבות ההלכתית. במקום לראות את ההלכה כמחויבות טוטאלית לתביעה האלוקית, הוא מדמה אותה למרחב שנוצר מתוך מערכת יחסים: מרחב שמתחיל מהצורך לדברר את עולמו של האחר, והופך עם הזמן לתיעוד של מקומות המפגש המשותפים.

המאמר שלי מציע אף הוא התבוננות מחודשת על ההלכה, הצומחת מתוך ההתמודדות עם תופעת הרצף. בבסיסו עומדת הטענה כי הרצף מפרק את המחויבות המובנת מאליה אל ההלכה כמכלול, ומחייב להציג מחויבות זו כאופציה הנתונה לבחירתנו. באמצעות עיון בכתבי הרב שג"ר ובמקורות נוספים, אני מציע לאפיין את הדרך הייחודית שבה המחויבות אל ההלכה כמכלול מעצבת את הקיום הדתי.

כחתימה לדיון במדיום אחר, מצטרף לדיון גם פרק מתוך הרומן הגרפי 'הלך', בו מציג המאייר והמעצב יניב טורם שיחת עומק בינו לבין אביו על דתיות וחילון, חינוך ורגשות אשמה. השיחה מלווה באיורים נוקבים ומגוונים מצד אחד, ובקטעים מתוך הספר 'חזרה ללא תשובה' של מיכה גודמן מצד שני.

בשלב מאוחר יותר הצטרף לדיון מאמרו של הרב בני פרל, העוסק במועקת המצוות שמבטא הראי"ה קוק, ובזיקתה לתופעות הרצף האקטואליות. הרב פרל בוחן בהרחבה את הניסוחים האישיים והמפתיעים של הראי"ה ואת דרכי ההתמודדות והגישות אל שמירת המצוות העולים מתוכם, שעשויים להיות רלוונטיים גם עבורנו.